הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי לָךְ״, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת ״אֵינִי שׁוֹתָה״, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ,
אישה שמודה ואומרת: נטמאתי, ולכן אסורה לך; ואישה שלגביה באו עדים והעידו שהיא נטמאה; ואישה שאומרת: איני שותה את המים המרים של סוטה, אף אם אינה מודה באשמתה; ואישה שבעלה חזר בו ואינו רוצה להשקותה; ואישה שבעלה בא עליה בדרך אל המקדש.
וְכׇל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים — מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת. בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן — מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת, וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל — מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת.
וכל הנשים הנשואות לכהנים, מנחותיהן תמיד נשרפות, כפי שנאמר בפסוק: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו:טז). בת ישראל הנשואה לכהן, מנחתה נשרפת; ואילו בת כהן הנשואה לישראל, מנחתה נאכלת.
מָה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת? מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת, וּמִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, וְכֹהֵן אֵין מִתְחַלֵּל.
המשנה שואלת שאלה כללית: מה הם ההבדלים בין כהן ובת כהן? מנחתה של בת כהן נאכלת על ידי הכהנים, אבל מנחתו של כהן אינה נאכלת. בת כהן יכולה להיפסל מלהינשא לכהן ומלאכול תרומה על ידי קיום יחסי אישות עם מי שאסור לה, אבל כהן אינו מתחלל על ידי קיום יחסי אישות עם אישה האסורה לו.
כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לְמֵתִים, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לְמֵתִים. כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים.
בת כהן רשאית להיטמא בטומאת מת, אך כהן אינו רשאי להיטמא בטומאת מת אלא לצורך קבורת שבעת קרוביו הקרובים ביותר. כהן רשאי לאכול מן הקורבנות מקודשי הקודשים, אך בת כהן אינה רשאית לאכול מן הקורבנות מקודשי הקודשים.
מָה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה: הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ.
מה הם ההבדלים ההלכתיים בין איש לאישה? איש פורע את שערו וקורע את בגדיו כשהוא מצורע, אבל אישה אינה פורעת את שערה ואינה קורעת את בגדיה כשהיא מצורעת. איש יכול לנדור שבנו הקטן יהיה נזיר, ובכך לחייב את הבן להישאר נזיר אף בבגרותו, אבל אישה אינה יכולה לנדור שבנה יהיה נזיר. איש יכול לגלח בסיום נזירותו באמצעות קורבנות שיועדו מלכתחילה לנזירות אביו, כלומר, אם אביו של אדם היה גם הוא נזיר והוא מת לאחר שכבר ייעד קורבנות לסיום נזירותו; אבל אישה אינה יכולה לגלח בסיום נזירותה באמצעות קורבנות שיועדו לנזירות אביה.
הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה. הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ.
איש יכול לקדש את בתו לאיש אחר כל עוד היא קטינה, אבל אישה אינה יכולה לקדש את בתה אפילו כל עוד היא קטינה. איש יכול למכור את בתו כאמה עברייה כל עוד היא קטינה, אבל אישה אינה יכולה למכור את בתה כאמה עברייה אפילו כל עוד היא קטינה. איש נסקל ערום, אבל אישה אינה נסקלת ערומה. איש נתלה לאחר שהוא נסקל על עבירות מסוימות, אבל אישה אינה נתלית. איש נמכר בשל ביצוע מעשה של גניבה כדי לשלם את חובו, אבל אישה אינה נמכרת בשל ביצוע מעשה של גניבה.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַנְּשׂוּאוֹת לַכְּהוּנָּה מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת. כֵּיצַד? כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן — אֵין מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּהּ. וְאֵינָהּ עוֹלָה כָּלִיל — מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהּ חֵלֶק בָּהּ. אֶלָּא — הַקּוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵיבִין בְּעַצְמָן.
גמרא:החכמים לימדו (תוספתא ב:ו): כל הנשים הנשואות לכהונה, מנחותיהן נשרפות. כיצד? לגבי בת כהן, או בת לוי או בת ישראל הנשואה לכהן, מנחתה אינה נאכלת משום שלאביה או לבעלה, בהתאמה, יש חלק במנחה, ולכן דינה כמנחת כהן, שאינה נאכלת. אבל היא אינה נשרפת כליל בלי קמיצה ממנה, כפי שהתורה אומרת לגבי מנחת כהן, משום שגם לה יש בה חלק. אלא, הקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים של המנחה קרבים בפני עצמם.
אִיקְּרִי כָּאן: כֹּל שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים — הֲרֵי הוּא בְּ״בַל תַּקְטִירוּ״! אָמַר יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: דְּמַסֵּיק לְהוּ לְשׁוּם עֵצִים, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַעֲלֵיהוּ לְשׁוּם עֵצִים.
הגמרא שואלת: יש להחיל כאן את העיקרון שבמקרה של כל קרבן שנועד להישרף בחלקו על האש של המזבח, מי ששורף את שארית הקרבן עובר על האיסור: לא תקטירו. איסור זה נלמד מן הפסוק: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב:יא). יהודה, בנו של רבי שמעון בן פזי, אמר שהכהן שורף את השארית לא כקרבן אלא לשם עצים. דבר זה מותר, בהתאם לשיטתו של רבי אליעזר, כפי ששנינו בברייתא שרבי אליעזר אומר: לגבי אותם חלקים של קרבן שאין להקטירם, לריח ניחוח אי אתה מקטיר אותם; אולם אתה רשאי להקטירם על המזבח לשם עצים.
הָנִיחָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא, אֶלָּא לְרַבָּנַן דְּלֵית לְהוּ הַאי סְבָרָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּעָבְדִי לְהוּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַקּוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם מִתְפַּזְּרִים עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן.
הגמרא ממשיכה: הדבר מסתדר היטב לפי שיטתו של רבי אליעזר, הסבור בהתאם לסברה זו ומתיר לשרוף את שיירי הקרבן כעצי הסקה; אולם, לפי חכמים, שאינם סבורים בהתאם לסברה זו, מה ניתן לומר? כיצד נשרפים השיירים על המזבח? הגמרא משיבה: באשר לשיירים, הם נוהגים בהתאם לשיטתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, כפי שנשנה בברייתא: רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר לגבי מנחת חוטא של כהן: הקומץ ניטל מן המנחה וקרב בפני עצמו, והשיירים אינם נאכלים ואינם נשרפים על המזבח; אלא מפזרים אותם בבית הדשן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria