הָתָם קָיְימָא! דְּמַסְּקִינַן לַהּ וּמַחֲתִינַן לַהּ כְּדֵי לְיַיגְּעָהּ. דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בֵּית דִּין מַסִּיעִין אֶת הָעֵדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתָּן עֲלֵיהֶן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן.
היא עומדת כבר שם בעזרת המקדש, שכן שם יושב הסנהדרין. הגמרא משיבה: דבר זה מלמד שהם היו מעלים אותה והיו מורידים אותה שוב ושוב כדי לייגע אותה, בתקווה שמצבה הנפשי המותש יוביל להודאתה. כך נעשה גם עם עדים המעידים בדיני נפשות, כפי שנלמד בתוספתא (סנהדרין ט:א): רבי שמעון בן אלעזר אומר: בדיני נפשות, בית הדין מביא את העדים ממקום אחד למקום אחר כדי לבלבל אותם, כדי שיחזרו בהם מעדותם אם הם משקרים.
שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא סוֹטוֹת, דִּכְתִיב: ״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה׳״, מְצוֹרָעִין נָמֵי, דִּכְתִיב: ״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר וְגוֹ׳״, אֶלָּא יוֹלֶדֶת מַאי טַעְמָא?
§ המשנה מלמדת: מפני ששם, בשער המזרחי, משקים את נשי הסוטה את המים המרים לשתות, ושם מטהרים את המצורעים והיולדות. הגמרא שואלת: מובן שנשי הסוטה משקים אותן שם את המים המרים, כפי שנאמר: "והעמיד הכהן את האשה לפני ה'" (במדבר ה:יח), ושער המזרחי מכוון כנגד המקדש, שהוא המקום הנקרא "לפני ה'". וכן לגבי מצורעים גם כן, זהו כפי שנאמר: "והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואתם לפני ה'" (ויקרא יד:יא). אבל מה הטעם שגם אשה שילדה צריכה להיטהר שם?
אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאָתְיָין וְקָיְימָין אַקּוּרְבָּנַיְיהוּ, דְּתַנְיָא: אֵין קׇרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. אִי הָכִי — זָבִין וְזָבוֹת נָמֵי! אִין הָכִי נָמֵי, וְתַנָּא חֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט.
הגמרא מציעה: אם נאמר שזה משום הדרישה שהנשים שילדו יבואו ויעמדו על קרבנותיהן, כפי ששנינו בברייתא: קרבנו של אדם מובא רק אם הוא עומד עליו בשעה שמקריבים אותו, ולכן הן עומדות בשער זה, שהוא קרוב לקרבן ככל שמותר להן להיות בעודן טמאות טומאה פולחנית. אם כן, אותה הלכה צריכה לחול גם על גברים הרואים זיבה [זבים] ונשים הרואות דם זיבה לאחר ימי נידתן [זבות] גם כן. גם הם טמאים טומאה פולחנית בשעה שמקריבים את קרבנותיהם. אם כן, מדוע המשנה מציינת דווקא נשים שילדו? הגמרא משיבה: אכן כן הוא, והתנא שנה אחד מהם, ואותה הלכה חלה על כל האחרים שבאותה קטגוריה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּהּ גַּס בַּחֲבֶירְתָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא אָמַר קְרָא: ״אֹתָהּ״ — לְבַדָּהּ.
§ החכמים לימדו בברייתא בתוספתא (1:6): אין משקים שתי נשות סוטה כאחת, כדי שלא יתחזק לבה של כל אחת מחברתה, שכן יש חשש שכאשר אחת רואה שהאישה האחרת אינה מודה, היא תעמוד על חפותה אף אם היא אשמה. רבי יהודה אומר: אין זה מן הטעם הזה. אלא, מפני שהפסוק אומר: "והעמיד הכהן אותה [ota] לפני ה'" (במדבר ה:טז). רבי יהודה מבאר את דרשתו: המילה "ota" מציינת אותה לבדה, ולכן זהו גזירת הכתוב מן התורה שלא להשקות שתי נשים את המים המרים כאחת.
וְתַנָּא קַמָּא, הָכְתִיב ״אֹתָהּ״? תַּנָּא קַמָּא — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּדָרֵישׁ טַעַם דִּקְרָא, וּמָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם ״אוֹתָהּ״ לְבַדָּהּ — כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּהּ גַּס בַּחֲבֶירְתָּהּ.
הגמרא שואלת: ולגבי התנא הראשון, האם לא נאמר "אותה"? הגמרא משיבה: התנא הראשון הוא למעשה רבי שמעון, המפרש את טעמי ההלכות הכתובות בפסוקים, והוא אומר: מה הטעם? מה הטעם שהתורה דורשת אותה לבדה, שכל סוטה תשתה בנפרד? כדי שלא יתחזק הלב של כל אישה מחברתה.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רוֹתֶתֶת.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל ביניהן? מדוע שיהיה משנה אם הלכה זו נובעת מסברה הגיונית או מגזירת תורה? הגמרא משיבה: ההבדל ביניהן הוא במקרה שאחת מן הנשים רועדת מפחד. מאחר שברור כי לא התחזקה בשל נוכחותה של האחרת, רבי שמעון יתיר להשקותה באותו זמן יחד עם האחרת.
וְרוֹתֶתֶת מִי מַשְׁקִין? וְהָא אֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת.
הגמרא שואלת: ואם היא רועדת, האם בית הדין יכול להשקות אותה באותו זמן יחד עם האחרת? והרי יש עיקרון כללי שאין עושים מצוות בחבילות, שכן מי שעושה כך נראה כאילו המצוות הן למשא עליו, והוא מנסה לסיים אותן מהר ככל האפשר.
דִּתְנַן: אֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת, וְאֵין מְטַהֲרִין שְׁנֵי מְצוֹרָעִין כְּאַחַת, וְאֵין רוֹצְעִין שְׁנֵי עֲבָדִים כְּאַחַת, וְאֵין עוֹרְפִין שְׁתֵּי עֲגָלוֹת כְּאַחַת, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת.
כפי שלמדנו בברייתא: אין משקים שתי נשי סוטה כאחת, ואין מטהרים שני מצורעים כאחד, ואין רוצעים שני עבדים כאחד, ואין עורפים שתי עגלות כאחת, משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות. בהתאם לכך, אפילו רבי שמעון יודה שבשום אופן אין כהן יכול להשקות שתי נשי סוטה כאחת. אם כן, כיצד יכולה הגמרא לומר שאפשר להשקות אישה רועדת יחד עם סוטה אחרת?
אָמַר אַבָּיֵי, וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּכֹהֵן אֶחָד, כָּאן בִּשְׁנֵי כֹּהֲנִים.
אביי אמר, ויש אומרים כי היה זה רב כהנא שאמר: דבר זה אינו קשה. כאן, הברייתא השנייה, האומרת שאסור להשקות שתי נשות סוטה בו־זמנית משום שאין עושים מצוות בחבילות, עוסקת בכהן אחד. שם, רבי שמעון בברייתא הראשונה, המתיר להשקות סוטה רועדת יחד עם סוטה אחרת, עוסק בשני כהנים. מאחר שאין כהן יחיד משקה שתי נשים בו־זמנית, אין עושים מצוות בחבילות.
וְהַכֹּהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה״, אֵין לִי אֶלָּא רֹאשָׁהּ. גּוּפָהּ מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָאִשָּׁה״. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּפָרַע אֶת רֹאשָׁהּ״ — מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֵן סוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ.
§ המשנה מלמדת: והכהן אוחז בבגדיה ומושך אותם עד שהוא מגלה את ליבה, והוא מתיר את שערה. הגמרא מביאה את המקור למעשים אלה. שנו חכמים: הכתוב אומר: "והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האשה" (במדבר ה:יח). מפסוק זה יש לי ללמוד רק שהוא פורע את ראשה; מנין לי שהוא מגלה את גופה? הכתוב אומר: "האשה," במקום לומר רק: ופרע את ראשה. מכאן שגם גוף האשה צריך להתגלות. אם כן, מה משמעות מה שהכתוב אומר במפורש: "ופרע את ראשה"? לאחר שכבר נאמר שהוא מגלה את האשה, כבר ברור שהיא, ובכלל זה שערה, מגולה. הדבר מלמד שהכהן לא רק מגלה את שערה אלא גם סותר את שערה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ וְכוּ׳. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְהִרְהוּרָא, וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי?
המשנה ממשיכה בציטוט שרבי יהודה אומר: אם ליבה היה נאה, לא היה מגלה אותו, ואם שערה היה נאה, לא היה סותר אותו. הגמרא שואלת: האם יש לומר שרבי יהודה, הסבור שאסור לגלות אישה נאה, חושש להרהורי עבירה של העומדים מן הצד, והחכמים, המתירים זאת, אינם חוששים לכך?
וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ, דְּתַנְיָא: הָאִישׁ, מְכַסִּין אוֹתוֹ פֶּרֶק אֶחָד מִלְּפָנָיו, וְהָאִשָּׁה, שְׁנֵי פְּרָקִים — אֶחָד מִלְּפָנֶיהָ וְאֶחָד מִלְּאַחֲרֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ עֶרְוָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה!
אבל שמענו מהם את ההפך, כפי שנלמד בתוספתא (סנהדרין ט:ו): אף על פי שאיש שנידון לסקילה נסקל ערום, בית הדין מכסה אותו בחתיכה אחת קטנה מלפניו, כדי להסתיר את ערוותו, ומכסים אישה בשתי חתיכות קטנות של בד, אחת מלפניה ואחת מלאחריה, מפני שכל מותניה הם ערווה, שכן איבריה נראים הן מלפנים והן מאחור. זו דעתו של רבי יהודה. וחכמים אומרים: איש נסקל כשהוא ערום, אבל אישה אינה נסקלת כשהיא ערומה, אלא בלבוש מלא. לכאורה, רבי יהודה אינו חושש שמראה האישה כשהיא בלתי לבושה יביא להרהורי עבירה, ואילו חכמים חוששים לכך.
אָמַר רַבָּה: הָכָא טַעְמָא מַאי — שֶׁמָּא תֵּצֵא מִבֵּית דִּין זַכָּאִית, וְיִתְגָּרוּ בָּהּ פִּרְחֵי כְהוּנָּה. הָתָם — הָא מִסְתַּלְּקָא. וְכִי תֵּימָא: אָתֵי לְאִיגָּרוֹיֵי בְּאַחְרָנְיָיתָא — הָאָמַר רָבָא: גְּמִירִי דְּאֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת.
רבא אמר: מה הטעם כאן, בנוגע לסוטה, שרבי יהודה חושש? שמא הסוטה תצא מבית הדין לאחר שהוכחה זכאית, והכוהנים הצעירים במקדש שראו אותה ערומה למחצה יתגרו ממראה שלה. שם, במקרה של אישה הנסקלת, היא יוצאת מן העולם הזה בסקילה ואין חשש להרהורי עבירה. הגמרא מעירה: ואם תאמר שהעובדה שהיא נהרגת אינה רלוונטית להרהוריהם, שכן הצופים יתגרו ביחס לנשים אחרות, אין זה חשש. שכן האם לא אמר רבא: מקובל במסורת שיצר הרע שולט רק במה שעיניו של אדם רואות.
אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, כִּדְשַׁנִּין.
רבא אמר: האם הסתירה בין אמירה אחת של רבי יהודה לאמירה האחרת של רבי יהודה קשה, בעוד שהסתירה בין אמירה אחת של החכמים לאמירה האחרת של החכמים אינה קשה? יש גם סתירה לכאורה בין שתי הפסיקות של החכמים, שכן לגבי סוטה הם אינם חוששים להרהורי עבירה, אך לגבי אישה הנסקלת הם כן חוששים. אלא, רבא אמר: הסתירה בין אמירה אחת של רבי יהודה לאמירה האחרת של רבי יהודה אינה קשה, כפי שתירצנו לעיל.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria