מֵאַתְחַלְתָּא דְּמוֹעֵד.
מה שמרמז שההתכנסות מתקיימת בתחילת החג, כאשר כל העם היהודי מגיע לירושלים.
וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת. שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב! אָמַר אַבָּיֵי: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּמֶלֶךְ.
§ כך שנינו במשנה: ושמש בית הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, עד שלבסוף הוא מועבר למלך. הגמרא מציעה: אפשר ללמוד מכאן מן העובדה שכל הנכבדים הללו מקבלים את ספר התורה לפני המלך, שמותר לחלוק כבוד לתלמיד בפני הרב. אמר אביי: אין להביא ראיה מכאן, שכן כל התהליך הוא לכבודו של המלך, להראות שהוא מובדל מן האנשים הרגילים בדרגות רבות.
וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִיבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד. עוֹמֵד מִכְּלָל דְּיוֹשֵׁב? וְהָאָמַר מָר: אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר וְגוֹ׳״! כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּעֶזְרַת נָשִׁים, הָכָא נָמֵי בְּעֶזְרַת נָשִׁים.
כך שנינו במשנה: והמלך עומד, ומקבל את ספר התורה, וקורא בו כשהוא יושב. אגריפס המלך עמד, וקיבל את ספר התורה, וקרא בו כשהוא עומד. הגמרא שואלת: מכאן משתמע, שעד אותו רגע הוא היה יושב. והרי לא אמר מר (תוספתא, סנהדרין ד:ד) שישיבה בעזרת בית המקדש מותרת רק למלכי בית דוד, שנאמר: "ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ ויאמר: מי אנכי?" (שמואל ב׳ ז:יח). הגמרא משיבה: כדאמר רב חסדא בהקשר דומה: הדבר אירע לא בעזרת ישראל, שבה חל האיסור לשבת, אלא בעזרת נשים. אף כאן, ההקהל היה בעזרת נשים.
וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. שִׁבְּחוּהוּ, מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד? הָאָמַר רַב אָשֵׁי: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ — אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ!
נאמר במשנה שהמלך אגריפס קרא מן התורה כשהוא עומד, וחכמים שיבחו אותו על כך. הגמרא שואלת: מן העובדה ששיבחו אותו, האם ניתן להסיק שפעל כראוי? והרי רב אשי אמר: אפילו לדברי מי שאומר לגבי נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, כלומר, רשאי הוא לעשות כן, לגבי מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז:טו). דבר זה מתפרש לומר שתהא אימתו עליך. התורה קובעת שהאימה היא מרכיב מהותי במלכות, ואין זה בסמכותו של המלך למחול עליה.
מִצְוָה שָׁאנֵי.
הגמרא משיבה: מאחר שהוא ויתר על כבודו למען מצווה, מצב זה שונה ואינו מבזה אותו.
וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ״לֹא תוּכַל לָתֵת״. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה — שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְרִיפַּס.
המשנה ממשיכה: וכאשר אגריפס הגיע אל הפסוק: "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז:טו), זלגו דמעות מעיניו מפני שהיה מצאצאי בית הורדוס ולא היה ממוצא יהודי. כל העם אמרו לו: אחינו אתה. שנינו בשם רבי נתן: באותה שעה אויביהם של ישראל, לשון נקייה לישראל, נידונו לכליה מפני שהחניפו לאגריפס.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִיּוֹם שֶׁגָּבַר אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנוּפָּה — נִתְעַוְּותוּ הַדִּינִין, וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵירוֹ ״מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ״.
רבי שמעון בן חלפתא אומר: מיום שגבר כוח החנופה, הדין נעשה מקולקל, ומעשיהם של בני אדם נעשו מקולקלים, ואין אדם יכול לומר לחברו: מעשיי גדולים ממעשיך, שכן הכול מחניפים זה לזה ובני אדם שוב אינם יודעים את האמת.
דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַעְרְבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מוּתָּר לְהַחְנִיף לִרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ״, מִכְּלָל דְּבָעוֹלָם הַזֶּה שְׁרֵי.
רבי יהודה מן המערב, ארץ ישראל, ויש אומרים רבי שמעון בן פזי, לימד: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, כפי שנאמר לגבי העתיד: "לא ייקרא עוד לנבל נדיב, ולכילי לא ייאמר שוע" (ישעיהו לב:ה). מכאן, בדרך היקש, עולה שבעולם הזה מותר להחניף להם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, מֵהָכָא: ״כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי״.
רבי שמעון בן לקיש אמר שניתן להוכיח זאת מכאן. יעקב אמר לעשיו: "ראיתי את פניך, כראות פני מלאכים, ותרצני" (בראשית ל״ג:י׳). יעקב החניף לו בכך שהשווה את ראייתו לראיית חזון אלוהי.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי. דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל שֶׁל יַעֲקֹב וְעֵשָׂו לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁזִּימֵּן אֶת חֲבֵירוֹ וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁמְבַקֵּשׁ לְהוֹרְגוֹ, אָמַר לוֹ: טְעַם תַּבְשִׁיל זֶה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם כְּתַבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: יָדַע לֵיהּ מַלְכָּא, מִיסְתְּפֵי וְלָא קָטֵיל לֵיהּ.
הגמרא מציינת: וגם רבי שמעון בן לקיש, בפירושו לדברי יעקב, חולק על רבי לוי, שכן רבי לוי אומר: בנוגע למפגש בין יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שהזמין אדם אחר לביתו והאורח הבין שהוא רוצה להורגו. האורח אמר לו: טעמו של תבשיל זה שאני טועם דומה לתבשיל שטעמתי בבית המלך. בעל הבית אמר לעצמו: המלך ודאי מכיר אותו. לכן פחד ולא הרג אותו. כך גם, כאשר יעקב אמר לעשו שפניו כפני מלאך, הוא התכוון להודיע לו שראה מלאכים, כדי להטיל עליו פחד, כך שעשו לא יבקש להזיק לו.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף״, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם״.
רבי אלעזר אומר: כל אדם שיש בו חנופה מביא חרון אף לעולם, שנאמר: "ולחנפי לב ישימו אף" (איוב לו:יג). ויתרה מזו, תפילתו אינה נשמעת, שנאמר באותו פסוק: "לא ישועו כי אסרם."
(סִימַן: אַף עוּבָּר גֵּיהִנָּם בְּיָדוֹ נִידָּה גּוֹלָה).
הגמרא מצטטת אמצעי זיכרון לאמירותיו של רבי אלעזר: זעם, עובר, גיהנם, בידיו, אישה נידה, גולה.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה — אֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים״, וְאֵין ״קוֹב״ אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא קַבֹּה אֵל״, וְאֵין ״לְאוֹם״ אֶלָּא עוּבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאֹם מִלְּאֹם יֶאֱמָץ״.
ורבי אלעזר אומר: כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוברים שבמעי אמותיהם מקללים אותו, שנאמר: "אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים [yikkevuhu], יזעמוהו לאומים [leummim]" (משלי כד:כד); וקוב, השורש הלשוני של המילה yikkevuhu, פירושו רק קללה, שנאמר: בלעם הסביר שלא קילל את עם ישראל, כפי שאמר: "מה אקב [ekkov] לא קבה אל [kabbo]?" (במדבר כג:ח). ולאום נדרש בדרך דרש לציין רק עוברים, שנאמר לגבי יעקב ועשו, כשהיו עדיין במעי רבקה: "ולאום [le’om] מלאום [le’om] יאמץ" (בראשית כה:כג).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי הָאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע וְגוֹ׳״, מָה כְּתִיב אַחֲרָיו: ״לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה וְגוֹ׳״.
ורבי אלעזר אומר: כל אדם שיש בו חנופה נופל לגיהינום, שנאמר: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע" (ישעיהו ה:כ). מה כתוב לאחר מכן? "לכן כלשון אש אוכלת קש וחשש להבה ירפה" (ישעיהו ה:כד), כלומר שהאנשים המתוארים בפסוק הקודם סופם להישרף כקש באש הגיהינום.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמַּחְנִיף לַחֲבֵירוֹ — סוֹף נוֹפֵל בְּיָדוֹ, וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדוֹ — נוֹפֵל בְּיַד בָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד בָּנָיו — נוֹפֵל בְּיַד בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא [לַחֲנַנְיָה] אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה׳ יָקֵם ה׳ אֶת דְּבָרֶיךָ״, וּכְתִיב:
ורבי אלעזר אומר: כל המחניף לחברו סופו ליפול בידו. ואם אינו נופל בידו, הוא נופל בידי בניו. ואם אינו נופל בידי בניו, הוא נופל בידי בני בניו, שנאמר: "אז אמר ירמיהו הנביא אל חנניה… אמן, כן יעשה ה', יקם ה' את דבריך" (ירמיהו כ"ח:ה׳–ו׳). זו הייתה צורה של חנופה, שכן ירמיהו לא אמר במפורש שחנניה הוא נביא שקר. וכתוב: