הוא לומד באמצעות גזירה שווה שרק אוהל מעשה ידי אדם מטמא, ולומד את האוהל הכתוב לגבי טומאה הנגרמת על ידי מת מן האוהל הכתוב לגבי המשכן. נאמר כאן לגבי טומאה הנגרמת על ידי מת: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט:יד). ונאמר שם לגבי המשכן: "וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ:יט). כשם ששם, לגבי המשכן, האוהל הוקם על ידי אדם, כך אף כאן, לגבי טומאת מת, מדובר באוהל שהוקם על ידי אדם. ולדעת החכמים, מאחר שהקטע העוסק בטומאה הנגרמת על ידי מת, כלומר, אוהל אוהל, נשנה כמה פעמים, הדבר מרבה וכולל כל מבנה המספק מחסה, אף אם אינו אוהל רגיל.

הגמרא שואלת: והאם רבי יהודה סבור שמעמדו ההלכתי של כל אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו כמעמדו של אוהל? הגמרא מקשה סתירה ממשנה (פרה ג:ב): חצרות היו בנויות בירושלים על גבי הסלע, ומתחת לחצרות הללו היה חלל של לפחות טפח מפני החשש שמא יש קבר בתהום. במקרה זה, החלל שימש כחציצה המונעת מן הטומאה להגיע אל החצרות שמעל. והיו מביאים נשים מעוברות, והן היו יולדות שם באותן חצרות. והיו מגדלים שם את ילדיהן ולא היו יוצאים משם עם הילדים עד שיגדלו. כל זאת נעשה כדי שהילדים לא ייטמאו בשום טומאה ויוכלו לסייע בטקס של הפרה האדומה, שאפרה משמש לטהר את מי שנטמא בטומאת מת.

וכאשר הגיעו לגיל שבע או שמונה והיו מסוגלים לסייע בביצוע טקס זה, הכוהנים היו מביאים שוורים לשם. והם היו מניחים דלתות על גביהם של השוורים הללו, והילדים היו יושבים עליהן, והיו מחזיקים כוסות של אבן, שאינן מקבלות טומאה, בידיהם. כאשר הגיעו לבריכת השילוח, ירדו אל המים ומילאו את הכוסות במים, ועלו וישבו על הדלתות. המים שבכוסות עורבבו עם אפר הפרה ושימשו להזאה על האדם או הכלים הטמאים. רבי יוסי אומר: הילדים לא ירדו מעל שווריהם; אלא כל ילד ממקומו שעל הדלת היה מוריד את הכוס בחבל וממלא אותה במים מפני החשש שמא יש קבר במעמקים שמתחת לדרך המובילה מן השוורים אל הבריכה.

וכך שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: לא היו מביאים דלתות; אלא היו מביאים רק שוורים. גודל עמוד השדרה וגוף הבהמה היה מספיק כדי להיחשב אוהל, ולכן שימש חציצה בפני הטומאה שמטיל קבר בתהום. וזה קשה, שהרי וכי אין השוורים אוהל שאינו עשוי בידי אדם; והרי שנינו שרבי יהודה אומר: לא היו מביאים דלתות; אלא היו מביאים רק שוורים. לכאורה, המעמד ההלכתי של אוהל שאינו מעשה אדם הוא כמעמד אוהל.

כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל הוא אמר כי רבי אלעזר אמר: רבי יהודה מודה שמעמדו ההלכתי של אוהל שאינו מעשה ידי אדם הוא כמעמדו של אוהל כאשר האוהל הוא טפח, שהוא יותר מרוחב כף יד מבחינת אורך, רוחב וגובה. רק כאשר האוהל קטן משיעור טפח סובר רבי יהודה שאין זה אוהל. דעה זו נשנית גם בברייתא: ורבי יהודה מודה במקרה של מערות ושקעים עמוקים בסלעים שמעמדם כמעמדו של אוהל אף על פי שאינם מעשה ידי אדם.

הגמרא שואלת: אבל דלת על גבו של שור היא חפץ שיש בו מידה של כמה טפחים, ונלמד שרבי יהודה אומר: לא הביאו דלתות אלא רק שוורים. לכאורה, דלת אינה נחשבת אוהל, שכן אין זו הדרך הרגילה שבה מקימים אוהל. אמר אביי בתשובה שרבי יהודה לא אמר שמעמדה ההלכתי של הדלת אינו כמעמד של אוהל; אלא אמר: לא היו צריכים להביא דלתות מפני שהשוורים עצמם היו רחבים דיים.

רבא אמר שיש להסביר את דבריו של רבי יהודה באופן שונה. כלל לא היו מביאים דלתות. מפני שלילד יש תחושת ביטחון עצמי מופרזת בשל רוחב הדלת, הוא עלול להרשות לעצמו לנוע מצד לצד וכתוצאה מכך, אולי יוציא את ראשו או אחד מאיבריו מעבר לשפת הדלת ויטמא