וְכֵן מָצִינוּ בְּנָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לוֹ — מַה שֶּׁבִּיקֵּשׁ לֹא נָתְנוּ לוֹ, וּמַה שֶּׁבְּיָדוֹ נְטָלוּהוּ מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מֶלֶךְ עַל כׇּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְעַכְשָׁיו ״אָרוּר הוּא מִכׇּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״.
וכן מצאנו לגבי הנחש הקדמוני שפיתה את חוה, שכן נתן עיניו במה שאינו ראוי לו, כי רצה לשאת את חוה. לפיכך, מה שביקש לא ניתן לו, ומה שהיה ברשותו ניטל ממנו. אמר הקדוש ברוך הוא: אני בתחילה אמרתי שהנחש יהיה מלך על כל הבהמה והחיה, אך עתה ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה, כפי שנאמר: "ויאמר יהוה אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג:יד).
אֲנִי אָמַרְתִּי יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, עַכְשָׁיו — ״עַל גְּחוֹנוֹ יֵלֵךְ״. אֲנִי אָמַרְתִּי יְהֵא מַאֲכָלוֹ מַאֲכַל אָדָם, עַכְשָׁיו — ״עָפָר יֹאכַל״. הוּא אָמַר אֶהֱרוֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה, עַכְשָׁיו — ״אֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ״.
הברייתא מסבירה את מרכיבי הקללה הזאת. אמרתי שהנחש ילך זקוף, אבל עכשיו על גחונו ילך; אמרתי שמאכלו יהיה כמו המאכל שאוכל אדם, אבל עכשיו עפר יאכל. הנחש אמר: אהרוג את אדם ואשא את חוה, אבל עכשיו: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה" (בראשית ג:טו).
וְכֵן מָצִינוּ בְּקַיִן וְקֹרַח וּבִלְעָם וְדוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל וְגֵחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וַאֲדוֹנִיָּהוּ וְעוּזִּיָּהוּ וְהָמָן — שֶׁנָּתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם. מַה שֶּׁבִּיקְּשׁוּ — לֹא נִיתַּן לָהֶם, וּמַה שֶּׁבְּיָדָם — נְטָלוּהוּ מֵהֶם.
הברייתא ממשיכה: וכך מצאנו לגבי קין, שביקש לרשת את כל העולם לבדו (ראו בראשית ד); וקורח, שביקש את הכהונה (ראו במדבר טז); ובלעם, שביקש את כספו של בלק (ראו במדבר כב); ודואג, שקינא בדוד (ראו שמואל א כא–כב); ואחיתופל, שגם הוא קינא בדוד (ראו שמואל ב טז); וגיחזי, שלקח את כספו של נעמן (ראו מלכים ב ה); ואבשלום, שרצה את המלוכה (ראו שמואל ב טו); ואדוניה, שגם הוא רצה את המלוכה (ראו מלכים א א); ועוזיהו, שרצה להיות הכהן הגדול (ראו דברי הימים ב כו); והמן, שרצה להרוג את כל היהודים (ראו אסתר ג:יג). כל אלה היו אנשים ששמו את עיניהם במה שאינו ראוי להם, וכתוצאה מכך מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שהיה בידם ניטל מהם.
בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָּה בַּעֲבֵירָה וְכוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״בְּתֵת ה׳ אֶת יְרֵכֵךְ נוֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה״ — וְהָכְתִיב: ״וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ״?
§ המשנה מלמדת: היא החלה את עבירתה עם הירך שלה ולאחר מכן עם בטנה, לפיכך הירך נלקית תחילה ולאחר מכן הבטן. הגמרא שואלת: מניין הדברים הללו נלמדים, כלומר שזהו סדר עונשה? אם נאמר שזה מפני שנאמר בפסוק המפרט את קללת הכהן: "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה" (במדבר ה:כא), דבר המורה על סדר עונשה; אבל האם לא נכתב ההפך בפסוק המתאר את מה שאירע בפועל לסוטה אשמה: "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" (במדבר ה:כז), המורה שהעונש מתחיל בבטנה ולאחר מכן בירכה?
אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי לָיֵיט — לָיֵיט תְּחִילָּה יָרֵךְ, וַהֲדַר בֶּטֶן לָיֵיט, וּמַיָּא כִּי בָּדְקִי — כִּי אוֹרְחַיְיהוּ בָּדְקִי, בֶּטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ. בִּקְלָלָה נָמֵי כְּתִיב: ״לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ״! הָהוּא דְּמוֹדַע לַהּ כֹּהֵן דְּבֶטֶן בְּרֵישָׁא וַהֲדַר יָרֵךְ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל מַיִם הַמָּרִים.
אביי אמר כהסבר: כאשר הכהן מקלל את האישה, הוא מקלל תחילה את הירך ולאחר מכן הוא מקלל את הבטן, אך כאשר המים המרים בודקים אותה, הם בודקים אותה כדרכם בגוף. המים תחילה נכנסים אל הבטן ולאחר מכן מגיעים אל הירך. הגמרא שואלת: אבל בפסוק המפרט את הקללה נאמר גם: "ובאו המים המאררים האלה במעיך, לצבות בטן ולנפיל ירך" (במדבר ה:כב). הגמרא משיבה: אותו פסוק מלמד שהכהן מודיע לה כי הבטן תיפגע תחילה ולאחר מכן הירך, כדי שלא יוציאו לעז על המים המרים.
מַתְנִי׳ שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו — לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו״.
משנה: המשנה מביאה דוגמאות נוספות לאנשים שנידונו מן השמים בהתאם למעשיהם. שמשון הלך אחר עיניו, ולכן נענש מידה כנגד מידה, שכן הפלשתים ניקרו את עיניו, כפי שנאמר: "ויאחזו אותו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז:כא).
אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ — לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּלַגְשֵׁי אָבִיו — לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בּוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נוֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב״. וּלְפִי שֶׁגָּנַב שָׁלֹשׁ גְּנֵבוֹת: לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל״ — לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם״.
אבשלום היה גאה יתר על המידה בשערו, ולפיכך נתלה בשערו. ועוד, מפני שבא על עשר פילגשי אביו (ראו שמואל ב׳ 15:16 ו־16:22), לפיכך נעצו בו עשר חניתות [לונביות], כלומר, דקרו אותו, כפי שנאמר: "ועשרה נערים נושאי כלי יואב סבו ויכו את אבשלום וימיתוהו" (שמואל ב׳ 18:15). ומפני שגנב שלוש פעמים, וביצע שלוש גנבות של לבבות בני אדם: לב אביו, בכך שהונה אותו באומרו שהוא הולך להקריב קרבנות; לב בית הדין, בכך שהונה אותם ללכת אחריו; ולב עם ישראל, כפי שנאמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב׳ 15:6), לפיכך ננעצו שלוש חניתות בלבו, כפי שנאמר: "ויאמר יואב לא כן אוחילה לפניך. ויקח שלושה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום, והוא עודנו חי" (שמואל ב׳ 18:14).
וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה: מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק״ — לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם״.
המשנה ממשיכה: וכן הדין גם לגבי שכרם של מעשים טובים; אדם מקבל שכר מידה כנגד מידה. מרים המתינה לתינוק משה במשך שעה אחת על שפת היאור, כפי שנאמר: "ותתצב אחותו מרחוק, לדעת מה ייעשה לו" (שמות ב:ד). לפיכך עם ישראל התעכב במסעותיו במדבר במשך שבעה ימים כדי להמתין לה כאשר לקתה בצרעת, כפי שנאמר: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים; והעם לא נסע עד האסף מרים" (במדבר יב:טו).
יוֹסֵף זָכָה לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו, וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים״. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה.
יוסף זכה לקבור את אביו, וכתוצאה מכך הוצג כבוד גדול לאביו, ולא היה בין אחיו גדול ממנו בחשיבות, שכן הוא היה המשנה למלך מצרים, כפי שנאמר: "ויעל יוסף לקבור את אביו; ויעלו איתו כל עבדי פרעה, זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים, וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו; רק טפם וצאנם ובקרם השאירו בארץ גושן. ויעלו איתו גם רכב גם פרשים; והיה המחנה כבד מאוד" (בראשית נ:ז–ט). מי, אצלנו, זכה לקבורה גדולה יותר מיוסף, שכן לא היה זה אלא משה שעסק בעצמו בנשיאת ארונו.
מֹשֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״ — מִי גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״. לֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא עַל כׇּל הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה׳ יַאַסְפֶךָ״.
משה זכה להיות האדם היחיד שעסק בהעברת עצמות יוסף כדי להיקבר בארץ ישראל, ולא היה גדול ממנו בקרב העם היהודי, כפי שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג:יט). למי הייתה קבורה גדולה יותר משל משה, שכן איש לא עסק בקבורתו אלא המקום עצמו, כפי שנאמר: "ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור; ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד:ו). המשנה מעירה: לא רק לגבי משה אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא משתתף בקבורתו, אלא גם לגבי כל הצדיקים, כפי שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח:ח).
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְשׁוֹן בְּעֵינָיו מָרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״ — לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו״.
גמרא:החכמים לימדו (תוספתא ג:טו): שמשון מרד בעיניו, כפי שנאמר: "ויאמרו לו אביו ואמו: האין מבנות אחיך ובכל עמי אשה, כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים? ויאמר שמשון אל אביו: אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד:ג). לפיכך הפלשתים ניקרו את עיניו, כפי שנאמר: "ויאחזו אותו פלשתים וינקרו את עיניו" (שופטים טז:כא).
אִינִי? וְהָכְתִיב: ״וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא״. כִּי אֲזַל מִיהָא — בָּתַר יַשְׁרוּתֵיהּ אֲזַל.
הגמרא שואלת: וכי כך הוא? והלא כתוב: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא; כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים י״ד:ד׳), ומכאן שמשון ביקש לו אשה פלשתית בשליחות אלוהית? הגמרא משיבה: אף שהקב"ה אכן תכנן את ענישת הפלשתים, מכל מקום כשהלך, הלך אחר יצרו ולא פעל לשם שמים.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: תְּחִילַּת קִלְקוּלוֹ בְּעַזָּה, לְפִיכָךְ לָקָה בְּעַזָּה. תְּחִילַּת קִלְקוּלוֹ בְּעַזָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וְגוֹ׳״, לְפִיכָךְ לָקָה בְּעַזָּה דִּכְתִיב: ״וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָהּ״.
נלמד בברייתא בתוספתא (3:15): רבי יהודה הנשיא אומר: תחילת עוונו הייתה בעזה, ולפיכך נלקה בעזה. הגמרא מסבירה: תחילת עוונו הייתה בעזה, שנאמר: "וילך שמשון עזתה, וירא שם אשה זונה, ויבוא אליה" (שופטים טז:א). לפיכך נלקה בעזה, שנאמר: "ויאחזו אותו פלשתים וינקרו את עיניו; ויורידו אותו עזתה, ויאסרוהו בנחושתיים; ויהי טוחן בבית האסורים" (שופטים טז:כא).
וְהָכְתִיב: ״וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה״? תְּחִלַּת קִלְקוּלוֹ מִיהָא בְּעַזָּה הֲוָה.
הגמרא שואלת: אבל האם לא נאמר קודם לכן: "וירד שמשון תמנתה, וירא אשה בתמנתה מבנות פלשתים" (שופטים י״ד:א׳), ומכאן שעבירתו הראשונה הייתה בתמנה? הגמרא משיבה: מכל מקום, תחילת עבירתו הייתה בעזה, שכן לפחות את האישה בתמנה נשא לאישה; בעזה, שמשון מעולם לא נשא את האישה אלא רק קיים עמה יחסי מין.
״וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה״. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִילְמָלֵא לֹא נִקְרָא שְׁמָהּ ״דְּלִילָה״ — רְאוּיָה הָיְתָה שֶׁתִּקָּרֵא דְּלִילָה: דִּילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו.
הגמרא ממשיכה בדיונה על שמשון. הפסוק קובע: "ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" (שופטים טז:ד). שנינו בברייתא שרבי יהודה הנשיא אומר: אפילו אילו לא נקראה בשם דלילה, היה ראוי שייקרא שמה דלילה, שכן היא החלישה [dildela] את כוחו, החלישה את לבו, והחלישה את מעשיו, ובכך הפחיתה את זכויותיו.
דִּילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ — דִּכְתִיב: ״וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו״. דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ — דִּכְתִיב: ״וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כׇּל לִבּוֹ״. דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו — דְּאִיסְתַּלַּק שְׁכִינָה מִינֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה׳ סָר מֵעָלָיו״.
הגמרא מסבירה: היא החלישה את כוחו, כפי שנאמר: "ותישנהו על ברכיה; ותקרא לאיש ותגלח את שבע מחלפות ראשו; ותחל לענותו, ויסר כוחו מעליו" (שופטים טז:יט). היא החלישה את לבו, כפי שנאמר: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו, ותשלח ותקרא לסרני פלשתים לאמור: עלו הפעם, כי הגיד לה את כל לבו" (שופטים טז:יח). היא החלישה את מעשיו, ובכך הפחיתה את זכויותיו, שכן השכינה סרה מעליו, כפי שנאמר: "ותאמר: פלשתים עליך שמשון. וייקץ משנתו ויאמר: אצא כפעם בפעם ואנער. והוא לא ידע כי ה' סר מעליו" (שופטים טז:כ).
״וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כׇּל לִבּוֹ״. מְנָא יָדְעָה? אָמַר רַבִּי חָנִין אָמַר רַב: נִיכָּרִין דִּבְרֵי אֱמֶת. אַבָּיֵי אָמַר: יָדְעָה בּוֹ בְּאוֹתוֹ צַדִּיק דְּלָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. כֵּיוָן דַּאֲמַר ״נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי״, אֲמַרָה: הַשְׁתָּא וַדַּאי קוּשְׁטָא קָאָמַר.
הפסוק קובע: "וכאשר ראתה דלילה כי הגיד לה את כל לבו" (שופטים טז:יח). הגמרא שואלת: מניין ידעה שהפעם אמר לה את האמת על מקור כוחו, לאחר שקודם לכן שיקר לה על כך? רבי חנין אומר שרב אומר: דברי אמת ניכרים, והיא הרגישה שהפעם הוא אומר את האמת. אביי אומר באופן שונה: היא ידעה על שמשון שהוא אדם צדיק, שלא יזכיר שם שמים לבטלה. משאמר: "ויגד לה את כל לבו ויאמר לה: מורה לא עלה על ראשי, כי נזיר אלוהים אני מבטן אמי" (שופטים טז:יז), אמרה: עכשיו ודאי אמת הוא אומר.
״וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כׇּל הַיָּמִים וַתְּאַלְצֵהוּ״. מַאי ״וַתְּאַלְצֵהוּ״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: בִּשְׁעַת גְּמַר בִּיאָה נִשְׁמְטָה מִתַּחְתָּיו.
הפסוק קובע: "ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו, עד שתקצר נפשו למות" (שופטים טז:טז). הגמרא שואלת: מה פירוש "ותאלצהו"? כיצד עשתה זאת? רבי יצחק מבית מדרשו של רבי אמי אומר: בשעה שמיד לפני גמר מעשה התשמיש, הייתה נשמטת מתחתיו. בכך הייתה לוחצת עליו לגלות את סודו.
״וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כׇּל טָמֵא״. מַאי ״כׇּל טָמֵא״? וְתוּ: עַד הַשְׁתָּא דְּבָרִים טְמֵאִים קָאָכְלָה?! אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בְּנָזִיר.
כאשר המלאך דיבר אל אמו של שמשון, הוא אמר: "ועתה הישמרי נא, ואל תשתי יין ושכר, ואל תאכלי כל טמא" (שופטים יג:ד). הגמרא שואלת, מה פירוש "כל טמא"? בדרך כלל ביטוי זה פירושו מאכלים שאינם כשרים, אך ברור שהיא ממילא לא הייתה אוכלת אותם. ועוד, האם עד עכשיו הייתה אוכלת דברים טמאים, שהיה צריך להזהיר אותה שלא להמשיך בכך? רבי יצחק דבי רבי אמי אומר: המלאך לא התכוון למאכלים שהם טמאים ממש, אלא לדברים האסורים לנזיר.
״וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: הוּא אִיוָּה לְדָבָר טָמֵא — לְפִיכָךְ נִתְלוּ חַיָּיו בְּדָבָר טָמֵא.
לאחר ששמשון הכה אלף פלשתים בלחי של חמור, הוא קרא למקום לחי, ואלוהים העניק לו בדרך נס לשתות, כאשר היה גווע מצמא. הפסוק קובע: "ויבקע אלוהים את המכתש אשר בלחי, ויצאו ממנו מים; וכאשר שתה, שבה רוחו ויחי" (שופטים טו:יט). רבי יצחק מבית מדרשו של רבי אמי אומר: הוא השתוקק לדבר טמא, שכן הונע על ידי תאווה לנשים פלשתיות. לפיכך, הצלת חייו הייתה תלויה בדבר טמא, בלחי של חמור.
״וַתָּחֵל רוּחַ ה׳ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: חָלְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב: ״יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ״.
הפסוק קובע לגבי שמשון: "ורוח ה' החלה [ותחל] לפעמו במחנה דן, בין צרעה ובין אשתאול" (שופטים יג:כה). רבי חמא ברבי חנינא אומר: נבואתו של יעקב אבינו בנוגע לשבט דן התקיימה [חלתה] באמצעות שמשון, בן שבט דן, כפי שנאמר: "דן יהי נחש עלי דרך, שפיפן עלי ארח, הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור" (בראשית מט:יז).
״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג. כְּתִיב הָכָא: ״לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן״, וּכְתִיב הָתָם: ״פַּעֲמֹן וְרִמֹּן״.
הפסוק ממשיך: "להניעו [לְפַעֲמוֹ] במחנה דן." רבי יצחק מבית מדרשו של רבי אמי אומר: דבר זה מלמד שהשכינה צלצלה לפניו, והעניקה לו השראה, כמו פעמון [zog], שכן נאמר כאן: "להניעו [לְפַעֲמוֹ] במחנה דן," ונאמר שם לגבי בגדי הכהן הגדול: "פעמון [pa’amon] ורימון" (שמות לט:כו).
״בֵּין צׇרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאוֹל״, אָמַר רַבִּי אַסִּי: צׇרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ, וַעֲקָרָן שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָן זֶה בָּזֶה.
הפסוק מסתיים: "בין צרעה ובין אשתאול." רבי אסי אומר: צרעה ואשתאול היו שני הרים גדולים, ושמשון עקר אותם וטחן אותם זה בזה.
״וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל״, אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא:
להורי שמשון נאמר: “כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו; כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן; והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים” (שופטים יג:ה). רבי חמא ברבי חנינא אומר: