וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דַּאֲתַאי אִשָּׁה מֵעִיקָּרָא.
ועם מה אנו עוסקים כאן במשנה? מקרה שבו אישה, שבדרך כלל פסולה לעדות, באה בתחילה, והעידה שהאישה ביצעה ניאוף, ושני עדים אומרים שלא עשתה כן.
וְתָרְצַהּ לִדְרַבִּי נְחֶמְיָה הָכִי, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד — הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּיעוֹת, וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִשָּׁה אַחַת כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד. אֲבָל שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד — כִּי פַּלְגָא וּפַלְגָא דָּמֵי.
ולפי פירוש זה עליך לתקן את דבריו של רבי נחמיה כך שייקראו כך: רבי נחמיה אומר: בכל מקום שהתורה סומכת על עד אחד, הולכים אחר רוב הדעות. וחכמים קבעו כי שתי נשים כנגד אישה אחת הרי הן כשני גברים כנגד גבר אחד. אבל שתי נשים כנגד איש אחד שהוא עד כשר, הרי זה כחצי זוג עדים וחצי זוג עדים, והמשנה לא עסקה במקרה זה.
וְתַרְתֵּי בִּפְסוּלֵי עֵדוּת לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוֹב דֵּיעוֹת לְחוּמְרָא, אֲבָל לְקוּלָּא לָא אָזְלִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא מקשה על שני הפירושים הללו של המשנה: ולמה לי שני מקרים במשנה כדי ללמד את ההלכה שהולכים אחר דעת הרוב של הפסולים לעדות? הגמרא מסבירה: הדבר נצרך, שמא תאמר שכאשר אנו הולכים אחר דעת הרוב במקרה של עדים פסולים, הרי זה להחמיר כדי לכפות על האישה לשתות את המים המרים, כגון אם עד אחד אמר שזינתה ושניים אמרו שלא זינתה, אבל להקל ולפטור אותה משתיית המים אין אנו הולכים אחר דעת הרוב, והיא עדיין תשתה את המים אפילו אם יש עד אחד האומר שלא זינתה; לכן המשנה מלמדת אותנו שאין הבדל בדבר זה, והולכים אחר דעת הרוב בכל מקרה.
הֲדַרַן עֲלָךְ מִי שֶׁקִּינֵּא
אֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכׇל לָשׁוֹן: פָּרָשַׁת סוֹטָה, וּוִידּוּי מַעֲשֵׂר, קְרִיַּת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וּשְׁבוּעַת הַפִּיקָּדוֹן.
משנה:אלו נאמרים בכל לשון, ולא דווקא בעברית: פרשת האזהרה והשבועה שמטיל הכהן על אישה החשודה על ידי בעלה כי לא הייתה נאמנה [סוטה]; וּוידוי המעשרות, הנאמר לאחר השנה השלישית והשישית במחזור השמיטה בן שבע השנים, כאשר אדם מצהיר שנתן את מעשרותיו כראוי; שמע; ותפילת העמידה; וברכת המזון; ושבועת העדות, שבה אדם נשבע שאין בידו כל עדות למסור בעניין מסוים; ושבועת הפיקדון, שבה אדם נשבע שאין ברשותו פיקדון של אחר.
וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ: מִקְרָא בִּיכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם.
ואלו נאמרים רק בלשון הקודש, עברית: מקרא הפסוקים שאדם אומר בהביאו את הביכורים לבית המקדש; והאמירות שהן חלק מן הטקס שבו יבם משחרר יבמה מזיקת הייבום [חליצה]; הברכות והקללות שנאמרו בהר גריזים ובהר עיבל; ברכת כהנים; והברכה על התורה הנאמרת על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים; ופרשת התורה שקורא המלך במעמד ההקהל בסוכות במוצאי שנת השמיטה; ופרשת העגלה הערופה, כאשר נמצא אדם הרוג באזור שבין שתי ערים והרוצח אינו ידוע; ודבריו של כהן משוח מלחמה כשהוא פונה אל העם לפני צאתם לקרב.
מִקְרָא בִּיכּוּרִים כֵּיצַד? ״וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ״. מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
כיצד נלמד שהמקרא בעת הבאת הביכורים נאמר דווקא בעברית? כאשר התורה דנה במצווה זו נאמר: "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך" (דברים כו, ה), ולהלן, בדיון על הברכות והקללות, נאמר: "וענו הלוים ואמרו" (דברים כז, יד). מה להלן, הלוויים אומרים בלשון הקודש, אף כאן, המקרא הוא בלשון הקודש.
חֲלִיצָה כֵּיצַד? ״וְעָנְתָה וְאָמְרָה״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ״. מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.
כיצד נלמד שקריאת הטקסט בטקס חליצה חייבת להיות בעברית? בפסוק בפרשת התורה העוסק בחליצה נאמר: "וענתה ואמרה" (דברים כ״ה:ט׳), ולהלן נאמר: "וענו הלוים ואמרו" (דברים כ״ז:י״ד). מה להלן, הלוים אומרים בלשון הקודש, אף כאן, הקריאה היא בלשון הקודש.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה״ — עַד שֶׁתֹּאמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה.
רבי יהודה אומר: ניתן ללמוד זאת ממילה אחרת בפסוק: "וענתה ואמרה: ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כ״ה:ט׳). המילה "ככה" מלמדת שאמירתה אינה תקפה אלא אם כן היא אומרת זאת במילים המדויקות האלה.
בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת כֵּיצַד? כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן וּבָאוּ אֶל הַר גְּרִיזִים וְאֶל הַר עֵיבָל שֶׁבְּשׁוֹמְרוֹן, שֶׁבְּצַד שְׁכֶם, שֶׁבְּאֵצֶל אֵלוֹנֵי מוֹרֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגוֹ׳״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה״. מָה אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר לְהַלָּן — שְׁכֶם, אַף אֵלוֹן מוֹרֶה הָאָמוּר כָּאן — שְׁכֶם.
כיצד התקיים טקס הברכות והקללות? כאשר העם היהודי עבר את נהר הירדן, הם הגיעו להר גריזים ולהר עיבל, הנמצאים בשומרון לצד העיר שכם, הסמוכה לאלוני מורה, כפי שנאמר: "הלא המה בעבר הירדן, אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל, אצל אלוני מורה?" (דברים יא:ל), ושם נאמר: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה" (בראשית יב:ו). כשם שאלוני מורה הנזכרים שם לגבי אברהם הם סמוכים לשכם, כך גם אלוני מורה הנזכרים כאן הם סמוכים לשכם.
שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִיזִים וְשִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל, וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן עוֹמְדִים לְמַטָּה בָּאֶמְצַע. הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן, וְהַלְוִיִּם אֶת הַכֹּהֲנִים, וְכׇל יִשְׂרָאֵל מִכָּאן וּמִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עוֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן וְגוֹ׳״.
שישה שבטים עלו לראש הר גריזים ושישה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכוהנים והלוויים והארון עמדו למטה באמצע, בין שני ההרים. הכוהנים הקיפו את הארון, והלוויים הקיפו את הכוהנים, וכל שאר העם היהודי עמדו על ההרים מצד זה ומצד זה, כפי שנאמר: "וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכוהנים הלוויים נושאי ארון ברית ה'" (יהושע ח:לג).
הָפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִיזִים וּפָתְחוּ בִּבְרָכָה: ״בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה״, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין ״אָמֵן״. הָפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בִּקְלָלָה: ״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה״, וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין ״אָמֵן״, עַד שֶׁגּוֹמְרִין בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת.
אז פנו הלוויים אל מול הר גריזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה (ראו דברים כז:טו), ואלה העם ואלה העם, כלומר, שתי הקבוצות העומדות על כל אחד מן ההרים, ענו: אמן. אחר כך פנו אל מול הר עיבל ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" (דברים כז:טו), ואלה העם ואלה העם ענו: אמן. הם המשיכו בדרך זו עד אשר השלימו את אמירת כל הברכות והקללות.
וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אֶת הָאֲבָנִים, וּבָנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְסָדוּהוּ בְּסִיד, וְכָתְבוּ עָלָיו אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּאֵר הֵיטֵב״. וְנָטְלוּ אֶת הָאֲבָנִים, וּבָאוּ
ולאחר מכן הביאו את האבנים כפי שנצטווה בתורה, והם בנו את המזבח וסדו אותו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, כפי שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז:ח), ומכאן שיש לכותבה בכל לשון. ולאחר מכן הם לקחו את האבנים משם ובאו