Drashot AI Logo
גַּסְטְרָא שֶׁל בֵּית פְּעוֹר: הַרְאֵנוּ הֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר. עָמְדוּ לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶם לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶם לְמַעְלָה. נֶחְלְקוּ לִשְׁתֵּי כִיתּוֹת, אוֹתָן שֶׁעוֹמְדִים לְמַעְלָה — נִדְמָה לָהֶן לְמַטָּה, לְמַטָּה — נִדְמָה לָהֶן לְמַעְלָה, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״.
חיל המצב [gastera] של בית פעור ואמר להם: הראו לנו היכן קבור משה. כאשר האנשים עמדו למעלה בחלקו העליון של ההר, נראה להם כאילו הקבר נמצא למטה בחלק התחתון. כאשר עמדו למטה, נראה להם שהוא למעלה. הם התחלקו לשתי קבוצות, אחת למעלה ואחת למטה. לאלה שעמדו למעלה, הקבר נראה להם שהוא למטה; ולאלה שעמדו למטה, הקבר נראה להם שהוא למעלה, כדי לקיים את מה שנאמר: "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד:ו).
רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: אַף מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן קָבוּר. כְּתִיב הָכָא: ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים״. וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה נִקְבַּר מֹשֶׁה אֵצֶל בֵּית פְּעוֹר — כְּדֵי לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה פְעוֹר.
רבי חמא, בנו של רבי חנינא, אומר: אפילו משה רבנו עצמו אינו יודע היכן הוא קבור. נאמר כאן: "ולא ידע איש את קבורתו," ונאמר שם: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג:א'). כלומר, אפילו משה, כפי שהוא מכונה במונח "איש," אינו יודע את מקום קבורתו. ורבי חמא, בנו של רבי חנינא, אומר: מאיזו סיבה נקבר משה סמוך לבית פעור? כדי לכפר על המעשה שאירע בבית פעור (במדבר, פרק כ"ה).
וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ״, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא״!
ורבי חמא, בנו של רבי חנינא, אומר: מהי משמעותו של מה שנכתב: "אחרי ה' אלוהיכם תלכו, ואותו תיראו, ואת מצוותיו תשמרו, ובקולו תשמעו, ואותו תעבודו, ובו תדבקו" (דברים יג:ה)? אבל האם אכן אפשר לאדם ללכת אחר השכינה? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא, אל קנא" (דברים ד:כד), ואין אדם יכול להתקרב אל האש.
אֶלָּא, לְהַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִּים, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״ — אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִּים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא״ — אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִיחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ״ — אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״ — אַף אַתָּה קְבוֹר מֵתִים.
הוא מסביר: אלא, המשמעות היא שעל האדם ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא. הוא מביא כמה דוגמאות. כשם שהוא מלביש ערומים, כפי שנאמר: "ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג:כא), כך גם, על יך להלביש ערומים. כשם שהקדוש ברוך הוא מבקר חולים, כפי שנאמר לגבי הופעת ה' אל אברהם לאחר מילתו: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית יח:א), כך גם, על יך לבקר חולים. כשם שהקדוש ברוך הוא מנחם אבלים, כפי שנאמר: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוהים את יצחק בנו" (בראשית כה:יא), כך גם, על יך לנחם אבלים. כשם שהקדוש ברוך הוא קבר את המתים, כפי שנאמר: "ויקבר אותו בגיא בארץ מואב" (דברים לד:ו), כך גם, על יך לקבור את המתים.
״כׇּתְנוֹת עוֹר״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר, וְחַד אָמַר: דָּבָר שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ.
הגמרא דנה בפסוק: "ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כתנות עור, וילבישם" (בראשית ג:כא). רב ושמואל נחלקו באשר למשמעות הביטוי "כתנות עור". אחד אומר שבגדים אלה נעשו מדבר הבא מן העור, ואחד אומר שבגדים אלה היו דבר שהעור נהנה ממנו.
דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: תּוֹרָה תְּחִלָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים. תְּחִילָּתָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ ה׳ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כׇּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם״, וְסוֹפָהּ גְּמִילוּת חֲסָדִים — דִּכְתִיב: ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַּגַּי״.
רבי שמלאי לימד: לגבי התורה, תחילתה מעשה חסד וסופה מעשה חסד. תחילתה מעשה חסד, כפי שנאמר: "ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" (בראשית ג:כא). וסופה מעשה חסד, כפי שנאמר: "ויקבר אותו בגיא בארץ מואב" (דברים לד:ו).
דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? וְכִי לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ?! אוֹ לִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ?! אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֶכָּנֵס אֲנִי לָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּימוּ כּוּלָּן עַל יָדִי.
רבי שמלאי לימד: מאיזו סיבה משה רבנו השתוקק מאוד להיכנס לארץ ישראל? האם היה צריך לאכול מפריה, או שהיה צריך ליהנות מטובה? אלא, כך אמר משה: מצוות רבות נצטוו בהן עם ישראל, וחלק מהן אפשר לקיים רק בארץ ישראל, ולכן אכנס לארץ כדי שכולן יתקיימו על ידי.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְקַבֵּל שָׂכָר? מַעֲלֶה אֲנִי עָלֶיךָ כְּאִילּוּ עֲשִׂיתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״.
הקדוש ברוך הוא אמר לו: וכי מבקש אתה להיכנס לארץ כדי לקיים מצוות אלו מכל טעם אחר אלא כדי לקבל שכר? אעלה עליך כאילו קיימת אותן ותקבל את שכרך, כמו שנאמר: "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל, תחת אשר הערה למוות נפשו ואת פושעים נמנה; והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע" (ישעיהו נג:יב).
״לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָּרַבִּים״. יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל״, כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁהֵן עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת. ״תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ״, שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא וְגוֹ׳״.
רבי שמלאי ממשיך לדרוש את הפסוק "לכן אחלק לו ברבים" במשמעות שהוא יקבל שכר. אפשר היה לחשוב שהוא יקבל שכר כמו האחרונים ולא כמו הראשונים, לכן הפסוק אומר: "ואת עצומים יחלק שלל," כלומר כמו אברהם, יצחק ויעקב, שהיו אדירים בתורה ובמצוות. "תחת אשר הערה למוות נפשו," כלומר מסר את עצמו למיתה למען עם ישראל, כפי שנאמר: "ועתה, אם תשא חטאתם; ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב:לב).
״וְאֶת פּוֹשְׁעִים נִמְנָה״ — שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר. ״וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא״ — שֶׁכִּיפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. ״וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ״ — שֶׁבִּיקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי״.
"ונמנה עם הפושעים," כלומר שהוא נמנה עם אלה שמתו במדבר, שכן, כמותם, הוא לא נכנס לארץ ישראל. "והוא חטא רבים נשא," שכן כיפר על מעשה העגל. "ולפושעים יפגיע," שכן ביקש רחמים על חוטאי ישראל כדי שיעסקו בתשובה. והמילה פגיעה פירושה אינה אלא תפילה, כמו שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי; כי אינני שומע אותך" (ירמיהו ז:טז).


הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ

הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ.
משנה: בעלה של הסוטה היה מביא את מנחתה אל הכהן בסל נצרים מצרי העשוי מענפי דקל, והיה מניח את המנחה על ידיה כדי שתחזיק בה במשך כל הטקס כדי לייגעה. ייתכן שהדבר יוביל אותה להודות באשמתה ולא לשתות את מי הסוטה שלא לצורך.
כׇּל הַמְּנָחוֹת תְּחִילָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית, וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת.
המשנה מונה הבדלים בין מנחה זו לבין מנחות אחרות. בדרך כלל, כל המנחות, מתחילתן, כלומר, מהרגע שהן מוקדשות, ועד סופן, כלומר, לרגע שהן מוקרבות, חייבות להיות בכלי שרת. אבל במקרה של זו, תחילתה בסל נצרים ובסופה, מיד לפני שהיא מוקרבת, היא מונחת בכלי שרת.
כׇּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין — הִיא הָיְתָה בָּאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, כָּךְ קׇרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה.
כל שאר המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. ועוד, כל שאר המנחות באות מן החיטים, וזו באה מן השעורים. אף על פי שאכן מנחת העומר גם היא באה מן השעורים, מכל מקום היא שונה בכך שהייתה באה גרש, כלומר, סולת משובחת. ואילו מנחת הסוטה, באה כקמח שעורים בלתי מנופה . רבן גמליאל אומר: יש בכך רמז שכשם שמעשיה של הסתתרות עם איש אחר היו מעשה בהמה, כך גם קרבנה מאכל בהמה הוא, כלומר, שעורים ולא חיטים.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: [וְכׇל כָּךְ לָמָּה —] כְּדֵי לְיַגְּעָהּ, כְּדֵי שֶׁתַּחֲזוֹר בָּהּ. אִם כָּכָה חָסָה תּוֹרָה עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, קַל וָחוֹמֶר עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.
גמרא:שנויה בברייתא שאבא חנין אומר בשם רבי אליעזר: ולמה עושים לה כל כך הרבה? הרי זה כדי לייגע אותה, כדי שתחזור בה ותודה באשמתה ותינצל מן המוות. ואם התורה מגינה כל כך על העוברים על רצונו, כלומר, הסוטה, שהתייחדה עם האיש שהוזהרה עליו, אזי בקל וחומר שהוא מגן על העושים את רצונו.
וּמִמַּאי מִשּׁוּם דְּחָסָה הוּא? דִּילְמָא כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּימָּחֵק מְגִילָּה! קָסָבַר
הגמרא שואלת: ומניין נלמד שהם מנסים להביא אותה להתוודות מפני שהתורה מגינה על הסוטה? שמא הדבר הוא כדי שהמגילה של הסוטה, המכילה את שם ה', לא תימחק. הגמרא משיבה: רבי אליעזר סובר

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria