רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: נֵס. וְחַד אָמַר: נֵס בְּתוֹךְ נֵס. מַאן דְּאָמַר נֵס — יַעַר הֲוָה, דּוּבִּים לָא הֲווֹ. מַאן דְּאָמַר נֵס בְּתוֹךְ נֵס — לֹא יַעַר הֲוָה וְלָא דּוּבִּים הֲווֹ. וְלִיהְוֵי דּוּבִּים וְלָא לֶיהֱוֵי יַעַר! דִּבְעִיתִי.
רב ושמואל נחלקו בנוגע למעשה זה. אחד אומר שהיה נס, ואחד אומר שהיה נס בתוך נס. הגמרא מסבירה: מי שאומר שהיה נס סבור שהיה כבר יער באותו מקום, אבל לא היו דובים, והנס היה הופעת הדובים. ומי שאומר שהיה זה נס בתוך נס סבור שלא היה שם לא יער ולא דובים באותו אזור. הגמרא שואלת ביחס לדעה השנייה: מדוע היה צורך בנס כפול? ושיהיו דובים ולא יער; ליער לא היה כל תפקיד בסיפור, אז מדוע נברא? הגמרא מסבירה: היער היה נחוץ, שכן דובים מפחדים להיכנס לשטחים פתוחים, אך יתקפו בני אדם בבית גידולם הטבעי, יער.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הוּבְקְעוּ מִיִּשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם יְלָדִים. אִינִי?
רבי חנינא אומר: בשל ארבעים ושתיים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב כאשר ניסה לגרום לבלעם לקלל את העם היהודי, נגדעו ארבעים ושניים ילדים מישראל, באותו מעשה שאירע עם אלישע. הגמרא שואלת: וכי כך הוא? האם זה היה השכר על קרבנותיו?
וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ — בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, זָכָה וְיָצְתָה מִמֶּנּוּ רוּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה שְׁלֹמֹה, שֶׁכָּתוּב בֵּיהּ ״אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חוֹנִי: רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק הָיְתָה! תַּאֲוָתוֹ מִיהָא לִקְלָלָה הֱוֵי.
אבל האם רב יהודה לא אמר שרב אומר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובקיום מצוות, אפילו אם הוא עושה זאת שלא לשמן, שמתוך מעשים כאלה הנעשים שלא לשמן, הוא יבוא לעשותם לשמן. הוא מוכיח את ערכה של מצווה שנעשית שלא לשמה: שבשכר ארבעים ושתיים הקרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה שיצאה ממנו רות, שממנה יצא המלך שלמה, שעליו נאמר שהקריב קרבנות רבים: "אלף עולות יעלה שלמה" (מלכים א ג:ד). ורבי יוסי בן חוני אף הוא אומר: רות הייתה בתו של עגלון, בנו של בלק. חכמים אלה אומרים ששכרו של בלק היה שרות תצא ממנו, ולא שמספר מישראל ימותו. הגמרא משיבה: רצונו, מכל מקום, היה לקלל את ישראל, ושכרו על הקרבת קרבנותיו היה שהקללה התקיימה גם במעשה שאירע עם אלישע.
״וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְגוֹ׳״. וְכִי מֵאַחַר דְּמַיִם רָעִים וְאֶרֶץ מְשַׁכֶּלֶת, אֶלָּא מָה טוֹבָתָהּ? אָמַר רַבִּי חָנִין: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה חִינּוֹת הֵן: חֵן מָקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו, חֵן אִשָּׁה עַל בַּעְלָהּ, חֵן מִקָּח עַל (מִקָּחוֹ).
הגמרא חוזרת לדון במעשה הנוגע לאלישע: "ויאמרו אנשי העיר אל אלישע: הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה, והמים רעים והארץ משכלת" (מלכים ב׳ 2:19). הגמרא שואלת: אבל אם המים רעים והארץ גורמת לנשים להפיל, מה נעים בה? רבי חנינא אומר: חן מקום על יושביו, כלומר, אנשים אוהבים את עיר מולדתם למרות חסרונותיה. רבי יוחנן אומר: יש שלושה חנים שיש להם השפעה דומה: חן מקום על יושביו; חן אשה על בעלה, למרות פגמיה; וחן מקח על לוקחו, שכן מי שקנה דבר מה רואה אותו באור חיובי.
תָּנוּ רַבָּנַן, שְׁלֹשָׁה חֲלָאִין חָלָה אֱלִישָׁע: אֶחָד שֶׁגֵּירָה דּוּבִּים בַּתִּינוֹקוֹת, וְאֶחָד שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְאֶחָד שֶׁמֵּת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חׇלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ״.
§ החכמים לימדו: אלישע חלה שלוש פעמים. אחת הייתה עונש על שהסית את הדובים לתקוף את הילדים; ואחת הייתה עונש על שדחה את גיחזי בשתי ידיים, מבלי להשאיר לו אפשרות לחזור; ואחת הייתה המחלה שממנה מת, שכן לשון חולי נאמרה שלוש פעמים בפסוק על אלישע: "ואלישע חלה [ḥala] את חליו [ḥolyo] אשר ימות בו" (מלכים ב׳ 13:14). השורש ח, ל, ה, המציין חולי, מופיע פעמיים בפסוק זה, ונאמר פעם אחת שאלישע ימות.
תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי מִתַּלְמִידָיו בִּשְׁתֵּי יָדָיו.
החכמים לימדו: לעולם תהא היד השמאלית, החלשה, דוחה אדם אחר והיד הימנית, החזקה, מקרבת אותו אליה. כלומר, אפילו כאשר תלמיד נדחה, יש לתת לו הזדמנות לשוב. דבר זה אינו כמו אלישע, שדחה את גיחזי בשתי ידיים, ולא כמו יהושע בן פרחיה, שדחה את ישו הנוצרי, אחד מתלמידיו, בשתי ידיים.
אֱלִישָׁע מַאי הִיא, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת״.
הגמרא מפרטת: מה היה אותו מעשה עם אלישע? כפי שנכתב: "ויאמר נעמן: הואל קח ככרים" (מלכים ב׳ 5:23). נעמן הציע לגיחזי תשלום עבור העזרה שאלישע העניק לו, וכאשר הפסוק מביא את דברי אלישע לגיחזי, נכתב: "ויאמר אליו: לֹא לִבִּי הָלַךְ, כאשר הפך האיש מעל מרכבתו לקראתך? העת לקחת את הכסף, ולקחת בגדים, וזיתים, וכרמים, וצאן, ובקר, ועבדים, ושפחות?" (מלכים ב׳ 5:26). כאן אלישע מבקר את גיחזי על כך שלקח את התשלום.
וּמִי שָׁקֵיל כּוּלֵּי הַאי? כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְּשָׁקֵיל! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמֹנָה שְׁרָצִים, אָמַר לוֹ: רָשָׁע, הִגִּיעַ עֵת לִיטּוֹל שְׂכַר שְׁמֹנָה שְׁרָצִים. ״וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם״. ״וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵּחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו.
הגמרא מבהירה את הביקורת: וכי את כל זה הוא לקח? והלא לא היו אלה אלא רק כסף ובגדים שהוא לקח. רבי יצחק אומר: באותה שעה היה אלישע עוסק בלימוד עניין שמונת השרצים הטמאים. אמר לגחזי: רשע, הגיעה השעה שאתה תקבל עכשיו, בעולם הזה, את השכר על לימוד עניין שמונת השרצים הטמאים. לכן הפסוק מונה שמונה פריטים. הגמרא מוסיפה בדרך אגב שאלישע גם אמר לגחזי: "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם" (מלכים ב׳ 5:27), ושבהמשך נאמר בפסוק: "וארבעה אנשים היו מצורעים" (מלכים ב׳ 7:3), שעליהם אומר רבי יוחנן: זהו מתייחס אל גחזי ושלושת בניו.
״וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק״. לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהַחְזִירוֹ לְגֵחֲזִי בִּתְשׁוּבָה, וְלֹא חָזַר. אָמַר לוֹ: חֲזוֹר בָּךְ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל מִי שֶׁחָטָא וְהֶחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
הפסוק קובע: "ואלישע בא דמשק" (מלכים ב׳ ח׳:ז׳). הגמרא שואלת: לשם מה הלך לשם? רבי יוחנן אומר: הוא הלך להחזיר את גיחזי בתשובה, אך גיחזי לא הסכים לשוב בתשובה מדרכיו הרעות. אלישע אמר לו: חזור מחטאיך. גיחזי אמר לו: זו המסורת שקיבלתי ממך: כל מי שחוטא ומחטיא את הרבים אין נותנים לו אפשרות לשוב בתשובה.
מַאי עֲבַד? אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לוֹ לְחַטַּאת יָרָבְעָם, וְהֶעֱמִידוֹ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: שֵׁם חֲקַק לַהּ אַפּוּמַּהּ, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״.
הגמרא שואלת: מה עשה גיחזי שגרם להמונים לחטוא? יש מי שאומרים כי תלה אבן מגנטית על עגלו של ירבעם, עגל הזהב שירבעם העמיד כעבודה זרה, והשתמש במגנט כדי למשוך את העגל מן הקרקע כך שהשעיה אותו בין שמים וארץ, כלומר, גרם לו לרחף מעל הקרקע. מאורע שנראה ניסי זה גרם לעם לעבוד אותו במסירות גדולה עוד יותר. ויש מי שאומרים: הוא חקק את השם הקדוש על פיו, והוא היה אומר: "אנכי ה' אלוהיך" ו: "לא יהיה לך אלוהים אחרים" (שמות כ:ב). האליל היה מצטט את שני האיסורים מעשרת הדיברות נגד עבודה זרה, ובכך גרם לאנשים לעבוד אותו במסירות גדולה עוד יותר.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבָּנַן דְּחָה מִקַּמֵּיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ״, מִכְּלָל דְּעַד הָאִידָּנָא לָא הֲוָה דְּחִיק.
ויש מי שאומרים: גיחזי דחה את החכמים מלהיכנס לפניו, ומנע מהם ללמוד מאלישע, כפי שנאמר, לאחר המעשה הנזכר: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו" (מלכים ב׳ ו׳:א׳). מכאן מכלל שעד אותו זמן המקום לא היה צר, שכן גיחזי היה מרחיק אנשים.
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא — כְּדַהֲוָה קָא קָטֵיל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנַן, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח (אַטְמִינֵהוּ) [אַטְמַרְתֵּיהּ] אֲחָתֵיהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אֲזַל עֲרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שְׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנַּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּוֹדֶשׁ לִךְ אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם: אֲחוֹתִי! בַּעֲלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ, וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה! אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא.
הגמרא חוזרת לאירוע שבו יהושע בן פרחיה דחה את ישו הנוצרי: מהו האירוע הזה? כאשר המלך ינאי היה הורג את החכמים, שמעון בן שטח הוסתר על ידי אחותו, אשתו של ינאי, בעוד רבי יהושע בן פרחיה הלך וברח לאלכסנדריה של מצרים. כאשר נעשה שלום בין ינאי לחכמים, שמעון בן שטח שלח לו את האיגרת הבאה: ממני, ירושלים עיר הקודש, אליך, אלכסנדריה של מצרים. אחותי, בעלי שוכן בתוכך, ואני יושבת שוממה. רבי יהושע בן פרחיה אמר: אני יכול ללמוד מכך שיש שלום, ואני יכול לשוב.
כִּי אֲתָא, אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, קָם קַמַּיְיהוּ בִּיקָרָא שַׁפִּיר, עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא, יָתֵיב וְקָא מִשְׁתַּבַּח: כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ! אֲמַר לֵיהּ יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק? אַפֵּיק אַרְבַּע מְאָה שִׁפּוּרֵי וְשַׁמְּתֵיהּ. כׇּל יוֹמָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ וְלָא קַבְּלֵיהּ.
כאשר חזר לארץ ישראל, רבי יהושע הגיע לאכסניה מסוימת. בעל האכסניה עמד לפניו, מכבד אותו מאוד, ובאופן כללי חלקו לו כבוד רב. רבי יהושע בן פרחיה אז ישב והיה משבח אותם באומרו: כמה יפה אכסניה זו. ישו הנוצרי, אחד מתלמידיו, אמר לו: רבי, אך עיניה של אשת בעל האכסניה צרות [טרוטות]. רבי יהושע בן פרחיה אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק, להביט בנשים? הוא הוציא ארבע מאות שופרות ונידה אותו. בכל יום ישו היה בא לפניו, אך הוא לא קיבל את רצונו לחזור.
יוֹמָא חַד הֲוָה קָרֵי קְרִיַּת שְׁמַע, אֲתָא לְקַמֵּיהּ. הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבּוֹלֵיהּ, אַחְוִי לֵיהּ בִּידֵיהּ, סְבַר מִדְחָא דָּחֵי לֵיהּ, אֲזַל זְקַף לְבֵינְתָּא פַּלְחַאּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִמְּךָ, כׇּל הַחוֹטֵא וּמַחְטִיא אֶת הָרַבִּים — אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. דְּאָמַר מָר: יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי כִּישֵּׁף וְהִסִּית וְהִדִּיחַ וְהֶחְטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
יום אחד, רבי יהושע בן פרחיה היה קורא את שמע כאשר ישו בא לפניו. הוא התכוון לקבלו באותה שעה, ולכן סימן לו בידו להמתין. ישו חשב שהוא דוחה אותו לחלוטין. לכן הלך והעמיד לבנה והשתחווה לה כאליל. רבי יהושע בן פרחיה אמר לו: חזור מחטאיך. ישו אמר לו: זו היא המסורת שקיבלתי ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין נותנים לו אפשרות לשוב בתשובה. הגמרא מסבירה כיצד החטיא את הרבים: שהרי אמר מר: ישו הנוצרי עסק בכשפים, והסית את הרבים, והדיח את הרבים, והחטיא את ישראל.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה — תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת.
כך נלמד בברייתא שרבי שמעון בן אלעזר אומר: בנוגע ליצר הרע, לילד, ולאישה, יד שמאל צריכה לדחות ויד ימין צריכה לקרב. אם דוחפים בחוזקה רבה מדי, הנזק עלול להיות בלתי הפיך.
מַתְנִי׳ נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה — תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאתָה מִתְּחִילָּתָהּ — כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ, וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג — הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג.
משנה:אם הרוצח נמצא לפני שנערף צווארה של העגלה, העגלה תצא ותרעה בתוך העדר. אין היא נחשבת קדושה כלל, והיא רשאית לחזור ולהצטרף לשאר הבהמות. אם הרוצח נמצא משעה שנערף צווארה של העגלה, אף אם שאר חלקי הטקס עדיין לא נעשו, אסור ליהנות מן הבהמה, למרות שהרוצח נמצא; תקבר במקומה. זאת מפני שהעגלה מתחילתה באה על הספק, שכן הרוצח לא היה ידוע, וכיפרה על ספקה והלכה לה, כלומר, מילאה את ייעודה להביא כפרה ונחשבת לעגלה ערופה לכל דבר. אם נערף צווארה של העגלה ולאחר מכן נמצא הרוצח, הוא נהרג. הטקס אינו מכפר עליו.
עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי אֶת הַהוֹרֵג״, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא רָאִיתָ״. אִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״רָאִיתִי״, וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״לֹא רָאִית״ — הָיוּ עוֹרְפִין. עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״רָאִיתִי״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא רָאִיתָ״ — הָיוּ עוֹרְפִין. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״רָאִינוּ״, וְאֶחָד אוֹמֵר לָהֶן ״לֹא רְאִיתֶם״ — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין.
אם עד אחד אומר: ראיתי את ההורג, ועד אחר אומר: לא ראית אותו; או אם אישה אומרת: ראיתי, ואישה אחרת אומרת: לא ראית, היו עורפים את העגלה, שכן ללא עדות ברורה על זהות ההורג מבצעים את הטקס. וכן, אם עד אחד אומר: ראיתי את ההורג, ושניים אומרים: לא ראית, היו עורפים את העגלה, שכן סומכים על הזוג. אם שניים אומרים: ראינו את ההורג, ואחד אומר להם: לא ראיתם, לא היו עורפים את העגלה, שכן יש שני עדים על זהות ההורג.
מִשֶּׁרַבּוּ הָרוֹצְחָנִין — בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. מִשֶּׁבָּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָּה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ ״בֶּן הָרַצְחָן״.
המשנה מוסיפה וקובעת: מזמן שרבו הרוצחים, בטל טקס העגלה הערופה. הטקס נערך רק כאשר זהות הרוצח הייתה בלתי ידועה לחלוטין. משנתרבו רוצחים ידועים, שוב לא התקיימו התנאים לקיום הטקס, שכן זהותו המשוערת של הרוצח הייתה ידועה. מזמן שבא אליעזר בן דינאי, שהיה גם נקרא תחינה בן פרישה, כינו אותו: בן הרוצח. זהו מקרה של רוצח שהיה ידוע ברבים.
מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים — פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ׳״.
המשנה מלמדת על מקרה דומה: משעה שרבו המנאפים, בוטלה עשיית טקס המים המרים; לא היו משקים את הסוטה את המים המרים. ורבי יוחנן בן זכאי הוא שביטל זאת, שכן נאמר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה; כי הם עם הזונות יפרדו" (הושע ד:יד), כלומר, כאשר הבעלים נואפים, הנשים אינן נענשות על ניאופן שלהן.
מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יְהוּדָה אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם בָּטְלוּ הָאֶשְׁכֹּלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי״, יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיַית הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִין וְאֶת הַנּוֹקְפִין.
מהזמן שבו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים מתו, בטלו האשכולות, כלומר, הם היו האחרונים שבאשכולות, כפי שמוסבר בגמרא, כפי שנאמר: "אין אשכול לאכול; ביכורה אותה נפשי" (מיכה ז:א). המשנה ממשיכה באותו קו: יוחנן הכהן הגדול ביטל את וידוי המעשר. לאחר זמנו, איש לא קרא עוד את הקטע על ביעור המעשרות, שנאמר קודם לכן בסוף מחזור תלת-שנתי של מעשרות. הוא גם ביטל את מעשיהם של המעוררים והנוקפים במקדש.