Drashot AI Logo
״וַיְהִי הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּה בֶּן שֶׁלֶמְיָה בֶּן חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל. וַיֹּאמֶר לוֹ יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אֵינֶנִּי נֹפֵל אֶל הַכַּשְׂדִּים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְיִתְפֹּשׂ יִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל הַשָּׂרִים״.
"וכאשר היה בשער בנימין, היה שם שר המשמר ושמו איריה בן שלמיה בן חנניה; והוא תפס את ירמיהו הנביא לאמור: אל הכשדים אתה נופל. ויאמר ירמיהו: שקר הוא; לא אפול אל הכשדים" (ירמיהו 37:13–14). ואז נכתב: "ויתפוס איריה את ירמיהו, ויביאהו אל השרים" (ירמיהו 37:14). איריה היה נכדו של חנניה, וירמיהו נענש בכך שנפל לידיו משום שהחניף לסבו.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה — מְאוּסָה כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד״, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה. מַאי ״גַּלְמוּדָה״ — גְּמוּלָה מִבַּעְלָהּ.
ורבי אלעזר אומר: כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנידה, שנאמר: "כי עדת חנף גלמוד" (איוב טו:לד), ובערים שמעבר לים קוראים לנידה גלמודה. מה פירוש המילה גלמודה? פירושה מופרדת [גמולה] מבעלה [מבועלה].
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה — לְסוֹף גּוֹלָה, כְּתִיב הָכָא: ״כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְגוֹ׳״.
ורבי אלעזר אומר: כל עדה שיש בה חנופה, סופה גולה. נאמר כאן: "כי עדת חנף גלמוד" (איוב טו:לד), ונאמר שם: "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה" (ישעיהו מט:כא). הפסוק אומר: "גולה", כלוואי ל"גלמודה", ומורה שהן אותו דבר.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵיצִים, וְכַת חֲנֵיפִים, וְכַת שַׁקָּרִים, וְכַת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע.
רבי ירמיה בר אבא אומר: ארבע כיתות של אנשים לא יקבלו את פני השכינה: כת הליצנים, וכת החנפים, וכת השקרנים, וכת מספרי לשון הרע.
כַּת לֵיצִים — דִּכְתִיב: ״מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים״. כַּת חֲנֵיפִים — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא״. כַּת שַׁקָּרִים — דִּכְתִיב: ״דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי״.
ההוכחה לאמירה זו היא כדלקמן: כת הליצנים, כפי שנאמר: "הוא מושך את ידו מן הליצנים" (הושע ז:ה), כלומר, אלוהים אינו רוצה להיות בנוכחותם; כת החנפים, כפי שנאמר: "כי חנף לא יבוא לפניו" (איוב יג:טז); וכת השקרנים, כפי שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי" (תהילים קא:ז).
כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע — דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע״, צַדִּיק אַתָּה ה׳ — לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רָע.
כת בעלי לשון הרע לא יקבלו את פני השכינה, כפי שנאמר: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע" (תהילים ה:ה), כלומר: אתה, ה', צדיק ורע לא ישכון עמך במעונך. "רע" כאן מתייחס לבעלי לשון הרע, כפי שעולה מהמשך הפרק, שבו נאמר: "כי אין בפיהו נכונה, קרבם הוות, קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקון" (תהילים ה:י).


הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ נֶאֱמָרִין

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּקָרׇבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן״ — זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, ״וְדִבֶּר אֶל הָעָם״ — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
משנה: בנוגע לכהן שהיה משוח למלחמה, בשעה שהיה מדבר אל העם, היה מדבר אליהם בלשון הקודש, עברית, כפי שנאמר: "והיה, כקרבכם אל המלחמה, וניגש הכהן ודיבר אל העם" (דברים כ:ב). כהן זה המזוהה בפסוק הוא הכהן המשוח למלחמה, הכהן שנחנך במיוחד כדי למלא תפקיד זה. "ודיבר אל העם"; הוא פונה אליהם בלשון הקודש, עברית.
״וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ עַל אוֹיְבֵיכֶם״ — וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן וְלָא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין. שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכׇל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכׇל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן וְגוֹ׳״. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְּיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם.
התורה מכתיבה את דברי הכהן: "וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם; אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם; אַל תִּירְאוּ, וְאַל תַּחְפְּזוּ, וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ:ג). הכהן דורש: "על אויביכם" ולא על אחיכם. זו אינה מלחמה של שבט יהודה נגד שמעון ולא שמעון נגד בנימין, באופן שאם תיפלו בידיהם אחיכם ירחמו עליכם, כפי שנאמר לגבי מלחמה בין יהודה לישראל: "וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשֻׁם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כֹּשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשֻׁבוּ שֹׁמְרוֹן" (דברי הימים ב׳ כח:טו). אלא, אתם יוצאים למלחמה נגד אויביכם, ואם תיפלו בידיהם, הם לא ירחמו עליכם.
״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ׳״. ״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם״ — מִפְּנֵי צׇהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת, ״אַל תִּירְאוּ״ — מִפְּנֵי הַגָּפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין, ״אַל תַּחְפְּזוּ״ — מִקּוֹל קְרָנוֹת, ״אַל תַּעַרְצוּ״ — מִפְּנֵי קוֹל צְווֹחוֹת.
הכהן ממשיך: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם; אַל תִּירְאוּ, וְאַל תַּחְפְּזוּ, וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ:ג). "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם" בגלל צהלת הסוסים והשחזת חרבות האויב. "אַל תִּירְאוּ" בגלל נקישת המגינים [terisin] ורעש המגפיים שלהם [calgassin]. "וְאַל תַּחְפְּזוּ" מקול החצוצרות. "וְאַל תַּעַרְצוּ" בגלל קול הצעקות.
״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם״. הֵם בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גׇּלְיָת, מָה הָיָה סוֹפוֹ — לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ, מָה הָיָה סוֹפוֹ — לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן, ״כִּי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ׳״ — זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן.
הכהן מסביר מדוע החיילים אינם צריכים לפחד. "כי ה' אלוהיכם הוא ההולך עמכם, להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם" (דברים כ:ד). זכרו כי הם באים למלחמה מחוזקים בבשר ודם, ואתם באים מחוזקים על ידי המקום. הפלשתים באו מחוזקים על ידי גלית. מה היה סופו? בסוף, הוא נפל בחרב, והם נפלו עמו (ראו שמואל א', פרק יז). בני עמון באו מחוזקים על ידי שובך. מה היה סופו? בסוף, הוא נפל בחרב, והם נפלו עמו (ראו שמואל ב', פרק י). אבל אשר לכם, אין אתם כך, נשענים על כוחם של בני תמותה: "כי ה' אלוהיכם הוא ההולך עמכם, להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם"; פסוק זה מתייחס למחנה הארון של הברית היוצא עמם למלחמה.
גְּמָ׳ מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: שֶׁנֶּאֱמַר ״וְדִבֶּר״, וּלְהַלָּן אוֹמֵר ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״, מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
גמרא: הגמרא מבהירה נקודה עמומה במשנה: מה היא אומרת כאשר המשנה לומדת מן הפסוק שהכהן חייב לפנות אל העם בעברית? הגמרא משיבה: כך המשנה אומרת: ההלכה נלמדת מגזירה שווה, כפי שנאמר כאן: "ודיבר" (דברים כ:ב), ושם, בעניין מתן התורה, נאמר: "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שמות יט:יט). כשם ששם, הקול דיבר בלשון הקודש, כך אף כאן, הכהן מדבר בלשון הקודש.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם״. יָכוֹל כׇּל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים״, מָה שׁוֹטְרִים בִּמְמוּנֶּה, אַף כֹּהֵן בִּמְמוּנֶּה. וְאֵימָא כֹּהֵן גָּדוֹל? דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֵר, מָה שׁוֹטֵר שֶׁיֵּשׁ מְמוּנֶּה עַל גַּבָּיו — אַף כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ מְמוּנֶּה עַל גַּבָּיו.
החכמים לימדו: "וניגש הכהן ודיבר אל העם" (דברים כ:ב). אפשר היה לחשוב שכל כהן שירצה לדבר אל העם רשאי ליטול תפקיד זה. כדי לשלול רעיון זה, הפסוק קובע: "ודיברו השוטרים" (דברים כ:ה). כשם שהשוטרים המתוארים הם מי שנתמנו למלא את אחריותם, כך גם הכהן המתואר הוא מי שנתמנה לתפקיד זה. הגמרא שואלת: אבל אם כן, מדוע שלא נאמר שהכהן הגדול צריך לשאת דברים אלה, שהרי אף הוא ממונה? הגמרא משיבה: הכהן הממונה צריך להיות דומה לשוטר ממונה. כשם ששוטר הוא מי שיש מעליו אדם אחר, כלומר דיין, בעל סמכות גדולה יותר, כך גם הכהן המתואר צריך להיות מי שיש מעליו אדם אחר, כלומר הכהן הגדול, הממונה עליו.
כֹּהֵן גָּדוֹל נָמֵי, הָאִיכָּא מֶלֶךְ עַל גַּבָּיו! בַּעֲבוֹדָתוֹ קָאָמַר. וְאֵימָא סְגָן! סְגָן לָאו מְמוּנֶּה הוּא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים: לָמָּה סְגָן מְמוּנֶּה — שֶׁאִם אֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו.
הגמרא דוחה תשובה זו: הכהן הגדול גם כן עומד בתנאי זה, שכן יש המלך מעליו, ולפיכך היה ראוי שהכהן הגדול יישא את הדברים. הגמרא מבהירה: ההסתייגות שלפיה צריך שיהיה אדם ממונה מעליו אומרת אדם שמעליו בתפקידו. העובדה שיש מלך אינה נוגעת למעמדו של הכהן הגדול, שהוא הבכיר ביותר בכהונה. הגמרא מציעה: אם כן, אמור שייתכן שזהו הסגן של הכהן הגדול, שהוא שני לכהן הגדול; הוא יישא את הדברים. הגמרא משיבה: הסגן אינו משרה ממונה, שכן לתפקיד זה אין תפקיד מסוים מלבד היותו מחליף מוכן לכהן הגדול. כפי שנלמד בברייתא: רבי חנינא, סגן הכהן הגדול, אומר: לשם מה מתמנה הסגן? אין זה אלא לאפשרות שאם יארע פסול לכהן הגדול, הסגן נכנס ומשמש תחתיו. אולם לסגן אין תפקיד מוגדר משל עצמו.
״וְאָמַר אֲלֵיהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. מַאי שְׁנָא ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית — אִי אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיָדָם.
§ התורה אומרת על הכהן המשוח למלחמה: "ואמר אליהם: שמע ישראל" (דברים כ:ג). הגמרא שואלת: מה שונה בהקשר זה שמצריך את השימוש בביטוי: "שמע ישראל"? רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוחאי: הקדוש ברוך הוא אמר לעם היהודי: אפילו אם לא קיימתם שום מצווה מלבד קריאת שמע של שחרית ושל ערבית, לא תימסרו בידי אויביכם. כרמז להבטחה זו, דברי הכהן שואלים את הביטוי "שמע ישראל", ביטוי המוכר ביותר מתחילת קריאת שמע.
״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ כּוּ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעֲמַיִים מְדַבֵּר עִמָּם, אַחַת בַּסְּפָר, וְאַחַת בַּמִּלְחָמָה. בַּסְּפָר מַה הוּא אוֹמֵר —
ביחס להערות המשנה על הפסוק: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ, וְאַל תַּחְפְּזוּ, וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם" (דברים כ:ג), לימדו חכמים (תוספתא ז:יח): הכהן מדבר עמם פעמיים, פעם אחת כשהם נאספים למלחמה בגבול, ופעם אחת כשהם בשדה הקרב עצמו. כשהם בגבול, מה הוא אומר?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria