Drashot AI Logo
כׇּל הַתּוֹרָה בְּכׇל לָשׁוֹן נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, ״וְהָיוּ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא, לְמָה לִי?
שכל התורה כולה יכולה להיאמר בכל לשון, שכן, אם יעלה על דעתך לומר שכל התורה כולה יכולה להיאמר רק בלשון הקודש ולא בכל לשון אחרת, למה לי מה שכתב הרחמן: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום יהיו"? אם אכן אסור לאדם לומר כל חלק מן התורה בלשון שאינה עברית, אזי האיסור לומר את שמע בלשון שאינה עברית מיותר. מאחר שהתורה דורשת במפורש ששמע ייאמר בעברית, בהכרח ששאר התורה יכולה להיאמר בכל לשון.
אִיצְטְרִיךְ, מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״שְׁמַע״.
הגמרא דוחה הצעה זו: אין זה בהכרח כך, שכן הביטוי "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" נצרך במקרה זה מפני ש"שמע" גם נכתב. אילו לא נאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", היה נלמד מן המילה "שמע" כי ניתן לקרוא את שמע בכל לשון, בהתאם לדעת החכמים. לכן, הביטוי "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" נצרך.
לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ בִּלְשׁוֹן קוֹדֶשׁ נֶאֶמְרָה, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּכׇל לָשׁוֹן — ״שְׁמַע״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
הגמרא שואלת: האם נאמר שהחכמים סבורים שאת כל התורה ניתן לקרוא רק בלשון הקודש ולא בכל לשון אחרת? שהרי, אם יעלה על דעתך לומר שהתורה ניתנת לקריאה בכל לשון, למה לי מה שהרחמן כותב: "שמע"? מותר לאדם לקרוא את כל התורה בכל לשון, ולכן דרישה מיוחדת לגבי שמע מיותרת.
אִיצְטְרִיךְ, מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְהָיוּ״.
הגמרא דוחה זאת: המילה "שמע" נחוצה בכל מקרה, מפני ש"והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצווך היום, יהיו" גם כתובה. אלמלא המילה "שמע", היו החכמים מבינים שאסור לקרוא את שמע בכל לשון אחרת, בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא. לכן, המילה "שמע" נחוצה.
תְּפִלָּה: רַחֲמֵי הִיא, כׇּל הֵיכִי דְּבָעֵי מְצַלֵּי.
§ נאמר במשנה כי ניתן לומר את תפילתהעמידה בכל לשון. הטעם לכך הוא שמאחר שהתפילה היא בקשה לרחמי שמים, אדם רשאי להתפלל בכל דרך שירצה.
וּתְפִלָּה בְּכׇל לָשׁוֹן? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי — אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי!
הגמרא שואלת: אבל האם באמת אפשר לומר תפילה בכל לשון? והרי רב יהודה אמר: לעולם אל יבקש אדם בלשון ארמית שיתמלאו צרכיו, שאמר רבי יוחנן שכל המבקש בלשון ארמית שיתמלאו צרכיו, אין מלאכי השרת נזקקים לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירים [makkirin] בלשון ארמית?
לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא — בְּצִבּוּר.
הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן אותה אמירה של רבי יוחנן מתייחסת לתפילתו של יחיד, הזקוק לסיועם של המלאכים, ואילו זו האמירה של המשנה מתייחסת לתפילת ציבור.
וְאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי? וְהָתַנְיָא: יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: נְצַחוּ טָלַיָּא דַּאֲזַלוּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְאַנְטוֹכְיָא. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק שֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁהוּא אוֹמֵר: בְּטֵילַת עֲבִידְתָּא דַּאֲמַר שָׂנְאָה לְאַיְיתָאָה עַל הֵיכְלָא וְנֶהֱרַג גַּסְקַלְגָּס וּבָטְלוּ גְּזֵירוֹתָיו. וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה, וְכִיוְּונוּ. וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הָיָה אוֹמֵר!
הגמרא שואלת: וכי מלאכי השרת אינם מכירים את השפה הארמית? והרי שנינו בברייתא (תוספתא 13:5): יוחנן הכהן הגדול שמע בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים שהייתה אומרת: הנערים שהלכו להילחם באנטוכיה ניצחו. והיה מעשה נוסף בשמעון הצדיק, ששמע בת קול יוצאת מבית קודש הקודשים שהייתה אומרת: הגזירה שהאויב התכוון להביא על המקדש בטלה, וגסקלגס, קליגולה, נהרג וגזירותיו בטלו. ואנשים כתבו את אותה שעה שבה נשמעה בת הקול, ולאחר מכן מצאו שהיא תאמה בדיוק לרגע שבו קליגולה נהרג. הגמרא מסיקה: ובת קול זו דיברה בשפה הארמית.
אִי בָּעֵית אֵימָא: בַּת קוֹל שָׁאנֵי, דִּלְאַשְׁמוֹעֵי עֲבִידָא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: גַּבְרִיאֵל הֲוָה. דְּאָמַר מָר: בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִימְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן.
הגמרא משיבה: אם תרצה, אמור שבת קול שונה, שכן מטרתה היא למסור מסר, ולכן היא מוסרת גם בארמית. ואם תרצה, אמור במקום זאת שהיה זה המלאך גבריאל, כפי שאמר החכם לגבי יוסף: בא גבריאל ולימדו שבעים לשונות, שכן הוא יודע את כל הלשונות, בניגוד לשאר המלאכים, שאינם יודעים.
בִּרְכַּת הַמָּזוֹן — דִּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה מְבָרֵךְ.
§ נאמר במשנה כי ברכת המזון יכולה להיאמר בכל לשון. כפי שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" (דברים ח:י). המילה "וברכת" נדרשת בדרך דרשנית במשמעות: בכל לשון שאתה מברך.
שְׁבוּעַת הָעֵדוּת — דִּכְתִיב: ״וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״ — בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת.
נאמר במשנה כי שבועת העדות יכולה להיאמר בכל לשון, כפי שנאמר: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה" (ויקרא ה:א). ההדגשה על השמיעה בפסוק מתפרשת כמלמדת שניתן לאומרה בכל לשון שאדם שומע, כלומר, מבין.
שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן — אָתְיָא ״תֶּחְטָא״ ״תֶּחְטָא״ מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת.
נאמר במשנה כי שבועה על פיקדון יכולה להיאמר בכל לשון. דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה מן המילה "חטאים" (ויקרא ה:כא) המופיעה בפרשת שבועה על פיקדון, והמילה "חטאים" (ויקרא ה:א) הנזכרת בפרשת שבועת העדות.
וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ: מִקְרָא בִּיכּוּרִים וַחֲלִיצָה כּוּ׳, עַד מִקְרָא בִּיכּוּרִים כֵּיצַד ״וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל״, מָה ״עֲנִיָּיה״ הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
§ נאמר במשנה: ואלו נאמרים רק בלשון הקודש: קריאת הפסוקים שאדם אומר בעת הבאת הביכורים לבית המקדש; וחליצה… כיצד נלמד שהקריאה בעת הבאת הביכורים נאמרת דווקא בעברית? כאשר התורה דנה במצווה זו נאמר: "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך" (דברים כו, ה), ולהלן, בדיון על הברכות והקללות, נאמר: "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל" (דברים כז, יד). מה להלן, בפרשת הלוים, הם אומרים בלשון הקודש, אף כאן, בפרשת הביכורים, הקריאה היא בלשון הקודש.
וּלְוִיִּם גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? אָתְיָא ״קוֹל״ ״קוֹל״ מִמֹּשֶׁה. כְּתִיב הָכָא ״קוֹל רָם״, וּכְתִיב הָתָם: ״מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל״, מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
הגמרא שואלת: ומניין לנו שהלויים עצמם השיבו בעברית? הגמרא משיבה: דבר זה נלמד מגזירה שווה בין המילה "קול" המופיעה כאן, בפרשת הברכות והקללות, ובין המילה "קול" בפסוק המתייחס למשה. נאמר כאן: "קול רם" (דברים כז, יד), ונאמר שם: "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). כשם ששם, עשרת הדיברות נאמרו בלשון הקודש, כך אף כאן, הלויים דיברו בלשון הקודש.
חֲלִיצָה כֵּיצַד וְכוּ׳. וְרַבָּנַן, הַאי ״כָּכָה״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ, לְדָבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְעַכֵּב.
נאמר במשנה: כיצד נלמד שקריאה בטקס חליצה חייבת להיות בעברית? הכתוב אומר: "וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה:ט). רבי יהודה לומד הלכה זו מן הביטוי: "וענתה ואמרה: ככה" (דברים כה:ט). הגמרא שואלת: ומה עושים חכמים עם, כלומר כיצד הם מפרשים, מילה זו "ככה"? הם צריכים אותה כדי ללמד שכל דבר המפורט בפרשה שהוא מעשה מעכב את טקס החליצה, כפי שנאמר: "ככה יעשה". אולם שאר היבטי הטקס, כגון הקריאות, אינם מעכבים, ובהיעדרם הטקס כשר בדיעבד.
וְרַבִּי יְהוּדָה מִ״כֹּה״, ״כָּכָה״. וְרַבָּנַן, ״כֹּה״ ״כָּכָה״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.
ורבי יהודה לומד הלכה זו מן העובדה שהפסוק היה יכול להשתמש בצורה הקצרה של המילה כה [ko], ובמקום זאת משתמש בצורה הארוכה של המילה ככה [kakha]. לפיכך הוא לומד משתי ההלכות מן המילה הזו. וחכמים אינם לומדים דבר מן ההבדל בין ko לבין kakha.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria