וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא בְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים, דְּבַת הַקְרָבָה הִיא. אֲבָל בְּהָא, אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.
ואפילו החכמים אינם חולקים על רבי אלעזר בן רבי שמעון אלא לגבי מנחת חוטא שהוא כהן, שכן הם סבורים כי היא ראויה להיות מוקרבת בשלמותה בלי קמיצה. ואולם, במקרה זה, כלומר, במקרה של מנחת סוטה הנשואה לכהן, אפילו החכמים מודים ששייריה מתפזרים על בית הדשן, שכן הקומץ ניטל מן המנחה.
בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא — דְּאָמַר קְרָא: ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״. כֹּהֵן וְלֹא כֹּהֶנֶת.
§ המשנה קובעת: במקרה של אישה ישראלית הנשואה לכהן, המנחה שלה נשרפת; ובמקרה של בת כהן הנשואה לישראל, המנחה שלה נאכלת. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? זאת כפי שנאמר בפסוק: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו:טז). ניתן להסיק שהדבר חל על כהן, אך לא על בת כהן.
כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, כֹּהֵן אֵין מִתְחַלֵּל. מְנָלַן — דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״. זַרְעוֹ מִתְחַלֵּל, וְהוּא אֵינוֹ מִתְחַלֵּל.
המשנה קובעת: בת כהן יכולה להיפסל מלהינשא לכהן ומלאכול תרומה על ידי קיום יחסי אישות עם מי שאסור לה, אך כהן אינו מתחלל על ידי קיום יחסי אישות עם אישה האסורה לו. הגמרא שואלת: מניין לנו דבר זה? כפי שנאמר בפסוק לגבי כהן הנושא אישה האסורה לו: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא:טו), ומכאן שזרעו מיחסי אישות אסורים מתחלל, אך הוא עצמו אינו מתחלל במעשיו.
כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״. בְּנֵי אַהֲרֹן וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.
המשנה קובעת: בת כהן רשאית להיטמא בטומאה הנגרמת על ידי מת, אך כהן אינו רשאי. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הגמרא משיבה: הפסוק קובע: "אמור אל הכהנים בני אהרן," ואמרת אליהם: לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקרא כא:א). הפסוק מלמד שהדבר חל על בני אהרן ולא על בנות אהרן.
כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים, דִּכְתִיב: ״כׇּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה״.
המשנה קובעת: כהן רשאי לאכול מקרבנות קודשי הקודשים, אך בת כהן אינה רשאית לאכול מקרבנות קודשי הקודשים. הגמרא מסבירה: דבר זה נלמד כפי שנאמר לגבי מנחה, שהיא קרבן מקודשי הקודשים: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו׳:י״א).
וּמָה בֵּין אִישׁ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ. אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ״ — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם,
§ המשנה קובעת: ומה הם ההבדלים ההלכתיים בין איש לאישה? איש מגדל את שערו וקורע את בגדיו כשהוא מצורע, אבל אישה אינה עושה כן. שנו חכמים: הכתוב אומר: "איש צרוע, טמא הוא" (ויקרא יג:מד). אין לי אלא שההלכות של מצורע מוחלט חלות על איש; מנין לי שהן חלות על אישה? כשהוא אומר בפסוק שלאחר מכן: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג:מה), הרי שניים נרמזו כאן, שכן פסוק זה לא היה צריך לחזור ולומר "והצרוע", שהרי נושא הפסוק היה ברור מן הפסוק הקודם.
אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״ — לָעִנְיָן שֶׁלְּמַטָּה, אִישׁ פּוֹרֵעַ וְכוּ׳.
אם כן, מהי המשמעות כאשר הפסוק קובע: "איש" מצורע? הכוונה היא לעניין קריעת הבגדים ופריעת הראש, שנאמר בפסוק להלן, ומלמד שאיש מגדל את שיער ראשו ופרוע וקורע את בגדיו, אך אישה אינה עושה כן.
הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר: הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר.
המשנה קובעת: איש יכול לנדור שבנו הקטן יהיה נזיר, אבל אישה אינה יכולה לנדור שבנה יהיה נזיר. רבי יוחנן אומר: זוהי הלכה שנמסרה בעל פה למשה מסיני לגבי הנזיר, והיא אינה נלמדת מן התורה. המשנה קובעת: איש יכול לגלח בסיום נזירותו באמצעות קורבנות שיועדו לנזירות אביו, אבל אישה אינה יכולה לגלח באמצעות קורבנות שיועדו לנזירות אביה. רבי יוחנן אומר: זוהי הלכה שנמסרה בעל פה למשה מסיני לגבי הנזיר, והיא אינה נלמדת מן התורה.
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ — דִּכְתִיב: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ — דִּכְתִיב: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ״.
המשנה קובעת: איש יכול לקדש את בתו לאיש אחר כל עוד היא קטינה, אבל אישה אינה יכולה לקדש את בתה. הגמרא מסבירה: זהו כפי שנכתב: "ואמר אבי הנערה אל הזקנים: את בתי נתתי לאיש הזה לאישה" (דברים כב:טז), ומכאן שרק לאב יש הכוח לקדש את בתו. המשנה קובעת: איש יכול למכור את בתו כאמה עברייה אבל אישה אינה יכולה למכור את בתה. הגמרא מסבירה: דבר זה נלמד כפי שנכתב: "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (שמות כא:ז), ומכאן שרק איש יכול למכור את בתו, ואילו אישה אינה יכולה.
הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — ״וְרָגְמוּ אוֹתוֹ״. מַאי ״אוֹתוֹ״? אִילֵּימָא אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, וְהָכְתִיב ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא״! אֶלָּא: אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ, וְלֹא אוֹתָהּ בְּלֹא כְּסוּתָהּ.
§ המשנה קובעת: איש נסקל ערום, אבל אישה אינה נסקלת ערומה. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הגמרא משיבה: הכתוב אומר: "וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד, יד). מה בא למעט הלשון "אֹתוֹ"? אם נאמר שמשמעות הדבר היא שסוקלים אותו ולא אותה, כלומר, שאישה אינה נסקלת כלל, והלא כתוב: "והוצאת את האיש ההוא או את האישה ההיא, אשר עשו את הדבר הרע הזה, אל שעריך, את האיש או את האישה ההיא; וסקלתם אותם באבנים ומתו" (דברים יז, ה). אלא, הלשון "אֹתוֹ" ממעטת את כסותו, ללמד שהוא נסקל בלא כסותו. ואישה נתמעטה מהלכה זו, שכן אפשר ללמוד מן הלשון "אֹתוֹ" שאין סוקלים אותה בלא כסותה.
הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״וְתָלִיתָ אוֹתוֹ עַל עֵץ״, אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ.
המשנה קובעת: איש נתלה, אך אישה אינה נתלית. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הפסוק קובע: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ" (דברים כא:כב). הפסוק מלמד שיש לתלות "אותו," איש, ולא אותה, אישה.
הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ. מַאי טַעְמָא, אָמַר קְרָא: ״וְנִמְכַּר בִּגְנֵיבָתוֹ״, בִּגְנֵיבָתוֹ וְלֹא בִּגְנֵיבָתָהּ.
המשנה קובעת: איש נמכר על ביצוע מעשה של גניבה, אבל אישה אינה נמכרת על ביצוע מעשה של גניבה. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הפסוק קובע: "אם זרחה השמש עליו דמים לו, שלם ישלם; אם אין לו, ונמכר בגנבתו" (שמות כב:ב). הפסוק מלמד שהוא נמכר על גניבתו, אבל היא אינה נמכרת על גניבתה.
הֲדַרַן עֲלָךְ הָיָה נוֹטֵל
אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם — לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ״, פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם.
משנה: לגבי אישה מאורסת שנסתרה עם איש אחר לאחר שהוזהרה על ידי ארוסה, ואלמנה הממתינה ליבמה [יבם] לייבום, שנסתרה עם איש אחר לאחר שהוזהרה על ידי היבם שלה, לא שותות את המים המרים ואינן גובות את תשלום כתובתן. הטעם לכך שאינן זכאיות לתשלום כתובתן הוא שהאישה המאורסת נאסרה על ארוסה או שהאלמנה נאסרה על היבם שלה מחמת מעשיה שלה, בכך שנכנסה לסתירה עם הבועל. והעובדה שאינן שותות את המים המרים היא כפי שנאמר: "זאת תורת הקנאות, אשר תשטה אשה תחת אישה, ונטמאה" (במדבר ה:כט). הכתוב מוציא מכלל זה אישה מאורסת ואלמנה הממתינה ליבמה; מאחר שעדיין אינן נשואות, אף אחת מהן אינה נחשבת כמי שהיא "תחת אישה."
אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת
המשנה מגדירה מקרים שבהם נישואי האישה היו אסורים מלכתחילה: לגבי אלמנה שנישאה לכהן גדול, או גרושה או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, או ממזרת
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria