Drashot AI Logo
כַּחֲנִיָּיתָן עָבְרוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — בְּזֶה אַחַר זֶה עָבְרוּ.
העם היהודי עבר באותו מבנה כפי שחנה. היה צורך שהמים יעמדו לגובה של שנים עשר מיל בלבד כדי לאפשר לכל המחנה לעבור את הירדן. לפי דבריו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, שאמר שהמים עמדו בגובה של למעלה משלוש מאות מיל, היה על המים להגיע לגבהים הללו כדי לאפשר די זמן לכולם לעבור את הירדן, שכן הם עברו זה אחר זה.
וְחַד אָמַר: בֵּין מָר וּבֵין מָר כַּחֲנִיָּיתָן עָבְרוּ. מָר סָבַר: אָדָם קַל, וּמָר סָבַר: מַיִם קַלִּים.
ואחד אומר: לדעת גם חכם זה וגם חכם זה, הם עברו באותו סדר שבו חנו. אולם חכם אחד, רבי יהודה, סבור כי אדם נע מהר יותר מן המים, ואילו חכם אחד, רבי אלעזר בן רבי שמעון, סבור כי המים נעים מהר יותר מאדם.
״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״שְׁלַח לְךָ״ — מִדַּעְתֶּךָ. וְכִי אָדָם זֶה בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״בְּעֵינַי״, וְלֹא בְּעֵינָיו שֶׁל מָקוֹם.
§ מאחר שהגמרא הזכירה את אשכול הענבים שהמרגלים הביאו בחזרה מארץ ישראל, היא ממשיכה לדון בסיפור המרגלים. נאמר בתורה שה' אמר למשה: "שלח לך אנשים" (במדבר יג:ב). ריש לקיש אומר: "שלח לך" פירושו שעליך לשלוח אותם לפי שיקול דעתך ולא כציווי אלוהי. שכן, אילו היה זה ציווי אלוהי, האם אדם בוחר לעצמו חלק רע? מאחר שה' ידע את טבעם של המרגלים הללו ושהם עתידים בסופו של דבר להוציא דיבה על הארץ, ודאי שלא היה שולח אותם בעצמו. וזהו פירוש מה שנכתב בפרשה שבה משה שב וסיפר את מעשה המרגלים: "וייטב בעיני הדבר" (דברים א:כג), וריש לקיש אומר: משמעות הדברים היא שזה נראה טוב "בעיניי", אבל לא בעיני המקום.
״וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מְרַגְּלִים לֹא נִתְכַּוְּונוּ אֶלָּא לְבוֹשְׁתָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה וְגוֹ׳״.
התורה מספרת שהעם ביקש ממשה לשלוח מרגלים כדי "שיחפרו לנו את הארץ" (דברים א:כב). רבי חייא בר אבא אומר: כאשר ביקשו ישראל לשלוח מרגלים, כוונתם הייתה רק לבייש את ארץ ישראל. נאמר כאן: "ויחפרו לנו את הארץ," ונאמר שם: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיהו כד:כג).
״וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: מְרַגְּלִים עַל שֵׁם מַעֲשֵׂיהֶם נִקְרְאוּ. וְאָנוּ לֹא עָלְתָה בְּיָדֵינוּ אֶלָּא אֶחָד: ״סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל״, ״סְתוּר״ — שֶׁסָּתַר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ״מִיכָאֵל״ — שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ מָךְ.
התורה קובעת בנוגע למרגלים: "ואלה שמותם: למטה ראובן, שמוע בן זכור" (במדבר יג:ד). רבי יצחק אומר: אמירה זו שבהמשך היא מסורת שבידינו שהועברה אלינו מאבותינו: המרגלים נקראו על שם מעשיהם, אך הגיעה לידינו פרשנותו של אחד בלבד מן השמות, שמו של "סתור בן מיכאל" (במדבר יג:יג). הוא נקרא סתור, משום שסתר [satar] את מעשיו של הקדוש ברוך הוא. כלומר, הוא התעלם מן הנסים שעשה אלוהים לעם היהודי במצרים ובמדבר. הוא נקרא מיכאל, משום שעשה אותו, את אלוהים, נראה חלש [makh] באומרו שאין די מזון בארץ לכולם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַף אָנוּ נֹאמַר: ״נַחְבִּי בֶּן וׇפְסִי״, ״נַחְבִּי״ — שֶׁהֶחְבִּיא דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ״וׇפְסִי״ — שֶׁפִּיסַּע עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
רבי יוחנן אומר: אפשר גם לומר פירוש לשם: "נחבי בן ופסי" (במדבר יג:יד): הוא נקרא נחבי, משום שהחביא [החביא] את דברו של הקדוש ברוך הוא, שהארץ טובה, על ידי שמסר עליה תיאור מסולף. הוא נקרא ופסי, משום שפסע [פיסע] על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, כלומר, לא האמין בהבטחתו לתת את ארץ ישראל לעם היהודי.
״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ — ״וַיָּבֹאוּ״ מִבְּעֵי לֵיהּ? אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים, וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת. אָמַר לָהֶן: אֲבוֹתַי! בִּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים.
נאמר גם לגבי המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במדבר יג:כב). מדוע הביטוי "ויבוא" כתוב בלשון יחיד? הפסוק היה צריך לומר: ויבואו. רבא אומר: דבר זה מלמד שכלב נפרד מעצתם של שאר המרגלים, והלך והשתטח על קברי האבות בחברון. אמר להם: אבותיי, בקשו עליי רחמים כדי שאינצל מעצת המרגלים.
יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״, יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וְגוֹ׳״.
הגמרא מסבירה: יהושע לא הלך לקברי האבות, משום שמשה כבר התפלל עליו לרחמים, כפי שנאמר: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע [יהושע]" (במדבר יג:טז), כלומר: ה' יושיעך [יא יושיעך] מעצת המרגלים. וזהו פירוש מה שנאמר: "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו, וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה" (במדבר יד:כד), שמשתמע מכך שכלב שינה את דעתו עם הזמן. אולם יהושע התנגד לכוונות שאר המרגלים מלכתחילה.
״וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וְגוֹ׳״, ״אֲחִימַן״ — מְיוּמָּן שֶׁבְּאֶחָיו, ״שֵׁשַׁי״ — שֶׁמֵּשִׂים אֶת הָאָרֶץ כִּשְׁחִתוֹת, ״תַּלְמַי״ — שֶׁמֵּשִׂים אֶת הָאָרֶץ תְּלָמִים תְּלָמִים.
הפסוק ממשיך לומר על חברון: "וַאֲחִימַן, שֵׁשַׁי, וְתַלְמַי, ילידי הענק, היו שם" (במדבר יג:כב). אחימן נקרא בשם זה משום שהיה המיומן [meyumman] ביותר מבין אחיו. ששי נקרא בשמו מפני שהיה הופך את הארץ שעליה דרך לשוחות [sheḥatot] בשל ממדיו העצומים. תלמי נקרא כך מפני שהיה הופך את הארץ שעליה דרך לתלמים על גבי תלמים [telamim] בשל כובדו.
דָּבָר אַחֵר: אֲחִימַן בָּנָה עֲנָת, שֵׁשַׁי בָּנָה אָלֻשׁ, תַּלְמַי בָּנָה תַּלְבּוּשׁ. ״יְלִידֵי הָעֲנָק״ — שֶׁמַּעֲנִיקִין חַמָּה בְּקוֹמָתָן.
לחלופין, שמותיהם מציינים עניין אחר: אחימן הוא זה שבנה את העיר ענת. ששי בנה את העיר אלוש. תלמי בנה את העיר תלבוש. הפסוק מתאר אותם כ"ילדי הענק" מפני שהיו גבוהים וגדולים כל כך, עד שנראה כאילו הם עונדים [מעניקין] את השמש כשרשרת מרוב גובהם.
״וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה״. מַאי ״נִבְנְתָה״? אִילֵימָא נִבְנְתָה מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת לִבְנוֹ קָטָן קוֹדֶם לִבְנוֹ גָּדוֹל?! דִּכְתִיב: ״וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וְגוֹ׳״.
המשך הפסוק קובע: "וחברון נבנתה שבע שנים [shanim] לפני צוען מצרים [Mitzrayim]" (במדבר יג:כב). הגמרא שואלת: מה משמעות הביטוי "נבנתה"? אם נאמר שהיא אכן נבנתה שבע שנים לפני צוען, האם אדם יבנה בית לבנו הצעיר לפני שיבנה אחד לבנו הבכור? כנען היה בנו הצעיר ביותר של חם, כפי שנאמר: "ובני חם: כוש ומצרים, ופוט וכנען" (בראשית י:ו). אם כן, כיצד ייתכן שחברון, עיר בארץ כנען, נבנתה לפני צוען, עיר בארץ מצרים, שיושבה בידי צאצאי מצרים?
אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְבוּנָּה עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן. וְאֵין לְךָ טְרָשִׁים בְּכׇל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָתֵר מֵחֶבְרוֹן, מִשּׁוּם דְּקָבְרִי בָּהּ שָׁיכְבֵי. וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל הָאֲרָצוֹת יָתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״, וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם יָתֵר מִצּוֹעַן, דִּכְתִיב: ״כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו״, וַאֲפִילּוּ הָכִי חֶבְרוֹן מְבוּנָּה אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן.
אלא, משמעות הפסוק היא שחברון הייתה פורייה פי שבעה [mevunna] מצוען. ואין ארץ טרשית יותר בארץ ישראל מחברון. דבר זה ניכר מפני שהיו קוברים שם את המתים, כשם שהאבות נקברו שם. דבר זה נעשה רק בארץ שאינה ראויה לחקלאות. ומכל הארצות, אין ארץ מעולה יותר מארץ מצרים, כפי שנאמר: "כגן ה', כארץ מצרים" (בראשית יג:י). ולא הייתה ארץ מעולה יותר בכל ארץ מצרים מצוען, כפי שנאמר לגבי שרי פרעה, שבוודאי היו יושבים בארץ המשובחת ביותר במדינה: "כי היו בצוען שריו" (ישעיהו ל:ד). ואף על פי כן, חברון הייתה פורייה פי שבעה מצוען.
וְחֶבְרוֹן טְרָשִׁים הֲוַי? וְהָא כְּתִיב: ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וְגוֹ׳״, וְאָמַר רַב אַוְיָא וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן. וְתַנְיָא, אֵילִים מִמּוֹאָב, כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן! מִינַּהּ, אַיְּידֵי דִּקְלִישָׁא אַרְעָא, עָבְדָה רִעְיָא וְשַׁמִּן קִנְיָינָא.
הגמרא שואלת: וכי הארץ בחברון אכן טרשית? והלא נאמר: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה', בחברון" (שמואל ב׳ 15:7)? ואמר רב אביא, ויש אומרים שהיה זה רבה בר בר חנה: כלומר, שאבשלום הלך להביא כבשים דווקא מחברון. ושנויה בברייתא (תוספתא, מנחות ט:ג): יש להביא את הבהמות המובחרות ביותר למקדש לקרבנות. אילים מביאים ממואב, וכבשים מביאים מחברון. מכאן שחברון היא ארץ משובחת שבה מגדלים כבשים שמנות ובריאות. הגמרא משיבה: מכאן גופא אפשר להוכיח שחברון אינה ראויה לחקלאות. מאחר שהקרקע שם דקה, היא מצמיחה רק עשב למרעה ומפטמת את הצאן.
״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ
הפסוק קובע: "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria