ממי שטבל באותו יום שמעולם לא היה אב הטומאה, שכן נטמא רק באמצעות מגע עם שרץ, ואף על פי כן הוא פוסל תרומה במגע.

הגמרא ממשיכה לערער על ההסקה: מה מיוחד בטומאה של מי שטבל באותו יום שנטמא באמצעות מגע עם שרץ, הוא שטומאה זו יכולה לחול הן על אדם והן על כלי, שכן אנשים וכלים מסוגלים להגיע לטהרה באמצעות טבילה, ובתוך מינה יכול להיות אב הטומאה. אולם כיכר היא אוכל, שלעולם אינו יכול להיות אב הטומאה. היא יכולה רק להיטמא כוולד הטומאה.

הגמרא משיבה: ההלכות של כלי חרס יכולות להוכיח שהעובדה שיש אבות טומאה בתוך סוגו אינה גורם רלוונטי. כלי חרס לעולם אינו יכול להיעשות אב הטומאה, ואף על פי כן, אם הוא טמא הוא פוסל תרומה במגע.

הגמרא מקשה: מה מיוחד בכלי חרס, בכך שבשונה מכיכר לחם, הוא יכול לטמא חפצים או שהוא עצמו יכול להיטמא מחלל האוויר שלו. כלי חרס הוא הכלי היחיד שאינו דורש מגע ישיר עם חפץ אחר כדי לקבל טומאה או להעביר טומאה, אלא יכול לגרום לטומאה או לקבל טומאה דרך חלל האוויר שלו.

הגמרא משיבה: מי שטבל באותו יום יכול להוכיח שהיכולת לטמא פריטים דרך חלל אינה גורם רלוונטי. פריט כזה פוסל תרומה, אך מטמא רק באמצעות מגע ישיר ולא דרך חללו.

והגזירה חזרה לנקודת ההתחלה שלה. ההיבט של מקרה זה אינו כמו ההיבט של אותו מקרה, וההיבט של אותו מקרה אינו כמו ההיבט של מקרה זה, שכן לכל מקרה יש חומרות ייחודיות משלו. אולם, המכנה המשותף שלהם הוא שחולין שהם באים עמם במגע מותרים, כלומר אינם נטמאים, אך הם פוסלים תרומה. לכן, רבן יוחנן בן זכאי מסיק קל וחומר כי על אחת כמה וכמה, כיכר שנטמאה בטומאה מדרגה שנייה, שפסולה, כלומר נטמאת, אפילו אם היא חולין, צריכה גם לפסול תרומה שהיא באה עמה במגע. זה היה הקל וחומר הלוגי של רבן יוחנן בן זכאי שהוביל אותו לפסוק שכיכר בדרגת טומאה שנייה פוסלת תרומה.

ודור אחר, כלומר, הדור המאוחר יותר שרבן יוחנן בן זכאי חזה שיראה את התרומה שבאה במגע עם טומאה מדרגה שנייה כטהורה, יפריך היסק זה כך: מה מיוחד במכנה המשותף שלהם הוא שבשני המקרים יש צד חמור שאינו קיים בפריטים טמאים אחרים.

ורבן יוחנן בן זכאי סבר כי תרומה שבאה במגע עם טומאה מדרגה שנייה טהורה היא, שכן לא היה מפריך היקש המבוסס על שני מקורות מחמת שלשני המקורות יש צד חמור, מאחר שחומרתו של כל אחד מן המקורות אינה משותפת לאחר.

§ נלמד בברייתא (תוספתא, חגיגה ג:יח) שרבי יוסי אמר: מניין נלמד לגבי מאכלי קורבן שיש בהם טומאה פולחנית מדרגה רביעית שהם פסולים אף על פי שאינם יכולים לטמא פריטים אחרים?

הדבר נלמד באמצעות היסק לוגי: כשם שמי שמחוסר כפרה, כגון זב או מצורע שטבל בסוף תקופת טומאתו אך עדיין לא הביא קרבן לכפרתו, שמותר לו לאכול תרומה, ואף על פי כן פוסל מאכלי קודשים אם הוא בא עמם במגע, כך גם, לגבי דבר שיש בו דרגת טומאה שלישית, שפוסלת תרומה ולכן היא חמורה יותר ממחוסר כפרה, האם אין זה קל וחומר שתטמא מאכלי קודשים שהיא באה עמם במגע כך שיהיו בדרגת טומאה רביעית?

הברייתא מסיימת: ולפיכך יש לנו ללמוד כי טומאה בדרגה שלישית חלה על מזון של קורבנות מפסוק מפורש בתורה, ולמדנו כי טומאה בדרגה רביעית חלה על מזון של קורבנות באמצעות הקל וחומר האמור לעיל.

הגמרא שואלת: מניין בתורה אנו לומדים שטומאה בדרגה שלישית חלה על מאכלי קודשים? הגמרא משיבה: כפי שנאמר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז:יט). האם אין אנו עוסקים בפסוק בבשר שנוגע אפילו בדבר שהוא טומאה מדרגה שנייה? והרחמן אומר שהוא "לא יאכל," ומכאן שהוא מקבל טומאה בדרגה שלישית. לכן, טומאה בדרגה רביעית יכולה להילמד באמצעות קל וחומר של רבי יוסי, כפי שאמרנו לעיל.

רבי יוחנן אומר: בנוגע לטעם העומד מאחורי היקש הקל וחומר של רבי יוסי הנכבד, איני יודע מהו, שכן התשובה על היקשו מצויה בצדו: אוכל שטומאתו באה ממגע עם טבול יום יכול להוכיח שדרגת טומאה הפוסלת תרומה אינה בהכרח מטמאה מאכלי קודש בטומאה דרגה רביעית, שהרי אוכל זה פוסל תרומה במגע, אך אינו מטמא מאכלי קודש בטומאה דרגה רביעית.

כפי שנלמד בברייתא (תוספתא, טהרות א:ד) שאבא שאול אומר: לגבי מי שטבל באותו יום, עד שקיעת החמה דינו כמי שטמא בטומאה מדרגה ראשונה ביחס למזון של קורבנות, בכך שהוא יכול לטמא שני פריטי מזון של קורבנות ולפסול אחד נוסף. במילים אחרות, הפריט הראשון של מזון הקורבנות שבו הוא נוגע מקבל מעמד של טומאה מדרגה שנייה. פריט שני שבא במגע עם הראשון מקבל טומאה מדרגה שלישית. פריט שלישי שבא במגע עם השני מקבל טומאה מדרגה רביעית ולכן נפסל מאכילה, אף שאינו יכול להעביר טומאה לפריטים אחרים.

רבי מאיר אומר: מי שטבל באותו יום נחשב טמא בטומאה מדרגה שנייה, אפילו ביחס למאכלי קודשים, ולפיכך הוא מטמא רק פריט אחד ופוסל פריט אחד נוסף. וחכמים אומרים: כשם שהוא רק פוסל מאכלי תרומה ומשקי תרומה, מבלי להעביר להם טומאה שיכולה לאחר מכן לעבור הלאה, כך גם הוא רק פוסל מאכלי קודשים ומשקי קודשים. במילים אחרות, הטומאה שמטיל מי שטבל באותו יום יכולה להגיע רק לטומאה מדרגה שלישית ולא לטומאה מדרגה רביעית, בניגוד לדעתו של רבי יוסי.

רב פפא מקשה על טענתו של רבי יוחנן: מניין נובעת ההנחה שרבי יוסי סבור כדעתם של החכמים? שמא הוא סבור כדעתו של אבא שאול, האומר שטבול יום יכול לטמא שני פריטים של מאכלי קודש ולפסול אחד נוסף.

הגמרא משיבה: אם עולה על דעתך שרבי יוסי סבור כדעתו של אבא שאול, היה עליו להביא ראיה לקיומה של דרגה רביעית של טומאה פולחנית לגבי מזון של קורבנות מן המקרה של מאכל שטומאתו באה מטבול יום, כך:

כשם שביחס למאכל שטומאתו באה מטבול יום, בעוד שטבול היום עצמו מותר לו לאכול חולין, אף על פי כן אתה אומר שהמאכל מטמא בדרגה רביעית קודשים, כך ביחס למאכל