Drashot AI Logo
אַרְבַּע, אַרְבַּע וְאַרְבַּע הֲרֵי שְׁמוֹנֶה, שְׁמוֹנֶה וּשְׁמוֹנֶה הֲרֵי שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְכֵן בְּסִינַי, וְכֵן בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וְגוֹ׳, וּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ׳״. נִמְצָא אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה בְּרִיתוֹת עַל כׇּל מִצְוָה וּמִצְוָה.
כל מצווה כוללת ארבעה היבטים. ארבעה היבטים כלליים וארבעה היבטים פרטיים מצטרפים ל-שמונה. שמונה ברכות ושמונה קללות מצטרפות ל-שש עשרה. וכן גם בהר סיני, וכן גם בערבות מואב, כפי שנאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות עם בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כ"ח:ס"ט). וכתוב: "ושמרתם את דברי הברית הזאת" (דברים כ"ט:ח'). נמצא שבין שלושת המאורעות שבהם נכרתו שש עשרה בריתות, הקב"ה כונן ארבעים ושמונה בריתות על כל מצווה ומצווה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹצִיא הַר גְּרִיזִים וְהַר עֵיבָל, וּמַכְנִיס אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר.
רבי שמעון מוציא את הר גריזים והר עיבל מן הרשימה הזאת, משום שרק חלק מן המצוות הוזכרו שם, והוא כולל במקום זאת את הברית באוהל מועד במדבר.
וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב.
הגמרא מסבירה: וגם זה תלוי במחלוקת שבין תנאים אלה, שבה נחלקו, כפי ששנוי בברייתא (תוספתא ח:יא): רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, כלומר, משה קיבל מצוות כלליות בסיני, ובכללן עשרת הדיברות. ואילו הפרטים של המצוות נתבארו למשה בזמן מאוחר יותר באוהל מועד. רבי עקיבא אומר: הן הכללות והן הפרטים של המצוות נאמרו בסיני, ולאחר מכן נשנו באוהל מועד, ונאמרו בפעם שלישית על ידי משה לעם ישראל בערבות מואב. רבי שמעון סובר כדעת רבו, רבי עקיבא, ומונה את הר סיני ואת אוהל מועד כשני מקומות נפרדים שבהם ניתנו כל המצוות.
וְאֵין לָךְ כׇּל דְּבַר מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּרִיתוֹת.
הברייתא מסכמת: ואין מצווה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין לְךָ מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּרִיתוֹת שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.
רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון: אין מצווה הכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות 603,550 פעמים, כנגד מניין בני ישראל במדבר. זאת משום שכל אחד מישראל קיבל את הברית הן עבור עצמו והן כערב עבור שאר ישראל.
אָמַר רַבִּי: לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין לְךָ כׇּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּרִיתוֹת שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. נִמְצָא לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.
רבי יהודה הנשיא אומר: לפי דבריו של רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו, שאמר משום רבי שמעון, אין מצווה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות 603,550 פעמים; מכאן יוצא כי לכל אחד מישראל היו 603,550 בריתות.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: עָרְבָא וְעָרְבָא דְעָרְבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל בין דבריו של רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו לבין רבי יהודה הנשיא? מה מוסיפה אמירתו של רבי יהודה הנשיא? רב משרשיא אמר: עניין ערב וערב לערב הוא ההבדל ביניהם. לפי רבי יהודה הנשיא, כל יהודי לא רק נעשה ערב לכל יהודי אחר, אלא גם נעשה ערב לאחריותו של כל יהודי אחר כערב. לכן, לפי חשבונו, מספר הבריתות מוכפל שוב ב־603,550.
דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לֹא נֶאֶמְרָה אֶלָּא בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת,
§ רבי יהודה בן נחמני, המפיץ של רבי שמעון בן לקיש, לימד: כל הקטע של הברכות והקללות נאמר רק ביחס לנואף ולנואפת.
״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וְגוֹ׳״, בְּ״אָרוּר״ סַגִּי לֵיהּ? אֶלָּא: זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד בֵּן, וְהָלַךְ לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה. אֲרוּרִין אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁכָּךְ גָּרְמוּ לוֹ.
זה מוכח מן הפסוק: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה" (דברים כז:טו). וכי קללה היא תוצאה מספקת על מעשיו של עובד עבודה זרה? הרי הוא מרד בעיקר היסודי של התורה. אלא, זה מתייחס למי שבא על ערווה אסורה והוליד ממנה בן ממזר. והבן, שאינו רשאי לשאת יהודייה מיוחסת, הלך לגור בין שאר אומות העולם ועבד עבודה זרה. אביו ואמו ארורים על שגרמו לו לעבוד עבודה זרה. וכן, שאר הקללות מתייחסות לחטאים שהם תוצאה של ניאוף.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַתָּ אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה וְגוֹ׳״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וּקְלָלָה עַל הַר עֵיבָל, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים״, וּכְתִיב ״וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל״! אֶלָּא לְהַקְדִּים בְּרָכָה לִקְלָלָה.
החכמים לימדו: "ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים יא:כט). מדוע צריך הפסוק לומר זאת? אם זה כדי ללמד שהברכה צריכה להינתן על הר גריזים והקללה על הר עיבל, הרי כבר נאמר: "אלה יעמדו על הר גריזים לברך את העם" (דברים כז:יב), ונאמר: "ואלה יעמדו על הר עיבל על הקללה" (דברים כז:יג). אלא, הפסוק מלמד שהכרזת הברכה צריכה להקדים את הקללה.
יָכוֹל יִהְיוּ כׇּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּרָכָה״ וּ״קְלָלָה״ — בְּרָכָה אַחַת קוֹדֶמֶת לִקְלָלָה, וְאֵין כׇּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת.
אפשר היה לחשוב כי כל הברכות צריכות להקדים את הקללות. לכן, הפסוק אומר "ברכה" ו"קללה" בלשון יחיד, כדי ללמד שברכה אחת קודמת לכל קללה, אך כל הברכות אינן קודמות לקללות. הברכות והקללות נאמרו לסירוגין, תחילה ברכה אחת ולאחר מכן קללה אחת.
וּלְהַקִּישׁ בְּרָכָה לִקְלָלָה, לוֹמַר לָךְ: מָה קְלָלָה בִּלְוִיִּם, אַף בְּרָכָה בִּלְוִיִּם. וּמָה קְלָלָה בְּקוֹל רָם, אַף בְּרָכָה בְּקוֹל רָם. וּמָה קְלָלָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, אַף בְּרָכָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. וּמָה קְלָלָה בִּכְלָל וּפְרָט, אַף בְּרָכָה בִּכְלָל וּפְרָט. וּמָה קְלָלָה — אֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין וְאוֹמְרִים ״אָמֵן״, אַף בְּרָכָה — אֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין וְאוֹמְרִים ״אָמֵן״.
וכן עוד, הפסוק בא להצמיד את הברכה לקללה, לומר לך שכשם שהקללה נאמרת על ידי הלוויים, כך גם הברכה נאמרת על ידי הלוויים; וכשם שהקללה מוכרזת בקול רם, כך גם הברכה מוכרזת בקול רם; וכשם שהקללה מוכרזת בלשון הקודש, עברית, כך גם הברכה מוכרזת בלשון הקודש; וכשם שהקללה מוכרזת הן בכלל והן בפרט, כך גם הברכה מוכרזת בכלל ובפרט. וכשם שלאחר שהקללה נאמרת, שתי קבוצות האנשים שעל כל הר עונות ואומרות אמן, כך גם לאחר שהברכה נאמרת, שתי הקבוצות עונות ואומרות אמן.
מַתְנִי׳ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כֵּיצַד? בַּמְּדִינָה אוֹמֵר אוֹתָהּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ בְּרָכָה אַחַת. בַּמִּקְדָּשׁ אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם
משנה:כיצד נאמרת ברכת הכוהנים? במדינה, כלומר מחוץ למקדש, הכוהן אומר את הפסוקים כשלוש ברכות, ועוצר בין כל פסוק בזמן שהעם עונים אמן. ובמקדש, הכוהנים אומרים את כל שלושת הפסוקים כברכה אחת, ולאחר מכן העם עונים: ברוך ה׳, אלוהי ישראל, מן העולם ועד העולם, כדרך המענה לברכות במקדש. במקדש, הכוהן מבטא את השם של אלוהים

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria