וכך כתוב שם בנוגע לפרה האדומה: "כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא, את משכן אלוהים טימא... טמא יהיה, עוד טומאתו בו" (במדבר יט:יג). היקש לשוני זה מלמד כי כשם ששם הפסוק מתייחס לטומאת המקדש, כך אף כאן, קורבן עולה ויורד מובא לכפר על טומאת המקדש.

הגמרא שואלת: אבל אם כן, למה אני צריך את הביטוי "שבה" (ויקרא ה:ג)? הגמרא קודם לכן למדה מביטוי זה שמי שטמא ואוכל תרומה בשוגג אינו חייב להביא קורבן עולה ויורד. כעת הגמרא למדה שקורבן עולה ויורד מכפר דווקא על טימוא המקדש בשוגג. אם כן, ברור שאדם אינו חייב על אכילת תרומה בשוגג, והביטוי מיותר.

הגמרא משיבה: המונח "שדרכו" בא לרבות מי שנטמא על ידי אכילת נבלת עוף טהור. בשונה מדברים טמאים אחרים, שמטמאים כל אדם הנוגע בהם, נבלת עוף טהור מטמאת אדם רק אם הוא אוכל אותה. לכן, היה מקום לחשוב שלא יהיה חייב על כניסה למקדש אם נטמא על ידי אכילת נבלת עוף טהור. משום כך יש צורך במונח הנוסף כדי ללמד שהוא חייב.

הגמרא מקשה: אבל האם לא אמרת לעיל שהמונח "שדרכו" הוא הגבלה? כיצד אתה יכול כעת להשתמש בו כדי לכלול מקרים נוספים? הגמרא מסבירה: דווקא מפני שזו הגבלה הרי שהיא כוללת מקרים נוספים. כפי שנכתב בתחילת אותו פסוק: "או כי יגע בטומאת אדם" (ויקרא ה:ג), שמכאן עולה שמי שטמא בטומאה שיכולה להעביר טומאה באמצעות מגע, כן, הוא חייב על טימוא המקדש בכניסתו אליו במצב טומאתו. אבל אם אדם טמא בטומאה שאינה יכולה להעביר טומאה באמצעות מגע, אזי הוא לא יהיה חייב. לכן הפסוק פותח בהגבלה, וכאשר הפסוק ממשיך, ונכתב "שדרכו," שגם היא הגבלה, הרי שזה מהווה הגבלה אחר הגבלה, והגבלה אחר הגבלה באה רק לרבות את ההלכה, ולהחילה על מקרים נוספים.

§ המשנה ממשיכה: במקרים שבהם לאדם הייתה ידיעה בתחילה, אך לאחר מכן עבר עבירה בשעת היסח הדעת ועדיין לא הייתה לו ידיעה בסוף, השעיר שהזאת דמו נעשית בפנים בהיכל ביום הכיפורים, ויום הכיפורים עצמו, תולים כל עונש שהוא חייב בו עד שייוודע לו על עבירתו, ואז עליו להביא קורבן עולה ויורד. שנו חכמים בברייתא: הכתוב אומר לגבי קרבן השעיר הפנימי: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז:טז).

בעניין זה, כלומר, הכפרה הנעשית על ידי קרבן השעיר, אני יכול לומר שפסוק זה בא להרחיב את הכפרה בכך שהוא מלמד שקרבן השעיר מכפר על שלוש עבירות הבאות, שאליהן מתייחסת התורה כאל טומאות: טומאת חטא עבודה זרה, וטומאת קיום יחסי עריות אסורים, וטומאת ביצוע שפיכות דמים.

הברייתא מדגימה שכל אחת מן העבירות הללו מכונה טומאה: באשר לעבודת אלילים הכתוב אומר: "כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי" (ויקרא כ:ג). באשר לעריות האסורות הכתוב אומר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" (ויקרא יח:ל). באשר לשפיכות דמים הכתוב אומר: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ; וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה:לד). אפשר היה לחשוב שהשעיר הקרבני יכפר על שלושת סוגי הטומאות הללו. כדי לשלול זאת, הכתוב אומר: "מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז:טז). הלשון המצמצמת "מִן" מלמדת שהוא מכפר על מקצת טומאות ולא על כל הטומאות.

הברייתא מסיקה את סוג הטומאה שעליה מכפר קרבן השעיר: מה אנו מוצאים היא הטומאה שהפסוק מבדיל מכל שאר הטומאות? על כורחך אתה אומר שהפסוק מתייחס לטומאת המקדש או קודשיו. דווקא על עבירה זו התורה מעניקה לאדם אמצעי להשגת כפרה, כלומר, על ידי הבאת קורבן עולה ויורד. כך גם כאן, מאחר שהפסוק מגביל את כפרת קרבן השעיר לעבירות הכרוכות בטומאה, הגיוני שהוא יכול לכפר גם רק על טומאת המקדש או קודשיו. זהו דבריו של רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: אין צורך ללמוד על אילו עבירות מכפר קרבן השעיר על ידי השוואת הפסוק הכתוב בעניינו לפסוק אחר. אלא, ממקומו שלו , כלומר, מן הפסוק על הכפרה שנעשית על ידי השעיר עצמו, ניתן לקבוע זאת, כפי שנאמר: "וכיפר על הקודש [hakodesh] מטומאות בני ישראל," ויש לפרש זאת כאומר שהוא מכפר על טומאת כל דבר קדוש [kodesh], כלומר, המקדש או מאכלי הקרבנות שלו.

הברייתא ממשיכה: אפשר היה לחשוב כי שעיר זה כקרבן יכפר על כל המקרים של טומאת המקדש, אפילו כאשר הייתה ידיעה בתחילה ובסוף. כדי לשלול זאת, הפסוק קובע: "ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז:טז), ומכאן שקרבן השעיר מכפר רק על חטאים שהם דומים לפשעים. כשם שהוא מכפר על פשעים שאין עליהם כפרה באמצעות קרבן, שכן חטאות שמביא יחיד מובאות רק על חטאים בשגגה, כך גם, הוא מכפר רק על חטאים שאין עליהם כפרה באמצעות קרבן. כל עוד אדם אינו נעשה מודע לחטאו, אין אפשרות לכפר עליו באמצעות קרבן עולה ויורד. בהתאם לכך, השעיר יכפר עליו.

הברייתא ממשיכה. ומנין הוא נלמד למקרה שבו לאדם הייתה ידיעה בתחילה אך לא הייתה לו ידיעה בסוף, שהשעיר הזה תולה את העונש שהיה ראוי לו עד שייעשה מודע לעבירתו? הפסוק אומר: "לכל חטאתם," שממנו משתמע שקרבן השעיר מכפר רק על מי שהם עשויים להיות חייבים בהבאת קרבן חטאת, כלומר, הקרבן העולה ויורד, אם ייוודע להם על חטאם.

הגמרא מבהירה כמה מן הפרטים של הברייתא. המאסטר אמר: בנוגע לעניין זה, אני יכול לומר שפסוק זה משמש לרבות את הכפרה בכך שהוא מלמד שקרבן השעיר מכפר על שלוש עבירות הבאות, שהתורה מתייחסת אליהן כאל טומאות: טומאת החטא של עבודה זרה, וטומאת העיסוק בעריות אסורות, וטומאת ביצוע שפיכות דמים.

הגמרא שואלת: בנוגע לחטא זה של עבודה זרה, שלגביו אפשר היה לחשוב שהשעיר יכפר, מהן הנסיבות? אם תאמר שהכוונה היא למקרה שבו עבר במזיד, הרי אפשר להשיב שהוא חייב מיתה ושום קרבן לא יכפר על חטאו. ואם תאמר שהכוונה היא למקרה שבו עבר בשוגג, הרי אפשר להשיב שהוא חייב להביא חטאת משלו כקרבן חטאת על עבירתו, והשעיר לא יכפר עליו.

הגמרא משיבה: קרבן השעיר מכפר במקרה שבו הוא עבר עבירה במזיד אך עדים לא התרו בו על עבירתו, ולכן אינו חייב בעונש מיתה. הוא מכפר גם במקרה שבו הוא עבר עבירה בשוגג, אך עד שהגיע יום הכיפורים הוא עדיין לא נעשה מודע לעבירתו, ולכן לא היה חייב להביא קרבן.