מי הכעיס אותך, כלומר, הארון, כל כך עד שנעשית כה כועס עד שמסרת את עצמך לשבי? ומי בא אליך כדי לפייס אותך?

הפסוק קובע: "וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" (שמואל א' ו:יט). רבי אבהו ורבי אלעזר חלוקים בפירוש הפסוק. אחד אומר שהיו שבעים איש, וכל אחד ואחד מהם היה שקול כנגד חמישים אלף איש. ואחד אומר שהיו חמישים אלף איש, וכל אחד ואחד היה שקול כנגד השבעים שבסנהדרין.

ביחס למסעו של דוד עם הארון לירושלים, הפסוק קובע: "ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' שישה צעדים, ויזבח שור ומריא" (שמואל ב׳ 6:13). וכתוב במקום אחר שהוא הקריב "שבעה פרים ושבעה אילים" (דברי הימים א׳ 15:26). רב פפא בר שמואל אומר: על כל צעד וצעד שדוד צעד, הוא הקריב שור ומריא, ועל כל שישה צעדים שצעד, הוא הקריב שבעה פרים ושבעה אילים.

רב חסדא אמר לו: אם כן הוא, והוא הקריב קורבן על כל צעד שצעד, מילאת את כל ארץ ישראל במזבחות, שכן היה עליהם לבנות מזבח חדש לכל קורבן. אלא, רב חסדא אמר: על כל שישה צעדים הקריב שור ומריא, ועל כל שש קבוצות של שישה צעדים הקריב שבעה שוורים ושבעה אילים.

כתוב שעוזה מת "כאשר באו אל גורן כידון" (דברי הימים א יג:ט), ובמקום אחר כתוב שהיה זה "גורן נכון" (שמואל ב ו:ו). רבי יוחנן אומר: בתחילה הארון היה דומה לכידון [kidon], שכן גרם למותו של עוזה. אך לבסוף, לאחר שהעם ביקשו מחילה, הוא הועמד [nakhon], כלומר הונח, בבית עובד אדום, שם היה מקור לברכה.

§ הגמרא חוזרת לדיון כיצד הובא הארון לארץ ישראל. נמצא אתה אומר כי היו שלוש מערכות של אבנים. אחת היא מערכת שהקים משה בארץ מואב, שנאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים א:ה). ונאמר שם לגבי המצווה להקים את האבנים בהר עיבל: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז:ח). נלמד בגזירה שווה בין המילה "באר" שנאמרה לגבי משה, לבין המילה "באר" שנאמרה לגבי המצווה לכתוב את התורה על האבנים בהר עיבל, שאף משה כתב את התורה על אבנים.

וְיֵשׁ אֶחָד שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ הֵקִים בַּיַּרְדֵּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וִיהוֹשֻׁעַ הֵקִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן, תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית, וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (יהושע ד:ט). וְיֵשׁ אֶחָד שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ הֵקִים בַּגִּלְגָּל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן, יְהוֹשֻׁעַ הֵקִים בַּגִּלְגָּל” (יהושע ד:כ).

החכמים לימדו: כיצד כתב העם היהודי את התורה? רבי יהודה אומר: הם כתבו אותה על אבנים, כפי שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" (דברים כז:ח). ולאחר מכן סדו אותן בסיד.

רבי שמעון אמר לו: לפי דבריך שהם טחו על הכתב, כיצד למדו אומות העולם תורה? אמר לו: הקדוש ברוך הוא נתן להם תוספת של בינה, ושלחו את סופריהם [נוטירין], וקילפו את הסיד והעתיקו אותה. ובגלל דבר זה נחתם גזר דינם להישלח לבור השחת, שכן משהייתה התורה ברשותם היה עליהם ללמוד אותה, ולא למדו.

רבי שמעון אומר: לא כך היה המעשה. אלא ישראל כתבו את נוסח התורה על גבי הסיד, וכתבו למטה עבור הגויים לקרוא שהפסוק מצווה את ישראל להשמיד את יושבי ארץ ישראל הגויים: "פן ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותיהם" (דברים כ:יח). מכאן אתה למד מן העובדה שכתבו פסוק זה שאם הגויים שישבו בארץ ישראל היו חוזרים בתשובה, ישראל היו מקבלים אותם, כלומר, מתירים להם לחיות בארץ ישראל.

רבא בר שילא אמר: מה הטעם לשיטתו של רבי שמעון? שנאמר: "והיו עמים משרפות שיד" (ישעיהו לג, יב). דרשו זאת לומר שהאומות נענשו על עסקי שיד, כלומר, שלא למדו את התורה שנכתבה על גבי שיד.

הגמרא שואלת: וכיצד מפרש רבי יהודה, הסבור שהתורה לא נכתבה על גבי סיד, פסוק זה? הגמרא משיבה: הוא מסביר שהגויים הם כמו סיד; כשם שלסיד אין תקנה אלא בשריפה, כלומר, הוא נוצר על ידי שריפת אבן, כך גם לאומות העולם אין תקנה אלא בשריפה בגיהינום.

בהתאם לדעתו של מי היא ההלכה הנלמדת בברייתא: הפסוק אומר: "כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלוהיך בידך, ושבית שביו" (דברים כא:י), ומשתמע שאין חובה להשמידם, לרבות לא רק גויים שאינם כנענים, אלא אפילו כנענים שהם חיים מחוץ לארץ ישראל, שכן, אם הם חוזרים בתשובה, מקבלים אותם ומתירים להם לחיות בארץ ישראל.