הָא גָּמְרִינַן רֹאשׁ חֹדֶשׁ מִדְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלָא פָּרְכִינַן; הָתָם – כַּפָּרָה מִיכְתָּב כְּתִיבָא, גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא; אֲבָל הָכָא – אִיכָּא לְמֵימַר כּוּלַּהּ מִילְּתָא לָא גָּמְרִינַן!
האם איננו למדים את הכפרה של שעיר ראש חודש באמצעות השוואה לשעיר של יום הכיפורים, ולא דחינו זאת באומרנו שכפרתו של שעיר יום הכיפורים רחבה יותר? אין זה שייך: שם, לגבי שעיר ראש חודש, העובדה היסודית שהוא מביא כפרה כתובה בפסוק, כפי שרב יהודה מסביר לעיל, וההשוואה לשעיר יום הכיפורים אינה אלא מגלה דבר, כלומר, היא מלמדת באיזה אופן כפרתו מוגבלת. אבל כאן, לגבי שעירי המועדים, הפסוק אינו מזכיר שום פרטים על כפרה, ולכן ראוי לומר שאין אנו למדים את כל העניין מן ההשוואה לשעיר יום הכיפורים, שכן הוא מביא כפרה רחבה יותר.
אֶלָּא כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״; הָכָא נָמֵי ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, וְאִיתַּקּוּשׁ שְׂעִירֵי רְגָלִים לִשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים; מַה שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, אַף שְׂעִירֵי הָרְגָלִים אֵינָן מְכַפְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.
אלא, כפרת שעירי הרגלים נלמדת בדיוק כפי שרבי חמא ברבי חנינא אומר בביאור דעתו של רבי מאיר (י ע"א): הדבר נלמד מן העובדה שלגבי שעיר הרגלים (ראו במדבר, פרקים כ"ח–כ"ט) הפסוקים המזכירים את השעיר יכלו לומר בפשטות: שעיר, אך במקום זאת נאמר: "ושעיר." אף כאן, העובדה שהפסוק יכול היה לומר בפשטות: שעיר, אך במקום זאת נאמר: "ושעיר," מלמדת כי שעירי הרגלים נסמכו אל שעיר ראש החודש, הנזכר בתחילת אותה פרשה, ומלמדת שכולם מכפרים כפרה דומה. כשם ששעירי ראש החודש מכפרים רק על מקרים שבהם אדם לא הייתה לו ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף, כך גם שעירי הרגלים מכפרים רק על מקרים שבהם אדם לא הייתה לו ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – הָנֵי מִילֵּי בְּחֵטְא שֶׁאֵין סוֹפוֹ לִיוָּדַע, אֲבָל חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – כְּמִי שֶׁיֵּשׁ יְדִיעָה בַּסּוֹף דָּמֵי, וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ חֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – הַשְׁתָּא מִיהָא, חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה׳ קָרֵינָא בֵּיהּ?
הועלתה דילמה בפני החכמים: כאשר רבי יהודה אומר ששעירי ראשי החודשים והמועדים מכפרים על מקרים שבהם לאדם לא הייתה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף, האם אמירה זו חלה רק על חטא שלעולם לא יוודע בסופו של דבר, כגון כאשר איש לא היה נוכח כשהאדם נטמא, אבל לגבי חטא שיוודע בסופו של דבר, הוא נחשב כמו מקרה של מי שיש לו ידיעה על חטאו בסוף, ולכן רק השעיר שהזאת דמו נעשית בחוץ מן המקדש ויום הכיפורים עצמו מכפרים עליו? או שמא, אפילו לגבי חטא שיוודע בסופו של דבר, לפחות כעת, לפני שייוודע, אני יכול לקרוא לו חטא שרק הקדוש ברוך הוא מודע לו, ולכן שעירי ראשי החודשים והמועדים מכפרים עליו.
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, וְחֵטְא שֶׁסּוֹפוֹ לִיוָּדַע – שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא מסיקה: בוא ושמע פתרון לדילמה זו, כפי ששנוי בברייתא: במקרה שבו אדם לא הייתה לו ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף, וזו עבירה שעתידה להיוודע, שעירי הרגלים ושעירי ראשי החודשים מכפרים. זו שיטתו של רבי יהודה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְכוּ׳.
§ המשנה מלמדת: רבי שמעון אומר: שעירי הרגלים מכפרים על מקרה שבו אדם מעולם לא נודעה לו עבירתו, אבל שעירי ראשי החודשים אינם מכפרים על כך. אלא, האחרונים מכפרים על אדם טהור שבלא יודעין אכל מקרבן טמא.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה״, וְהַאי קְרָא בְּשָׂעִיר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּתִיב; וְיָלֵיף ״עָוֹן״–״עָוֹן״ מִצִּיץ – נֶאֱמַר כָּאן ״עֲוֹן״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עֲוֹן״; מָה לְהַלָּן טוּמְאַת בָּשָׂר, אַף כָּאן טוּמְאַת בָּשָׂר.
הגמרא מפרטת: רבי אלעזר אומר שרבי אושעיא אומר: מה טעמו של רבי שמעון? הכתוב אומר: "וְנָתַן אֹתָהּ לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה" (ויקרא י, יז), ופסוק זה נאמר לגבי שעיר ראש חודש. וכוחו לכפר נלמד מן הציץ בגזירה שווה בין המילים "עוון" שבפסוק זה, לבין המילה "עוון" האמורה לגבי הציץ. הפסוק שם אומר: "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים" (שמות כח, לח). הגזירה השווה מלמדת כך: נאמר כאן, לגבי שעיר ראש חודש: "עוון," ונאמר שם, לגבי הציץ: "עוון." כשם ששם, בפסוק בשמות, הכפרה היא על חטא שיש בו טומאת בשר קודשים, כלומר, כאשר בשר כזה מונח על המזבח, כך אף כאן, בפסוק בויקרא, הכפרה היא על חטא שיש בו טומאת בשר קודשים, כלומר, כאשר אדם טהור אוכל ממנו.
אִי מָה לְהַלָּן עוֹלִין, אַף כָּאן עוֹלִין?! ״עֲוֹן הָעֵדָה״ כְּתִיב.
הגמרא שואלת: אם יש להשוות בין שני המקרים, אפשר להמשיך את ההשוואה עוד: כשם ששם, בפסוק בשמות, הכפרה היא רק על בשר שעולה על המזבח, כך גם כאן, בפסוק בויקרא, הכפרה היא רק על בשר שעולה על המזבח. הגמרא דוחה הצעה זו: נכתב לגבי שעיר ראש חודש: "לשאת את עוון העדה." מכאן שהוא מכפר על החטא האישי של אכילת בשר קודשים שהיה מיועד להיאכל בידי אדם, ונטמא.
מִכְּדֵי מִיגְמָר גָּמְרִי מֵהֲדָדֵי; נְכַפַּר דְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּצִיץ – נָפְקָא מִינַּהּ לְהֵיכָא דְּנִשְׁבַּר הַצִּיץ! אָמַר קְרָא: ״עֲוֹן״ – עָוֹן אֶחָד הוּא נוֹשֵׂא, וְאֵין נוֹשֵׂא שְׁנֵי עֲוֹנוֹת.
הגמרא מציעה: כעת, כפרת שעירי ראש חודש ושל הציץ נלמדות זו מזו בגזירה שווה. אם כן, שיכפר השעיר של ראש חודש על עצמו, כלומר, על המקרים שעליהם הוא מכפר בדרך כלל, ועל מה שהציץ מכפר עליו בדרך כלל, וההבדל המעשי יהיה במקרה שבו הציץ נשבר. הגמרא משיבה: הפסוק אומר לגבי שעיר ראש חודש: "לשאת את העוון של העדה", ומכאן שהוא נושא, כלומר, מכפר על, רק עוון אחד, אך הוא אינו נושא שני עוונות.
וּנְכַפַּר צִיץ אַדִּידֵיהּ וְאַדְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ – נָפְקָא מִינַּהּ לְטוּמְאָה דְּאֵירְעָה בֵּין זֶה לְזֶה! אָמַר קְרָא: ״אוֹתָהּ״ – אוֹתָהּ נוֹשֵׂא עָוֹן, וְאֵין אַחֶרֶת נוֹשֵׂא עָוֹן.
הגמרא מציעה: אלא שיכפר הציץ על עצמו, כלומר, על אותם מקרים שעליהם הוא מכפר בדרך כלל, ועל מה ששעירי ראש חודש מכפרים עליו בדרך כלל, וההבדל המעשי יהיה במקרה של טומאת המקדש או קודשיו שאירעה בין שעיר זה של ראש חודש לבין ראש החודש הבא אחריו. הגמרא משיבה: הכתוב אומר לגבי שעיר ראש חודש: "וַיִּתֵּן אֹתוֹ לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה", ומכאן שהוא נושא, כלומר מכפר, על אותו עוון, אך אחר אינו נושא את אותו עוון.
רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּתִיב הָכָא ״עֲוֹן הָעֵדָה״ – עֵדָה וְלֹא קָדָשִׁים, וְהָתָם כְּתִיב ״עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״ – קָדָשִׁים וְלֹא עֵדָה.
רב אשי קובע הוכחה נוספת לדעה שכל אחד מכפר במקרה שונה: נאמר כאן לגבי שעיר ראש חודש: "חטאת הקהל," דבר המורה שהוא מכפר על חטא הקהל, אך לא על החטא הכרוך בקורבנות קודש. ושם, לגבי הציץ, נכתב: "חטאת הקודשים," דבר המורה שהוא מכפר על החטא הכרוך בקורבנות קודש, אך לא על חטא הקהל.
אַשְׁכְּחַן שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים דִּמְכַפְּרִי עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא; שְׂעִירֵי רְגָלִים דִּמְכַפְּרִי עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף – מְנָלַן?
הגמרא אומרת: מצאנו מקור לדעתו של רבי שמעון לגבי שעירי ראשי החודשים, שהם מכפרים על אדם טהור מבחינה טקסית שאכל מזבחי קודש טמאים מבחינה טקסית. מניין לנו לגזור את דעתו לגבי שעירי הרגלים, שהם מכפרים על מקרים של טומאת המקדש או קודשיו שבהם אדם לא הייתה לו ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף?
כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״, הָכָא נָמֵי ״שְׂעִיר״–״וּשְׂעִיר״,
הגמרא משיבה: הדבר נלמד בדיוק כפי שאומר רבי חמא ברבי חנינא, בהסבר דעתו של רבי מאיר (י ע"א): העובדה שלגבי שעיר הרגלים הפסוקים המזכירים את השעירים יכלו לומר בפשטות: שעיר, אך במקום זאת נאמר: "ושעיר," מלמדת ששעירי הרגלים מכפרים כעין כפרתו של שעיר ראש חודש הנזכר בתחילת אותה פרשה. אף כאן, העובדה שהפסוק יכול היה לומר בפשטות: שעיר, אך במקום זאת נאמר: "ושעיר," מלמדת ששעירי הרגלים מכפרים כעין כפרתו של שעיר ראש חודש, הנזכר בתחילת אותה פרשה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria