שִׁמְעוּ דִּבְרֵי מַעַרְכֵי הַמִּלְחָמָה, וְחִזְרוּ. בַּמִּלְחָמָה מָה הוּא אוֹמֵר: ״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ״. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין: מְגִיפִין, וּמְרִיעִין, צוֹוְחִין, וְרוֹמְסִין.
שמעו את דבריי, תקנות המלחמה, ושקלו מי ראוי להשתתף בקרב. וישובו הביתה, כל מי שפטור מן הלחימה. מה הוא אומר בשדה הקרב? "אל ירך לבבכם; אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם" (דברים כ:ג). ארבע אזהרות אלו מקבילות לארבע פעולות שעושות אומות העולם: הן מנגחות את נשקן, והן תוקעות בקרנות, הן צועקות, והן רומסות בכבדות בסוסיהן כדי להפחיד את יריביהן.
פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גׇּלְיָת כּוּ׳. גׇּלְיָת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁעָמַד בְּגִילּוּי פָּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי״, וְאֵין ״אִישׁ״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מַפִּילוֹ עַל יַד בֶּן אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה״.
המשנה תיעדה את פרטי נאום הכהן: הפלשתים באו בהנהגת גוליית. הגמרא מתארת את הקרב בין דוד לגוליית. מה משתמע מן השם גוליית? רבי יוחנן אומר: הכתוב מלמד שהוא עמד לפני הקדוש ברוך הוא בעזות פנים [gilui panim], שנאמר: "ברו לכם איש [ish], וירד אלי" (שמואל א יז:ח), ואיש [ish] אינו מתייחס לאף אחד אחר אלא לקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה' איש [ish] מלחמה" (שמות טו:ג). הקדוש ברוך הוא אמר: אני אפיל אותו בידי בן איש [ben ish], שנאמר: "ודוד בן איש [ben ish] אפרתי הזה" (שמואל א יז:יב).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לְכָדוֹ פִּיו לְאוֹתוֹ רָשָׁע. אֶחָד: ״בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי״, וְאִידַּךְ: ״אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְגוֹ׳״. וְאִידַּךְ, דְּקָאָמַר לֵיהּ לְדָוִד: ״הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת״. דָּוִד נָמֵי אֲמַר לֵיהּ ״אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן״! הֲדַר אֲמַר לֵיהּ: ״וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי (יִשְׂרָאֵל) מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ״.
רבי יוחנן אמר בשם רבי מאיר: בשלושה מקומות, פיו שלו הכשיל את אותו רשע וניבא בלי משים את מפלתו שלו. פעם אחת אמר: "ברו לכם איש וירד אלי," ותיאר את עצמו למטה. ופעם אחרת אמר: "אם יוכל להילחם איתי והכני והיינו לכם לעבדים; ואם אני אוכל לו והכיתיו, והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו" (שמואל א יז:ט). שם, הניח שיריבו יגבר עליו, לפני שהניח שהוא, גלית, ינצח. לבסוף, הפעם האחרת הייתה כאשר אמר לדוד (שמואל א יז:מג): "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות?" הגמרא שואלת: אבל האם גם דוד לא דיבר באופן זה? גם דוד אמר לו: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון" (שמואל א יז:מה). הגמרא משיבה: דוד אז אמר לו, מיד לאחר מכן: "ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות, אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א יז:מה).
״וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְבַטְּלָן מִקְּרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. ״וַיִּתְיַצַּב אַרְבָּעִים יוֹם״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶן תּוֹרָה.
הפסוק אומר: "והפלשתי ניגש בבוקר ובערב" (שמואל א׳ 17:16). רבי יוחנן אומר: הוא עשה זאת דווקא כדי למנוע מהם להשלים את קריאת שמע בזמנים הנדרשים של בוקר וערב. "וגוליית התייצב ארבעים יום" (שמואל א׳ 17:16). רבי יוחנן אומר: ימים אלה מקבילים לארבעים הימים שבהם ניתנה התורה, שכן הוא ביקש לבטלה.
״וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְגוֹ׳״. מַאי ״בֵּינַיִם״? אָמַר רַב: שֶׁמְּבוּנֶּה מִכׇּל מוּם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּינוֹנִי שֶׁבְּאֶחָיו. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּבִנְיַן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בַּר מְאָה פָּפֵי וַחֲדָא נָאנָאי.
הפסוק מציג את גוליית: "ויצא איש הביניים ממחנה פלשתים, ושמו גוליית" (שמואל א׳ יז:ד). הגמרא שואלת: מה מצוין במונח ביניים? רב אמר: המילה קשורה לשורש בית, נון, ה״א, שמשמעותו לבנות, ופירושה שהוא בנוי [מובנה] בשלמות וללא כל מום. ושמואל אמר: המילה קשורה למילה בין, ומשמעותה שהוא היה האמצעי [בינוני] בין אחיו. חכם מבית מדרשו של רבי שילא אמר: המילה קשורה לשורש בית, נון, ה״א, שמשמעותו לבנות, ופירושה שהוא היה עשוי חזק כבניין [בניין]. רבי יוחנן אמר: המילה קשורה למילה בין, ומשמעותה שהוא נולד מבין רבים, כדלהלן: הוא היה בנם של מאה אבות [pappi] וכלב אחד [nanai], שכן אמו קיימה יחסי מין עם מאה גברים וכלב, והוא נתעבר מביניהם.
״וְגׇלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אֶת אִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב ״מַעֲרוֹת״, וְקָרֵינַן ״מַעַרְכוֹת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ.
הפסוק מספר שהוא "נקרא גוליית, מגת" (שמואל א׳ 17:4). רב יוסף לימד: זאת מפני שכל אחד היה דש את אמו בביאה כדרך שאנשים עושים בגת [gat], שבה הכול דורכים. נאמר שגוליית בא מ"המערות [me’arot]" של הפלשתים (שמואל א׳ 17:23), אבל אנו קוראים, לפי המסורה: הוא בא מתוך "המערכות [ma’arkhot]" של הפלשתים. מה משמעות המונח הכתוב me’arot? רב יוסף לימד: המילה קשורה למילה he’era, שמשמעה חדר, ומרמזת שכל אחד חדר [he’eru], כלומר קיים יחסי מין עם אמו.
כְּתִיב ״הָרָפָה״, וּכְתִיב ״עׇרְפָּה״, רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר: ״הָרָפָה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״עׇרְפָּה״ — שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאַחֲרֶיהָ, וְחַד אָמַר: ״עׇרְפָּה״ שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״הָרָפָה״ — שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וְתִפְרֹשׁ הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי״.
כתוב שאמו של גלית הייתה: "הרפה" (שמואל ב׳ 21:16), ובמקום אחר כתוב: "ערפה" (רות 1:4), והגמרא תסביר מיד שזו הייתה אותה אישה. רב ושמואל נחלקו בעניין זה. אחד מהם אמר: שמה היה הרפה, ולמה היא נקראת בשם ערפה? זה מפני שהכול באו עליה מאחור [orfin] שלה, כלומר, בעלו אותה שלא כדרכה. ואחד מהם אמר: שמה היה ערפה, ולמה היא נקראת בשם הרפה? זה מפני שהכול דשו אותה כמו גריסים [harifot], כלומר, קיימו עמה יחסי מין, וכן נאמר שמילה זו פירושה גריסים: "ותקח האישה ותפרוש את המסך על פי הבאר ותשטח עליו הריפות [harifot]" (שמואל ב׳ 17:19). ואם תרצה, אפשר לומר מכאן: "אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות [harifot], בעלי עם העלי, לא תסור מעליו איוולתו" (משלי 27:22).
״וְאֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף וּמָדוֹן גׇּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב.
הגמרא ממשיכה בדיונה על הקרב של דוד וגוליית. "ארבעת אלה יולדו להרפה בגת; ויפלו ביד דוד וביד עבדיו" (שמואל ב' כ"א:כ"ב). הגמרא שואלת: מה שמותיהם של ארבעת האחים הנזכרים כאן? רב חסדא אמר: הם סף, ומדון, גוליית, וישבי בנוב (ראו שמואל ב' כ"א:ט"ז–כ').
״וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״, דִּכְתִיב: ״וַתִּשַּׁק עׇרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה, וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה. דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר אַרְבַּע דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִידָה עׇרְפָּה עַל חֲמוֹתָהּ — זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד״,
נאמר: "והם נפלו ביד דוד ועבדיו." למה? מפני מעשי אבותיהם, כפי שנכתב: "ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה" (רות א:יד). רבי יצחק אומר: הקדוש ברוך הוא אמר: בני זו שנשקה, כלומר ארבעת הענקים שיצאו מערפה, יבואו וייפלו ביד בני זו שדבקה, כלומר דוד, שהיה מצאצאיה של רות. רבא לימד: בשכר ארבע הדמעות שערפה הזילה בצער על חמותה, זכתה לארבעה גיבורים שיצאו ממנה, כפי שנאמר: "ותשאנה קולן ותבכינה עוד" (רות א:יד).
כְּתִיב: ״חֵץ חֲנִיתוֹ״, וְקָרֵינַן ״עֵץ חֲנִיתוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעָנוּ לַחֲצִי שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן שֶׁל רְשָׁעִים. וְלָא לִפְתַּח בֵּיהּ כְּלָל! לְאוֹדוֹעֵי שְׁבָחֵיהּ דְּדָוִד.
כך כתוב על גוליית: "וחֵץ [ḥetz] חֲנִיתוֹ כמנור אורגים" (שמואל א' יז:ז), ואנו קוראים, לפי המסורת המסורתית: "ועֵץ [etz] חֲנִיתוֹ." רבי אלעזר אומר: הנוסח הכתוב של הפסוק מלמד שעדיין לא הגענו למחצית [ḥetzi] שבחו של אותו רשע. רק מחצית חניתו הייתה ארוכה כמנור אורגים, אך הקריאה המסורתית מציעה תיאור פחות מרשים. מכאן למדנו שאסור לספר בשבחם של רשעים. הגמרא שואלת: אם כן, אם כך הפסוק לא היה צריך לפתוח בשבחו כלל. הגמרא משיבה: היה בכך צורך במקרה זה כדי לספר בשבחו של דוד, שניצח את גוליית.
״בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ כּוּ׳״. כְּתִיב ״שׁוֹבַךְ״, וּכְתִיב ״שׁוֹפַךְ״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: ״שׁוֹפַךְ״ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״שׁוֹבַךְ״ — שֶׁעָשׂוּי כְּשׁוֹבָךְ. וְחַד אָמַר: שׁוֹבַךְ שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״שׁוֹפַךְ״ — שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ נִשְׁפָּךְ לְפָנָיו כְּקִיתוֹן.
§ לפי המשנה, הכהן היה אומר: העמונים באו בהנהגת שובך (ראו שמואל ב׳, פרק י׳). במקום אחד, שמו נכתב: "שובך" (שמואל ב׳ י׳:י״ח), ובמקום אחר נכתב: "שופך" (דברי הימים א׳ י״ט:י״ח). רב ושמואל נחלקו בעניין זה. אחד מהם אמר: שמו היה שופך, ולמה הוא נקרא בשם שובך? מפני שהיה בנוי כמו שובך [שובך], שכן היה גבוה במיוחד. ואחד מהם אמר: שמו היה שובך, ולמה הוא נקרא בשם שופך? מפני שכל מי שהיה רואה אותו היה מתמלא אימה ואומץ לבו היה נשפך [נשפך] לפניו כמו מים מתוך כד.
״אַשְׁפָּתוֹ כְּקֶבֶר פָּתוּחַ כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״. רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, חַד אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹרְקִין חֵץ עוֹשִׂין אַשְׁפַּתּוֹת אַשְׁפַּתּוֹת שֶׁל חֲלָלִים, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוּמָּנִין בַּקְּרָב — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״. וְחַד אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צוֹרְכֵיהֶן עוֹשִׂין אַשְׁפַּתּוֹת אַשְׁפַּתּוֹת שֶׁל זֶבֶל, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מִפְּנֵי שֶׁחוֹלֵי מֵעַיִים הֵם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״.
הגמרא מתעדת מחלוקת בנוגע לכוחות האויב של נבוכדנצר. הנביא אומר: "אשפתו [ashpato] כקבר פתוח, כולם גיבורים" (ירמיהו ה:טז). רב ושמואל, ויש אומרים רבי אמי ורבי אסי, נחלקו במשמעות הפסוק. אחד מהם אמר: כשהם יורים חץ, הם יוצרים ערמות על גבי ערמות [ashpatot ashpatot] של גוויות. ושמא תאמר שהם מיומנים באומנויות המלחמה אך אינם חזקים במיוחד, הפסוק אומר: "כולם גיבורים". ואחד מהם אמר: כשהם עושים את צורכיהם, כלומר מתפנים, הם יוצרים ערמות על גבי ערמות [ashpatot ashpatot] של צואה, דבר המורה שהם אוכלים בשפע, כאנשים גיבורים. ושמא תאמר שזה מפני שהם חולים במעיהם, הפסוק אומר: "כולם גיבורים" ואינם חולים.
אָמַר רַב מָרִי, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי מַאן דִּנְפִישׁ זִיבְלֵיהּ, חוֹלִי מֵעַיִים הוּא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לִיטְרַח בְּנַפְשֵׁיהּ.
רב מרי אמר: למד מחילוף דברים זה שאם יש אדם שצואתו מרובה, הוא חולה במעיו. הגמרא שואלת: מה ההבדל אם הוא חולה במעיו או לא? הגמרא משיבה: כדי שמי שסובל מתסמינים אלה יטפל בעצמו מבחינה רפואית.
״דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה״, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי חַד אָמַר: יַשִּׂחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ, וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים.
בדומה לכך, אדם נקרא להקל על מצוקתו. הפסוק אומר: "אם יש דאגה בלב איש, ישחנה [yashḥena]" (משלי יב:כה). רבי אמי ורבי אסי נחלקו במשמעות הפסוק. אחד אמר: עליו לדחוק אותה [yasḥena] ממחשבתו. עליו להסיר את דאגותיו ממחשבותיו. ואחד אמר: הכוונה היא שיספר [yesiḥena] את צרותיו לאחרים, ובכך תוקל חרדתו.
״וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן כּוּ׳״, וְכׇל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם וְכׇל כִּינּוּיָו
המשנה מספרת את דברי הכהן: אבל אינכם כמותם, מפני שכפי שנאמר בפסוק: "כי ה' אלוהיכם הוא ההולך עמכם, להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם" (דברים כ:ד). ומדוע הפסוק מאריך כל כך בפירוט טבעה של נוכחות האל במלחמה? זהו מפני שהשם המפורש של אלוהים וכל כינוייו הכתובים על הלוחות