וְלָנוּ בִּמְקוֹמָן.
אל הגלגל וישנו במקום הלינה שלהם.
גְּמָ׳ פָּרָשַׁת סוֹטָה מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה״ — בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר.
גמרא:מנין אנו לומדים שהחלק של ההתראה והשבועה שמשמיע הכהן לסוטה יכול להיאמר בכל לשון? שכן נאמר: "ואמר הכהן אל האשה" (במדבר ה:כא), ומכאן: בכל לשון שהוא מדבר.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַשְׁמִיעִין אוֹתָהּ בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת, עַל מָה הִיא שׁוֹתָה, וּבַמָּה הִיא שׁוֹתָה. עַל מָה נִטְמֵאת, וּבַמָּה הִיא נִטְמֵאת.
החכמים לימדו (תוספתא 2:1): הכהן מודיע לסוטה בכל לשון שהיא יכולה לשמוע ולהבין מאיזו סיבה עליה לשתות את המים המרים של סוטה, ומאיזה כלי היא תשתה, ועל שום מה מעשים היא נחשבת טמאה ובאיזו דרך נטמאה.
עַל מָה הִיא שׁוֹתָה — עַל עִסְקֵי קִינּוּי וּסְתִירָה, וּבַמָּה הִיא שׁוֹתָה — בִּמְקִידָּה שֶׁל חֶרֶשׂ.
מאיזו סיבה היא חייבת לשתות את המים המרים? עליה לשתותם בשל עניין האזהרה שניתנה לה על ידי בעלה, וההתייחדות שלאחר מכן. ומאיזה כלי היא שותה? היא שותה ממקידה, כלי פשוט, של חרס.
עַל מָה נִטְמֵאת — עַל עִסְקֵי שְׂחוֹק וְיַלְדוּת. וּבַמָּה הִיא נִטְמֵאת — בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּמֵזִיד, בְּאוֹנֶס [אוֹ] בְּרָצוֹן. וְכׇל כָּךְ לָמָּה — שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל מַיִם הַמָּרִים.
בשל אילו מעשים היא נחשבת טמאה? זהו בשל ענייני קלות דעת וחוסר בגרות. ובאיזה אופן נטמאה? הכהן חייב להסביר לה שיש הבדל בין אם פעלה בשוגג או במזיד, ובין אם פעלה מחמת נסיבות שמעבר לשליטתה, או אם פעלה מרצונה. ומדוע צריך להסביר לה את כל זאת? כדי שלא להוציא לעז על המים המרים של סוטה, שכן אם נאפה בשוגג או מחמת נסיבות שמעבר לשליטתה, המים לא ישפיעו עליה.
וִידּוּי מַעֲשֵׂר מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״, וְיָלֵיף אֲמִירָה מִסּוֹטָה — בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר.
מניין אנו לומדים שוידוי המעשרות יכול להיאמר בכל לשון? שכן נאמר: "ואמרת לפני ה' אלוהיך: בערתי הקודש מן הבית" (דברים כו:יג). ולמד גזירה שווה מן האמירה הנזכרת בפסוק זה, ומהאמירה הנזכרת בפסוק לגבי סוטה (במדבר ה:כא), שמותר לומר את וידוי המעשרות בכל לשון שהוא מדבר.
אֲמַר לֵיהּ רַב זְבִיד לְאַבָּיֵי, וְלֵילַף אֲמִירָה מִלְּוִיִּם: מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ!
רב זביד אמר לאביי: אבל נלמד גזירה שווה מן האמירה הנזכרת בפסוק: "וענו הלוויים ואמרו" (דברים כז:יד). כשם ששם, הלוויים אמרו את הברכות והקללות בלשון הקודש, כך אף כאן, יש לומר את וידוי המעשרות בלשון הקודש.
דָּנִין ״אֲמִירָה״ גְּרֵידְתָּא מֵ״אֲמִירָה״ גְּרֵידְתָּא, וְאֵין דָּנִין ״אֲמִירָה״ גְּרֵידְתָּא, מֵ״עֲנִיָּיה״ וַ״אֲמִירָה״.
אביי השיב: לומדים גזירה שווה מן הלשון אמירה בפסוק שבו המילה "אמור" מופיעה לבדה וממקום אחר שבו המילה אמירה מופיעה לבדה. ואין לומדים גזירה שווה מן המילה אמירה כשהיא מופיעה לבדה, כפי שהיא מופיעה בפסוק על וידוי המעשרות, ומפסוק שמזכיר דיבור ואמירה, כגון הפסוק העוסק בלוויים.
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אָדָם אוֹמֵר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם.
ההבחנה בין אמירה בלבד, לבין דיבור ואמירה, היא משמעותית, שכן כך שנוי בברייתא שרבי שמעון בן יוחאי אומר: אדם צריך לומר את שבחו בקול נמוך, ואת מה שהוא לגנאי לו בקול רם.
שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ — מִן וִידּוּי הַמַּעֲשֵׂר. גְּנוּתוֹ בְּקוֹל רָם — מִמִּקְרָא בִּיכּוּרִים.
אותו קטע צריך לומר כי שבחו בקול רך נלמד מהקטע של הצהרת המעשרות, שבו אדם מצהיר כי פעל כראוי, והפסוק אינו אומר: ודיברת. וזה שצריך לומר את מה שהוא לגנאי לו בקול רם נלמד מקריאת הביכורים, שעליה נאמר בפסוק: "וענית ואמרת" (דברים כו:ה), כלומר, יש לאומרה בקול רם. הקטע הנקרא בעת הבאת הביכורים מפרט את הקשיים שסבלו העם היהודי ומגנה את לבן הארמי, שהוא מאבות העם היהודי.
וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם?! וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵירָה. שֶׁהֲרֵי לֹא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה!
הגמרא שואלת: אבל האם באמת יש לומר דבר שהוא לגנאי שלו בקול רם? והרי לא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי עצמו: מפני מה תיקנו חכמים שתפילת העמידה תיאמר בלחש? כדי שלא לבייש את העבריינים המתוודים על עבירותיהם בתפילתם. יש ראיה שאין לבייש עבריינים, שהרי הפסוק המפרט היכן נשחטים קרבנות שונים אינו מבחין בין המקום שבו קרבן חטאת נשחט לבין המקום שבו קרבן עולה נשחט, כדי שלא יהיה ניכר כשאדם מביא קרבן חטאת והחוטא לא יתבייש. מכאן שאף דבר שהוא לגנאי שלו יש לומר בשקט.
לָא תֵּימָא גְּנוּתוֹ, אֶלָּא אֵימָא צַעֲרוֹ. כִּדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ — צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וְכׇל מִי שֶׁאֵירַע בּוֹ דָּבָר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.
הגמרא מתקנת את האמירה הקודמת: אל תאמר שעל אדם לומר בקול רם דבר שהוא לגנאי לו; אלא אמור שעליו לפרסם בקול רם את צערו. כפי שנלמד בברייתא: הדבר נדרש מן הפסוק: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג:מה), שמצורע חייב לפרסם את העובדה שהוא טמא טומאה פולחנית. עליו להודיע את צערו לרבים, והרבים יבקשו עליו רחמים. וכן, כל מי שאירע לו דבר של צער חייב להודיעו לרבים, והרבים יבקשו עליו רחמים.
גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה תִּיקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ — שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵירָה. שֶׁהֲרֵי לֹא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה.
הגמרא חוזרת לעניין האמור עצמו: רבי יוחנן אמר משום רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה תיקנו חכמים שתפילה תיאמר בלחש? זאת כדי שלא לבייש את העבריינים, שכן הכתוב אינו מבחין בין המקום שבו נשחטת חטאת לבין המקום שבו נשחטת עולה.
וְלָא? וְהָא אִיכָּא דָּמִים: דַּם חַטָּאת לְמַעְלָה, וְדַם עוֹלָה לְמַטָּה! הָתָם כֹּהֵן הוּא דְּיָדַע.
הגמרא שואלת: אבל האם באמת אין הבדל בין המקומות שבהם מקריבים עולה וחטאת? והרי יש הבדל לגבי המקום שבו מזים את הדם, שכן דם החטאת נזרק למעלה, על חציו העליון של המזבח, ואילו דם העולה נזרק למטה, על חציו התחתון. הגמרא משיבה: שם, הכהן הוא שיודע איזו קרבן הוא, אבל אנשים אחרים שאינם עומדים שם אינם יודעים.
וְהָאִיכָּא: חַטָּאת נְקֵבָה, עוֹלָה זָכָר! הָתָם מִיכַּסְּיָא בְּאַלְיָה.
הגמרא שואלת: אבל האין כאן הבדל הנראה לעין בין שני הקרבנות, שהרי חטאת היא נקבה ועולה היא זכר? הגמרא משיבה: שם, במקרה של חטאת, איברי המין שלה מכוסים בזנב ולכן מין הבהמה אינו ברור לעין.
תִּינַח כִּבְשָׂה, שְׂעִירָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם אִיהוּ דְּקָא מַיכְסֵיף נַפְשֵׁיהּ, דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאֵיתוֹיֵי כִּבְשָׂה וְקָא מַיְיתֵי שְׂעִירָה.
הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב אם מביאים כבשה נקבה לחטאת, שכן זנבה הארוך מכסה את ערוותה. אולם, אם מביאים עז נקבה, שאין לה זנב ארוך, מה ניתן לומר? הגמרא משיבה: אם מביאים עז נקבה, שם הוא זה שמבייש את עצמו, שהיה עליו להביא כבשה נקבה אם רצה להסתיר את העובדה שחטא, ואילו במקום זאת הביא עז נקבה. לכן אין צורך לחשוש למבוכתו.
חַטָּאת דַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּלָא סַגִּי דְּלָאו שְׂעִירָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם, נִיכְּסִיף וְנֵיזִיל כִּי הֵיכִי דְּנִכַּפַּר לֵיהּ.
הגמרא שואלת: בנוגע לחטאת שמובאת על עבודה זרה, שלגביה לא די להביא כל בהמה שאינה שעירת נקבה, שכן נאמר במפורש שבמקרה זה יש להביא שעירת נקבה לחטאת, מה ניתן לומר? הגמרא משיבה: שם, בשל חומרת החטא, ילך ויתבייש, כדי שחטאו יתכפר לו גם באמצעות בושתו.
קְרִיַּת שְׁמַע מְנָלַן? דִּכְתִיב ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.
§ הגמרא ממשיכה בדיונה על האמירות שניתן לאומרן בכל לשון. מניין לנו ששמע ניתן להיאמר בכל לשון? שנאמר: "שמע, ישראל" (דברים ו:ד), שנדרש בדרך דרשנית לומר שניתן לאומרו בכל לשון שאתה יכול לשמוע ולהבין.
תָּנוּ רַבָּנַן: קְרִיַּת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכׇל לָשׁוֹן.
החכמים לימדו (תוספתא 7:7): שמע חייב להיאמר בעברית כפי שהוא כתוב; זהו דבריו של רבי יהודה הנשיא. וחכמים אומרים: אפשר לאומרו בכל לשון.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ״ — בַּהֲווֹיָיתָן יְהוּ.
הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטתו של רבי יהודה הנשיא? הפסוק אומר: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך" (דברים ו:ו). "והיו" משמע כמות שהם, כך יהיו. עליהם להישאר ללא שינוי, בלשונם המקורית.
וְרַבָּנַן? אָמַר קְרָא ״שְׁמַע״, בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.
הגמרא שואלת עוד: ומה הטעם לשיטת החכמים? הגמרא משיבה: הפסוק אומר: "שמע, ישראל" (דברים ו:ד), שהם מסבירים שמשמעותו היא שקריאת שמע צריכה להיות מובנת. לכן, אפשר לקרוא את שמעבכל לשון שאתה יכול לשמוע ולהבין.
וְרַבָּנַן נָמֵי, הָא כְּתִיב ״וְהָיוּ״! הַהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָאֶנָּה לְמַפְרֵעַ.
הגמרא שואלת: אבל גם לדעת חכמים, האם לא נאמר: "והיו הדברים האלה "? הגמרא משיבה: מכך נלמד שאין לקרוא אותה שלא כסדרה. אין להתחיל לקרוא את שמע מן הסוף, אלא רק בסדר שבו היא כתובה.
וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָאֶנָּה לְמַפְרֵעַ מְנָלֵיהּ? נָפְקָא לַהּ מִ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן, ״דְּבָרִים״ ״הַדְּבָרִים״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.
הגמרא שואלת: ומניין לרבי יהודה הנשיא שהוא לומד את ההלכה שאין לקרוא אותה שלא כסדרה? הגמרא משיבה: רבי יהודה הנשיא לומד זאת מן ההדגשה הנוספת שבפסוק: "והיו הדברים [הדברים] האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך." הפסוק היה יכול להביע את אותו רעיון אילו היה כתוב: דברים, בלא ה"א הידיעה. אולם נאמר בו הדברים, בלשון יידוע, ללמד שיש לאומרה בסדר המדויק שבו היא כתובה. וחכמים אינם לומדים דבר מן ההבדל שבין "דברים" לבין "הדברים."
וְרַבִּי נָמֵי, הָכְתִיב ״שְׁמַע״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנֶיךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ — יָצָא.
הגמרא שואלת: אבל גם לשיטת רבי יהודה הנשיא, האם לא נכתבה המילה "שמע"? הגמרא משיבה: הוא צריך זאת בשביל ההלכה שעליך להשמיע לאוזניך את מה שיוצא מפיך, כלומר, אדם חייב לקרוא את שמע בקול כך שישמע אותה בשעת קריאתה. ומניין לחכמים שיש לקרוא את שמע בקול? החכמים אינם מקבלים פירוש מילולי זה של המילה שמע. אלא הם סוברים כדעת האומר: הקורא את שמע באופן שאינו נשמע לאוזניו שלו, יצא ידי חובתו. לכן החכמים מפרשים את המילה "שמע" כמתייחסת ללשון שבה משתמשים.
לֵימָא קָסָבַר רַבִּי
הגמרא שואלת: האם נאמר שרבי יהודה הנשיא סבור
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria