דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת חַיָּיב. מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְעַיֵּיל עַיּוֹלֵי – וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״הוֹצָאָה״?
זהו כפי שלמדנו במשנה (Shabbat 73a): המוציא חפץ מרשות אחת לרשות אחרת חייב. הגמרא טוענת: האם אין אנו גם עוסקים במקרה שבו הוא מכניס אותו פנימה מרשות הרבים לרשות היחיד, ואף על פי כן המשנה מתייחסת לכך כאל הוצאה?
וְדִלְמָא קָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים? אִם כֵּן, נִיתְנֵי ״הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים״; מַאי ״מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת״? דַּאֲפִילּוּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד,
הגמרא מקשה על קביעה זו: אבל אולי המשנה עוסקת במקרה של הוצאה של חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. הגמרא מגינה על טענתה: אם כן, שתלמד במקום זאת: המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים חייב. מה הטעם שנקטה בלשון הכללית יותר: מרשות אחת לרשות אחרת ? ללמד שחייבים אפילו אם מעבירים חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד.
וְקָא קָרֵי לַהּ ״הוֹצָאָה״. וְטַעְמָא מַאי? תַּנָּא, כׇּל עֲקִירַת חֵפֶץ מִמְּקוֹמוֹ – ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ.
הגמרא מסבירה עוד: אף על פי שהמשנה עוסקת בהכנסת חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד, היא מתייחסת לכך כהוצאה. הגמרא מסבירה: מה הטעם לכך? התנא מכנה כל מעשה שיש בו עקירת חפץ ממקומו כהוצאה. בהתאם לכך, אפשר להשתמש במונח הזה כראוי גם כאשר חפץ מוכנס לרשות היחיד מרשות הרבים.
אָמַר רָבִינָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: ״יְצִיאוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ״, וְקָא מְפָרֵשׁ הַכְנָסָה. שְׁמַע מִינַּהּ.
רבינא אמר: לשון המשנה במסכת שבת גם היא מדויקת להורות על כך, כפי שהיא מלמדת: לגבי מעשי הוצאה [יציאות] האסורים בשבת, יש בראש ובראשונה שתיים פעולות יסוד שהן ארבע מנקודת מבטו של אדם בפנים רשות היחיד, ושתיים פעולות יסוד שהן ארבע מנקודת מבטו של אדם בחוץ, ברשות הרבים. ואז, מיד, בהמשך אותה משנה, היא מפרטת את המקרים של הכנסה של חפץ. הסֵק ממנה שהמונח: הוצאה, משמש גם לציון הכנסה של חפץ.
רָבָא אָמַר: רְשׁוּיוֹת קָתָנֵי – רְשׁוּיוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם.
רבא אמר: אין להסיק כל מסקנה מלשון המשנה, שכן אין היא עוסקת במעשי הוצאה. אלא, היא מלמדת על רשויות. כלומר, כוונתה היא: באשר לרשויות השבת יש שתיים סוגים, שקיומם מוביל לארבעה סוגים של העברות אסורות, שתיים לגבי הוצאה ושתיים לגבי הכנסה.
מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה. תְּנַן הָתָם: מַרְאוֹת נְגָעִים – שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה: בַּהֶרֶת – עַזָּה כַּשֶּׁלֶג, שְׁנִיָּה לָהּ – כְּסִיד הַהֵיכָל,
§ המשנה מלמדת: לגבי גוונים שונים של מראות נגעים, יש שניים שהם למעשה ארבעה. למדנו במשנה שם (נגעים א:א): לגבי גוונים שונים של מראות נגעים, יש שניים שהם למעשה ארבעה: הבהרת, הנזכרת בתורה (ראו ויקרא יג:ב), נחשבת למראה אב; היא לבנה עזה, כשלג. ומשנית לה, כלומר תת־קטגוריה שלה, היא מראה לבן כמו הסיד של טיח קירות המקדש.
שְׂאֵת – כְּצֶמֶר לָבָן, שְׁנִיָּה לָהּ – כִּקְרוּם בֵּיצָה.
אותה משנה ממשיכה: השאת הנזכרת בתורה נחשבת למראה אב; היא כצמר לבן. משנית לה היא מראה לבן כקרום ביצה. סדר הגוונים השונים רלוונטי לקביעה אילו גוונים יכולים להצטרף יחד. כדי שמראה נגע יהיה בעל משמעות הלכתית, עליו להיות לכל הפחות בגודל של פול קיליקי חצוי [גריס]. אם מראה הוא בגודל זה, אך הוא מורכב מגוונים שונים של לבן, שאף אחד מהם לבדו אינו בגודל של גריס, אזי אם הגוונים השונים מתאימים זה לזה הם יכולים להצטרף יחד, ובכך יטמאו את האדם טומאה פולחנית.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאן תַּנָּא מַרְאוֹת נְגָעִים? דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דְּאִי רַבִּי עֲקִיבָא, כֵּיוָן דְּאָמַר: זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, אִם כֵּן טִיהַרְתָּ סִיד הֵיכָל מִלְּצָרֵף.
רבי חנינא אמר: מיהו התנא ששנה משנה זו, המחלקת את גווני מראות הנגעים לשתי קבוצות? אין היא כשיטתו של רבי עקיבא. שאילו הייתה כשיטתו של רבי עקיבא, הייתה מתעוררת קושיה: מאחר שלעניין אילו גוונים מצטרפים זה עם זה, רבי עקיבא אומר: יש לסדר את הגוונים זה למעלה מזה, וזה למעלה מזה, כלומר לפי דרגות בהירותם, מן הבהיר ביותר אל הכהה ביותר, כך: כשלג, כלומר בהרת; כצמר לבן, כלומר שאת; כסיד; וכקרום ביצה; ורק שני גוונים סמוכים יכולים להצטרף זה עם זה. אבל אם כן, טיהרת נגע שהוא לבן כסיד ההיכל וקטן מגריס, שכן אין הוא יכול להצטרף עם שום גוון לבן אחר.
בַּהֲדֵי מַאן לִיצָרְפֵיהּ? לִיצָרְפֵיהּ בַּהֲדֵי בַּהֶרֶת – אִיכָּא שְׂאֵת דַּעֲדִיפָא מִינֵּיהּ. לִיצָרְפֵיהּ בַּהֲדֵי שְׂאֵת – לָאו תּוֹלָדָה דִּידֵיהּ הוּא.
הגמרא מסבירה: עם איזה גוון אחר נוכל לצרף את הכתם בצבע סיד? איננו יכולים לומר: נצרף אותו יחד עם בהרת לבנה כשלג, שהיא הכתם העיקרי ביחס לכתם בצבע סיד, שכן יש שאת לבנה כצמר, שהיא לבנה בוהקת יותר מכתם בצבע סיד אך פחות בוהקת מלבן השלג. מאחר שבהרת אינה סמוכה לסיד, אין היא יכולה להצטרף עמו. איננו יכולים לומר: נצרף אותו יחד עם שאת, שכן כתם בצבע סיד אינו הכתם המשני שלה, וכתם עיקרי יכול להצטרף רק עם הכתם המשני שלו. קושי זה מתעורר משום שסיווגה של המשנה את הכתם בצבע סיד ככתם משני מצביע על כך שניתן לצרפו עם גוון לבן אחר. על כורחך, המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי עקיבא.
אִי הָכִי, קְרוּם בֵּיצָה נָמֵי – בַּהֲדֵי מַאן לִיצָרְפֵיהּ? לִיצָרְפֵיהּ בַּהֲדֵי שְׂאֵת – אִיכָּא סִיד דַּעֲדִיף מִינֵּיהּ, לִיצָרְפֵיהּ בַּהֲדֵי סִיד – לָאו בַּר מִינֵיהּ הוּא!
הגמרא שואלת: אם כן, שרבי עקיבא סבור שרק גווני לבן סמוכים יכולים להצטרף יחד, מדוע רבי חנינא גם לא הביא ראיה מנגע שהוא לבן כמו קרום של ביצה, שכן עם איזה גוון אחר נוכל לצרפו? אין אנו יכולים לומר: נצרף אותו יחד עם שאת לבנה כצמר, שהיא המראה הראשי ביחס לנגע שצבעו כקרום ביצה, שכן יש מראה כסיד, שהוא לבן בוהק יותר ממראה כקרום ביצה אך פחות בוהק מלבן כצמר. מאחר ששאת אינה סמוכה לקרום ביצה, אין היא יכולה להצטרף עמו. ואין אנו יכולים לומר: נצרף אותו יחד עם מראה כְּסִיד, שכן הוא אינו מינו, כלומר, הם אינם מאותה קטגוריה, ולכן אינם יכולים להצטרף.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria