וְקַטְלֵיאוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת — מַעֲבִירִין מִמֶּנָּה, כְּדֵי לְנַוְּולָהּ. וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ,
או ענקים [קטליות], או נזמי אף, או טבעות אצבע, היו מסירים אותם ממנה כדי לנוולה. ולאחר מכן הכוהן היה מביא חבל מצרי העשוי מסיבי דקל, וקושר אותו מעל שדיה.
וְכׇל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן. וְכׇל הַנָּשִׁים מוּתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִוַּסְּרוּ כׇּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה״.
וכל מי שרוצה לצפות בה רשאי לבוא ולצפות, למעט עבדיה ושפחותיה, שאינם מורשים לצפות מפני שלבה מתחזק על ידם, שכן ראיית עבדיו של אדם מחזקת את תחושת הגאווה שלו, ונוכחותם עלולה לגרום לה להמשיך להחזיק בחפותה. וכל הנשים מותר להן לצפות בה, כפי שנאמר: "והשבתי זמה מן הארץ, ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכן" (יחזקאל כג:מח).
גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אָתְיָא ״תּוֹרָה״ ״תּוֹרָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כׇּל הַתּוֹרָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ״, מָה לְהַלָּן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד — אַף כָּאן בְּשִׁבְעִים וְאֶחָד.
גמרא: הגמרא שואלת בנוגע להלכה שהסוטה מובאת לפני הסנהדרין: מניין הדברים הללו נלמדים? רבי חייא בר גמדא אומר שרבי יוסי ברבי חנינא אומר: דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה בין המילים "תורה" ו-"תורה." נאמר כאן, לגבי סוטה: "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת [תורה]" (במדבר ה:ל), ונאמר שם, לגבי זקן ממרא, שחייב ללכת אל המקום אשר יבחר ה' ולנהוג על פי פסיקת הסנהדרין: "על פי התורה [תורה] אשר יורוך" (דברים יז:יא). מה להלן הפסוק מתייחס למה שמתרחש בפני הסנהדרין של שבעים ואחד דיינים, אף כאן, לגבי סוטה, הפסוק מתייחס למה שמתרחש בפני הסנהדרין של שבעים ואחד דיינים.
וּמְאַיְּימִין עָלֶיהָ וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּימִין עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה כָּךְ מְאַיְּימִין עָלֶיהָ שֶׁתִּשְׁתֶּה. אוֹמְרִים לָהּ: בִּתִּי, אִם בָּרוּר לָךְ הַדָּבָר שֶׁטְּהוֹרָה אַתְּ עִמְדִי עַל בּוּרְיִיךְ, וּשְׁתִי. לְפִי שֶׁאֵין מַיִם הַמָּרִים דּוֹמִין אֶלָּא לְסַם יָבֵשׁ שֶׁמּוּנָּח עַל בָּשָׂר חַי. אִם יֵשׁ שָׁם מַכָּה — מְחַלְחֵל וְיוֹרֵד, אֵין שָׁם מַכָּה — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם.
§ המשנה מלמדת: ומאיימים עליה כדי שתודה בחטאה, כדי למנוע את הצורך למחוק את שם ה'. ומקשה הגמרא סתירה ממה שנשנה בברייתא בתוספתא (1:6): כשם שמאיימים עליה כדי שלא תשתה, כך מאיימים עליה כדי שתשתה, שכן אומרים לה: בתי, אם ברור לך שהדבר הוא שאת טהורה, קומי למען מעמדך הברור ושתי. אם את חפה מפשע אין לך ממה לחשוש, מפני שהמים המרים דומים רק לרעל יבש המונח על הבשר. אם יש שם פצע, הרעל יחדור וייכנס לזרם הדם, אבל אם אין שם פצע, אין לו כל השפעה. מכאן שהאישה מוזהרת שלא לשתות אם היא אשמה, אך אם אינה אשמה מעודדים אותה לשתות. אין זכר לאחרון במשנה.
לָא קַשְׁיָא: כָּאן — קוֹדֶם שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה. כָּאן — לְאַחַר שֶׁנִּמְחֲקָה מְגִילָּה.
הגמרא משיבה: אין זה קשה. כאן המשנה מתייחסת ללפני שהמגילה נמחקה, ובאותו שלב האישה מוזהרת רק שלא לשתות אם היא אשמה, כדי ששם ה' לא יימחק. שם הברייתא מתייחסת ללאחר שהמגילה נמחקה. אז היא מוזהרת שאם היא חפה מפשע עליה לשתות, משום שאם כעת תסרב לשתות, יתברר שהמגילה נמחקה ללא כל צורך.
וְאוֹמֵר לְפָנֶיהָ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹמֵר לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁל הַגָּדָה, וּמַעֲשִׂים שֶׁאֵירְעוּ בִּכְתוּבִים הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן: ״אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם״.
§ המשנה מלמדת: והדיין אומר בפניה דברים שאין ראוי לה לשומעם היא וכל בית אביה, כדי לעודדה להודות בחטאה. הגמרא מביאה ברייתא המפרטת מה נאמר. שנו חכמים בברייתא: הדיין אומר בפניה דברי אגדה ומזכיר מעשים שאירעו לדורות הקודמים והם כתובים בכתבי הנביאים הראשונים. לדוגמה, דורשים את הפסוק הבא: "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" (איוב טו, יח); מכאן שאף בימי האבות היו אנשים שהודו בחטאיהם למרות הבושה שנגרמה להם.
יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ — נָחַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ — נָחַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּמָה שְׂכָרָן? מָה שְׂכָרָן?! כִּדְקָא אָמְרִינַן! אֶלָּא: מָה שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם״.
לדוגמה, יהודה הודה שהוא חטא עם תמר ולא התבייש לעשות כן, ומה היה סופו? הוא ירש את חיי העולם הבא. ראובן הודה שהוא שכב עם בלהה, פילגש אביו, ולא התבייש, ומה היה סופו? גם הוא ירש את חיי העולם הבא. הגמרא שואלת: ומה שכרם? הגמרא מקשה: מה שכרם? שכרם היה ברור כפי שאנו אומרים, שהם ירשו את חיי העולם הבא. הגמרא מבהירה: אלא, השאלה השנייה הייתה: מה שכרם בעולם הזה? הגמרא משיבה בציטוט הפסוק הבא בספר איוב: "להם לבדם ניתנה הארץ, ולא עבר זר בתוכם" (איוב טו:יט). ליהודה ניתנה המלכות, וראובן ירש נחלת ארץ בעבר הירדן לפני שאר השבטים.
בִּשְׁלָמָא בִּיהוּדָה אַשְׁכְּחַן דְּאוֹדִי, דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״, אֶלָּא רְאוּבֵן מְנָלַן דְּאוֹדִי?
הגמרא שואלת מהו המקור להודאתו של ראובן. אמנם, בנוגע ליהודה מצאנו מקור שהודה בחטאו עם תמר, כפי שנאמר: "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני" (בראשית לח:כו). יהודה הודה שהוא זה שעיבר את תמר. אבל מנין לנו שראובן הודה בחטאו?
דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת״, ״וְזֹאת לִיהוּדָה״?
הגמרא משיבה: זהו כפי שאומר רבי שמואל בר נחמני שרבי יוחנן אומר: מהי משמעותו של מה שנכתב בנוגע לראובן ויהודה בברכת משה לשבטים בסוף ימיו: "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר" (דברים לג:ו), ומיד לאחר מכן, בפסוק הבא, נאמר: "וזאת ליהודה, ויאמר: שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו; ידיו רב לו, ועזר מצריו תהיה" (דברים לג:ז). מהו הקשר בין ברכת ראובן לזו של יהודה, הסמוכות זו לזו עם ו׳ החיבור?
כׇּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגוּלְגָּלִין בָּאָרוֹן, עַד שֶׁעָמַד מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁהוֹדָה — יְהוּדָה: ״וְזֹאת לִיהוּדָה״?!
רבי יוחנן אומר: כל אותן שנים שעם ישראל היו במדבר, עצמותיו של יהודה, שעם ישראל לקחו עמם ממצרים יחד עם עצמות אחיו, היו מתגלגלות בתוך הארון, עד שקם משה וביקש רחמים על יהודה. משה אמר לפני אלוהים: ריבון העולמים, מי שימש כמניע לראובן שיודה בחטאו, שבזכותו זכה לברכה ולא הוצא ממניין שנים עשר בני יעקב (ראו בראשית ל״ה:כ״ב)? זה היה יהודה, שכן ראובן ראה אותו מודה בחטאו, ולכן עשה כך גם הוא. משה ממשיך בפסוק הבא: "וזאת ליהודה," כאילו לומר: האם זהו שכרו של יהודה על ששימש דוגמה לווידוי על חטאים, שעצמותיו מתגלגלות?
מִיָּד: ״שְׁמַע ה׳ קוֹל יְהוּדָה״, עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. וְלָא הֲוָה קָא מְעַיְּילִין לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא, ״וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ״. וְלָא הֲוָה קָא יָדַע מִשְׁקַל וּמִטְרַח בִּשְׁמַעְתָּא בַּהֲדֵי רַבָּנַן, ״יָדָיו רָב לוֹ״. לָא הֲוָה קָא סָלְקָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְהִילְכְתָא, ״וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה״.
מיד לאחר שמשה התפלל, הפסוק קובע: "שמע ה', קול יהודה" (דברים ל"ג:ז'). עצמותיו אז נכנסו אל מקומותיהן [שפא], ושלדו הורכב מחדש. אך המלאכים עדיין לא העלו אותו אל בית המדרש השמימי. משה אז התפלל: "ואל עמו תביאנו" (דברים ל"ג:ז'), כלומר, אל אלה שבבית המדרש השמימי. תפילה זו התקבלה, אך הוא עדיין לא ידע כיצד לשאת ולתת בענייני תורה עם חכמי השמים. משה אז התפלל: "ידיו רב לו" (דברים ל"ג:ז'), כלומר, שתהיה לו היכולת להתמודד עמם בלימוד. אך עדיין הוא לא היה מסוגל להסיק מסקנות מן הדיון שלו בהתאם להלכה. משה אז התפלל: "ועזר מצריו תהיה" (דברים ל"ג:ז').
בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה דְּאוֹדִי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּישָּׂרֵף תָּמָר. אֶלָּא רְאוּבֵן, לְמָה לֵיהּ דְּאוֹדִי? וְהָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חֲצִיף עֲלַי דִּמְפָרֵיט חֶטְאֵיהּ? כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחַשְׁדוּ אֲחוֹהִי.
הגמרא דנה בנאותות של הודאת אדם על חטאיו בפומבי. מובן, באשר ליהודה, היה זה ראוי שהודה על חטאו בפומבי, שכן עשה זאת כדי שתמר לא תישרף לחינם. אבל מדוע הודה ראובן על חטאו בפומבי? והרי רב ששת אמר: אני רואה במי שמפרט את חטאיו בפומבי אדם עז פנים, שכן מי שעושה כן מראה שאינו מתבייש במעשיו. הגמרא משיבה: הסיבה שהודה על חטאו בפומבי הייתה כדי שאחיו לא ייחשדו כאילו הם עשו את המעשה.
אִם אָמְרָה ״טְמֵאָה אֲנִי״ וְכוּ׳. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ כּוֹתְבִין שׁוֹבָר.
§ המשנה מלמדת: אם לאחר אזהרת הדיין היא אומרת: נטמאתי, היא כותבת שובר על כתובתה. הגמרא מעירה: אתה יכול ללמוד מכאן מן המשנה שכותבים שובר לשמש ראיה שחוב נפרע, במקום לקרוע את שטר החוב. עניין זה הוא נושא למחלוקת בין התנאים במסכת בבא בתרא (170b).
אָמַר אַבָּיֵי, תְּנִי: ״מְקָרַעַת״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״שׁוֹבֶרֶת״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן.
אביי אמר: שנה במשנה באופן שונה. במקום להבין שהיא כותבת שובר, הסבר שהכוונה היא: היא קורעת את כתובת הנישואין שלה. רבא אמר לו: אבל המשנה מלמדת במפורש שהיא כותבת שובר. אלא, כדי להסביר את המשנה, רבא אמר: אנו עוסקים במקום שבו אין כותבים כתובת נישואין, שכן הם מסתמכים על התקנה הרבנית שכל הנשים זכאיות לסכום של כתובת נישואין רגילה בעת גירושין או התאלמנות, אפילו אם לא נכתבה כתובת נישואין. מאחר שאין כתובת נישואין לקרוע, נכתב שובר כדי שהאיש יוכל להוכיח שאין עליו עוד חיוב ממוני. אולם בדרך כלל, ייתכן שהמסמך היה נקרע, ואין להביא ראיה ממשנה זו.
וְאִם אָמְרָה ״טְהוֹרָה אֲנִי״ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעֲרֵי מִזְרָח. מַעֲלִין אוֹתָהּ?!
§ המשנה מלמדת: אבל אם לאחר ההתראה היא עומדת על חפותה ואומרת: אני טהורה, היו מעלים אותה אל שער המזרח. הגמרא שואלת: וכי היו מעלים אותה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria