בְּפָרֶךְ״, רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּפֶה רַךְ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: בִּפְרִיכָה.
"בפרך [befarekh]" (שמות א׳:י״ג). רבי אלעזר אומר: המילה befarekh היא צירוף של המילים: בפה רך [bifeh rakh], שכן המצרים פיתו את העם היהודי לעבדות, ושיעבדו אותם בהדרגה עד שאיבדו את חירותם לחלוטין. רבי שמואל בר נחמני אומר: יש להבין את המילה befarekh כך: בפריכה [bifrikha], שכן המצרים שיעבדו את ישראל בעבודה שוברת גב.
״וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וְגוֹ׳״, אָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה ״בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים״, וּלְבַסּוֹף ״וּבְכׇל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה״.
הפסוק הבא קובע: "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה קָשָׁה בַּשָּׂדֶה" (שמות א:יד). רבא אומר: הפסוק מזכיר במפורש חומר ולבנים ולאחר מכן את כל סוגי העבודה, שכן בתחילה המצרים העבידו אותם בחומר ובלבנים, ולבסוף שיעבדו אותם "ובכל עבודה קשה בשדה."
״אֵת כׇּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ״, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שֶׁהָיוּ מַחְלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים. וּלְמַאן דְּאָמַר נָמֵי הָתָם בְּפֶה רַךְ, הָכָא וַדַּאי בִּפְרִיכָה.
הפסוק מסיים: "בְּכָל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א׳:י״ד). רבי שמואל בר נחמני אומר שרבי יונתן אומר: משמעות המילה בפרך היא שהמצרים היו מחליפים את התפקידים של גברים ונשים, נותנים עבודת גברים לנשים ועבודת נשים לגברים, ומחייבים כל אחד לעשות עבודה שלא היה רגיל אליה. ואפילו לפי מי שאומר ששם, בפסוק הקודם, בפרך מציין שהמצרים שיעבדו את היהודים בפה רך, כאן, בפסוק זה, המתאר את הקושי הגופני של העבודה, המילה בפרך בוודאי פירושה בעבודה מוחצת.
דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכוֹת לִשְׁאוֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן, וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים, וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵירוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים.
§ רב אבירא לימד: בזכות הנשים הצדקניות שהיו באותו דור, נגאלו בני ישראל ממצרים. הוא מספר על מעשיהן הצדקניים: בשעה שנשים אלו היו הולכות אל הנהר לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא היה מזמן להן דגים קטנים שהיו נכנסים לתוך כדיהן, ולכן היו שואבות כדים שהיו חציים מלאים מים וחציים מלאים דגים. ואז היו באות ומעמידות שני סירים על האש, אחד סיר של מים חמים לרחיצת בעליהן ואחד סיר של דגים כדי להאכילם.
וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעְלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן, וְסָכוֹת אוֹתָן, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן, וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן, וְנִזְקָקוֹת לָהֶן בֵּין שְׁפַתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם וְגוֹ׳״, בִּשְׂכַר ״תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם״ זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״.
והן היו אז לוקחות את מה שהכינו לבעליהן, אל השדה, ורוחצות את בעליהן וסכות אותם בשמן ומאכילות אותם את הדגים ומשקות אותם ומתחברות עמהם ביחסי אישות בין הדירים, כלומר, בין הגבולות והגדרות של השדות, כפי שנאמר: "אם תשכבון בין שפתים, כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהילים סח:יד), שמתפרש לומר כי כשכר על "כאשר תשכבון בין שפתים," זכו ישראל לקבל את ביזת מצרים, כפי שנאמר בהמשך הפסוק, כרמז לעם ישראל: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהילים סח:יד).
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶם, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלְדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ וְגוֹ׳״.
וכאשר נשים אלו היו נכנסות להיריון, הן היו שבות אל בתיהן, וכשהגיע הזמן ללדת הן היו הולכות ויולדות בשדה תחת עץ התפוח, כפי שנאמר: "תחת עץ התפוח עוררתיך; שם חבלה אמך בך; שם חבלה וילדתך" (שיר השירים ח:ה).
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מִשְּׁמֵי מָרוֹם מִי שֶׁמְּנַקֵּיר וּמְשַׁפֵּיר אוֹתָן, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְגוֹ׳״. וּמְלַקֵּט לָהֶן שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן וְגוֹ׳״.
והקדוש ברוך הוא היה שולח מן השמים ממעל מלאך שהיה מנקה ומכין את היילודים, כשם שמיילדת מכינה את היילוד, כפי שנאמר: "ומולדותייך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רוחצת למשעי; והמלח לא הומלחת והחתל לא חותלת" (יחזקאל טז:ד). מכאן שלא היו מיילדות שיטפלו ביהודים שנולדו במצרים. ואז המלאך היה מלקט להם שתי אבנים עגולות מן השדה, והתינוקות היו יונקים ממה שהיה יוצא מהן. אחת מן האבנים הייתה נובעת שמן ואחת מן האבנים הייתה נובעת דבש, כפי שנאמר: "ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים לב:יג).
וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשָׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים וְגוֹ׳״. לְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין הָיוּ מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ״.
וכאשר המצרים היו מבחינים בהם, ומבינים שהם תינוקות יהודיים, היו באים להורגם. אך היה מתרחש להם נס והם היו נבלעים באדמה. ואז המצרים היו מביאים שוורים וחורשים מעליהם, כפי שנאמר: "על גבי חרשו חורשים; האריכו למעניתם" (תהילים קכט:ג). לאחר שהמצרים היו עוזבים, התינוקות היו מגיחים ויוצאים מן האדמה כעשב השדה, כפי שנאמר: "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז:ז).
וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים״, אַל תִּקְרֵי ״בַּעֲדִי עֲדָיִים״, אֶלָּא ״בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים״.
וכאשר התינוקות היו גדלים, היו באים כעדרים רבים של צאן אל בתיהם, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים [ba’adi adayim]" (יחזקאל טז:ז). אל תקרא את הפסוק כך: "Ba’adi adayim," "ביופי מעולה." אלא, קרא אותו כך: Be’edrei adarim, כלומר: כעדרים רבים.
וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״.
וכאשר הקדוש ברוך הוא התגלה על ים סוף, ילדים אלה זיהו אותו תחילה, כפי שנאמר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו:ב). הם זיהו אותו מן הפעם הקודמת שבה התגלה להם בינקותם, וכך יכלו לומר: "זה אלי."
״וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת וְגוֹ׳״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְחַד אָמַר: כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ. מַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ — יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם, וּמַאן דְּאָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ — יוֹכֶבֶד וֶאֱלִישֶׁבַע.
§ הפסוק קובע: "ומלך מצרים דיבר אל המיילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" (שמות א:טו). רב ושמואל נחלקו באשר לפירוש הנכון של פסוק זה. אחד אומר שמיילדות אלו היו אישה ובתה, ואחד אומר שהן היו כלה וחמותה. לפי מי שאומר שהן היו אישה ובתה, הנשים היו יוכבד, אמם של משה ואהרן, ובתה, מרים. ולפי מי שאומר שהן היו כלה וחמותה, הפסוק מתייחס אל יוכבד וכלתה אלישבע, אשת אהרן.
תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, דְּתַנְיָא: שִׁפְרָה זוֹ יוֹכֶבֶד, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁפְרָה — שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד. דָּבָר אַחֵר: ״שִׁפְרָה״ — שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ.
נלמד בברייתא לפי מי שאומר שהן היו אישה ובתה, שכן נלמד בברייתא: לגבי שפרה, הנזכרת בפסוק, זו למעשה כינוי ליוכבד. ומדוע נקראה שפרה? מפני שהייתה מתקנת [משפרת] את הוולד. ולחלופין, היא נקראת שפרה מפני שעם ישראל פרו ורבו [שפרו ורבו] בימיה, בזכות סיועה.
״פּוּעָה״ — זוֹ מִרְיָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״פּוּעָה״ שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַוָּלָד. דָּבָר אַחֵר: ״פּוּעָה״ — שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל.
הברייתא ממשיכה: באשר לפּוּעָה, הנזכרת בפסוק, זו למעשה התייחסות למרים. ומדוע נקראה פועה? מפני שהייתה משמיעה קול מרגיע [פוֹעָה] כאשר הייתה מוציאה את היילוד מרחם אמו. לחלופין, המילה פועה קשורה לאחד הפעלים המתארים דיבור, שכן הייתה מדברת [פוֹעָה] ברוח הקודש ואומרת: בעתיד, אמי תלד בן שיושיע את העם היהודי.
״וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וְגוֹ׳״. מַאי ״אׇבְנָיִם״ — אָמַר רַבִּי חָנָן: סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶן. אָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד יַרְכוֹתֶיהָ מִצְטַנְּנוֹת כַּאֲבָנִים.
הפסוק הבא מתאר את הוראות פרעה למיילדות: "ויאמר: בילדכן את העבריות, וראיתן על האבניים [ovnayim], אם בן הוא, והמתן אותו; ואם בת היא, וחיה" (שמות א:טז). הגמרא שואלת: מה פירוש "אבניים"? רבי חנן אומר: פרעה מסר להן סימן גדול. אמר להן: בשעה שאישה כורעת ללדת, ירכותיה נעשות קרות כאבנים, ולפיכך יהיה זה לכם סימן שהאישה עומדת ללדת.
וְאִית דְּאָמַר, כְּדִכְתִיב: ״וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאׇבְנָיִם״, מָה יוֹצֵר זֶה — יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵךְ מִכָּאן וְסַדָּן בָּאֶמְצַע, אַף אִשָּׁה — יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵךְ מִכָּאן וְהַוָּלָד בָּאֶמְצַע.
ויש שאומרים פירוש חלופי ל-ovnayim: כפי שנאמר: "וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר, וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם [ovnayim]" (ירמיהו יח:ג). כשם שהיוצר הזה יושב כך שירך אחת כאן וירך אחת כאן והגוש שעליו הוא עובד באמצע, כך גם אישה היולדת יש לה ירך כאן וירך שם והיילוד באמצע.
״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶן: בֵּן פָּנָיו לְמַטָּה, בַּת פָּנֶיהָ לְמַעְלָה.
הפסוק ממשיך: "אם בן הוא, והמתן אותו; ואם בת היא, וחיה" (שמות א:טז). רבי חנינא אומר: פרעה מסר להן סימן גדול כדי לאפשר להן לדעת את מין היילוד כבר מתחילת תהליך הלידה: בן נולד כשפניו כלפי מטה; בת נולדת כשפניה כלפי מעלה. פרעה נתן להן סימן זה כדי שיוכלו להרוג את הבנים בסתר עוד לפני שהאם הבינה מה מתרחש.
״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן וְגוֹ׳״. ״לָהֶן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁתְּבָעָן לִדְבַר עֲבֵירָה וְלֹא נִתְבְּעוּ.
הפסוק הבא קובע: "אך המיילדות יראו את אלוהים, ולא עשו כאשר דיבר אליהן [aleihen] מלך מצרים, ותחיין את הילדים הזכרים" (שמות א:יז). הגמרא מעירה: היה צריך להיאמר: "דיבר אליהן [lahen]." רבי יוסי ברבי חנינא אומר: דבר זה מלמד שפרעה הציע להן לעשות מעשה עבירה, כלומר, לקיים עמו יחסי מין, אך הן לא נענו לחיזוריו. המילה aleihen משמשת לעיתים קרובות בהקשר של יחסי מין, למשל: "ויביאה אליו; ויבוא אליה [eileha]" (בראשית כט:כג), וזו גם משמעותה כאן.
״וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְּלָדִים״. תָּנָא: לֹא דַּיָּין שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן.
הפסוק מסתיים: "אך את הילדים הזכרים החיו" (שמות א:יז). חכם אחד מלמד: אין זה רק שלא הרגו את הילדים כפי שציווה עליהם פרעה, אלא שהיו אף מספקות להם מים ומזון, כפי שמלמד הביטוי "אך את הילדים הזכרים החיו".
״וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים וְגוֹ׳״. מַאי ״חָיוֹת״? אִילֵימָא חַיּוֹת מַמָּשׁ, אַטּוּ חַיָּה מִי לָא צְרִיכָה חַיָּה אַחֲרִיתִי לְאוֹלוֹדַהּ?
לאחר שנשאלו על ידי פרעה בנוגע לכישלונן לציית לפקודתו, השיבו המיילדות, כפי שנכתב: "ותאמרן המיילדות אל פרעה: כי הנשים העבריות לא כנשים המצריות הנה, כי חיות [ḥayot] הנה, וילדו בטרם תבוא אליהן המיילדת" (שמות א:יט). הגמרא שואלת: מה משמעות "ḥayot"? אם נאמר שהנשים העבריות הן כמו ḥayot, כלומר מיילדות ממש לעצמן, ולכן אינן זקוקות לעזרת אחרים, האם פירוש הדבר שמיילדת אינה זקוקה לעזרתה של מיילדת אחרת כדי לסייע לה ללדת?
אֶלָּא אָמְרוּ לוֹ, אוּמָּה זוֹ כְּחַיָּה נִמְשְׁלָה: יְהוּדָה — ״גּוּר אַרְיֵה״, דָּן — ״יְהִי דָן נָחָשׁ״, ״נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה״, ״יִשָּׂשכָר חֲמוֹר גָּרֶם״, יוֹסֵף — ״בְּכוֹר שׁוֹר״, ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.
אלא, המיילדות אמרו לפרעה: אומה זו נמשלה לחיה [ḥayya], וחיות יולדות בלא מיילדת. לדוגמה, לגבי יהודה נאמר: "גור אריה" (בראשית מט:ט); לגבי דן נאמר: "דן יהי נחש עלי דרך" (בראשית מט:יז); לגבי נפתלי נאמר: "אילה שלוחה" (בראשית מט:כא); לגבי יששכר נאמר: "חמור גרם" (בראשית מט:יד); לגבי יוסף נאמר: "בכור שורו" (דברים לג:יז); לגבי בנימין נאמר: "זאב יטרף" (בראשית מט:כז).
דִּכְתִיב בֵּיהּ — כְּתִיב בֵּיהּ. וּדְלָא כְּתִיב בֵּיהּ — כְּתִיב בֵּיהּ: ״מַה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה וְגוֹ׳״.
הגמרא מעירה: לגבי אותם יחידים שבהם השוואה לבעל חיים נכתבה לגביו, היא כבר נכתבה לגביו. ואילו לגבי אלה שבהם לא נכתבה במפורש מטפורה מסוימת המשווה אותם לבעל חיים לגביו, מכל מקום השוואה כללית נכתבה על עם ישראל: "מה אמך לביאה; בין אריות רבצה, בתוך כפירים ריבתה גוריה" (יחזקאל יט:ב), ומכאן שכל עם ישראל נמשלו לבעלי חיים.
״וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה, וְחַד אָמַר: בָּתֵּי מַלְכוּת. מַאן דְּאָמַר בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה — אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה. וּמַאן דְּאָמַר בָּתֵּי מַלְכוּת — דָּוִד נָמֵי מִמִּרְיָם קָאָתֵי, דִּכְתִיב: ״וַתָּמׇת עֲזוּבָה אֵשֶׁת כָּלֵב וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר״. וּכְתִיב: ״וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי וְגוֹ׳״.
הפסוק מתאר את שכרן של המיילדות: "ויהי כי יראו המיילדות את האלוהים ויעש להם בתים" (שמות א:כא). רב ושמואל נחלקו באשר לפירוש המדויק של בתים אלה: אחד אומר שהקדוש ברוך הוא העמיד בתי הכהונה והלוייה מן המיילדות, ואחד אומר שהקדוש ברוך הוא העמיד מהן את בתי המלכות. מי שאומר שמדובר בבתי הכהונה והלוייה מתכוון לאהרן ומשה, שהיו בניה של יוכבד. ומי שאומר שמדובר בבתי מלכות מתכוון לדוד, שגם הוא בא ממרים, כמו שנאמר: "ועזובה" אשת כלב מתה, "ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור" (דברי הימים א ב:יט), וכפי שיוסבר בהמשך, אפרת היא מרים. וכתוב: "ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה" (שמואל א יז:יב). לכן היה מצאצאיה של מרים.
״וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן״. בֶּן חֶצְרוֹן? בֶּן יְפֻנֶּה הוּא! בֵּן שֶׁפָּנָה מֵעֲצַת מְרַגְּלִים.
הגמרא דנה במשפחתו של כלב: בדברי הימים נאמר: "וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשְׁתּוֹ וְאֶת יְרִיעוֹת, וְאֵלֶּה בָנֶיהָ: יֵשֶׁר, וְשׁוֹבָב, וְאַרְדּוֹן" (דברי הימים א׳ 2:18). הגמרא שואלת: האם כלב אכן היה בנו של חצרון? והלא הוא היה בנו של יפונה, כפי שנאמר בפסוק בבמדבר 13:6? הגמרא משיבה: הוא היה בנו של חצרון, אך הוא נקרא "בן יפונה" ככינוי המציין שהוא היה בן שפנה [sheppana] מעצת המרגלים.
וְאַכַּתִּי: בֶּן קְנַז הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב״! אָמַר רָבָא: חוֹרְגוֹ דִּקְנַז הֲוָה.
הגמרא שואלת: אבל הדבר עדיין קשה. חברון לא יכול היה להיות אביו, שכן כלב היה בנו של קנז, כפי שנאמר: "ועתניאל בן קנז, אחי כלב הצעיר, לכדה" (שופטים א׳:י״ג). משמעות הדבר היא שגם כלב היה בנו של קנז. אמר רבא: כלב היה בנו החורג של קנז, שכן הוא ועתניאל חלקו אם אחת אך היו להם אבות שונים.