הוא חייב על הפרה אחת בלבד. מאחר שהשבועה השנייה לא אסרה שום מעשה נוסף מעבר לשבועה הראשונה, הוא אינו חייב על הפרתה. המשנה מסכמת: זו היא שבועת ביטוי שעליה חייבים לקבל מלקות על הפרתה במזיד, ולהביא קורבן עולה ויורד על הפרתה בשוגג.

הגמרא מסיקה מנוסח המשנה: זהו דווקא המקרה הזה של שבועת ביטוי שעליה חייבים לקבל מלקות על הפרתה במזיד. אבל אם אדם אמר: בשבועה אוכל, ולאחר מכן לא אכל, אינו לוקה. לכאורה, הטעם הוא שההפרה אינה כרוכה במעשה כלשהו. אם כן, משנה זו יכולה לשמש בסיס לפסיקתו של רבי יוחנן.

הגמרא שואלת: והרי משנה זו (כז ע"ב) סתמית היא, ואף אותה משנה (ב ע"א) סתמית היא. מה ראה רבי יוחנן שנהג בהתאם למשנה סתמית זו? שינהג במקום זאת בהתאם לאותה משנה סתמית.

הגמרא מוסיפה שאלה נוספת: ולפי שיטתך ששתי המשניות שוות במשקלן, אם כן, בנוגע לרבי יהודה הנשיא עצמו, כאשר ערך את המשנה, כיצד יכול היה ללמד אותנו בסתם גם את הדעה הזאת במשנה כאן וגם את אותה הדעה במשנה שם? דבר זה היה יוצר סתירה.

אלא, ברור כי בתחילה רבי יהודה הנשיא סבר כי על עבירה על לאו שאין בו מעשה לוקים, ולכן שנה אותה כמשנה סתמית, ולאחר מכן חזר בו מדעתו וסבר כי אין לוקים על עבירה על לאו כזה, ולכן שנה דעה זו כמשנה סתמית. ואת המשנה הראשונה (ב ע"א) השאיר על כנה, משום שמשנה אינה זזה ממקומה, כלומר, מאחר שהתלמידים כבר למדו משנה זו, נחשב לבלתי ראוי להסירה. על בסיס היגיון זה פסק רבי יוחנן בהתאם למשנה המאוחרת (כז ע"ב).

הגמרא מבהירה: בהתאם לאיזו דעה פירשת את המשנה? בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל, והיא עוסקת בחיוב לקבל מלקות. הגמרא מקשה על כך: אבל במקרה המקביל של גוונים של נגעי צרעת, איזו ענישה של מלקות יש שם? הגמרא משיבה: יש ענישה של מלקות במקרה שבו אדם קוצץ את נגע הבהרת שלו, ובהתאם לעיקרון שרבי אבין אומר שרבי אילעא אומר, כשם שרבי אבין אומר שרבי אילעא אומר: בכל מקום שנאמר: הישמר, או: פן, או: אל, אין זה אלא לשון לאו. כך גם, בנוגע לצרעת, הפסוק אומר: “הישמר בנגע הצרעת” (דברים כד:ח), שלפי עיקרונו של רבי אילעא מלמד על איסור, כלומר שאסור להסיר את הנגע. בהתאם לכך, מי שמפר איסור זה חייב לקבל מלקות.

הגמרא שואלת עוד: אבל בסעיף המקביל של מעשי הוצאה האסורים בשבת, איזו ענישה של מלקות יש שם? האיסור לעשות כן הוא איסור בתורה שעשוי לשמש כבסיס לעונש מיתה בידי בית דין, והעיקרון המקובל בדרך כלל הוא שלגבי עבירה על כל איסור בתורה שעשוי לשמש כבסיס לעונש מיתה בידי בית דין, אין לוקים על הפרתו אפילו אם לא הוטל עונש מוות, שכן אותו איסור נענש רק במיתה. הגמרא משיבה: משום כך פירשנו את המשנה שהיא בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל, שכן הוא אומר שלגבי איסור בתורה שעשוי לשמש כבסיס לעונש מיתה בידי בית דין, לוקים על הפרתו במקרה שאין בו בפועל עונש מוות.

הגמרא שואלת: האם זאת אומרת שאלמלא טעם זה, היה אפשר לפרש את המשנה בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, הסבור שאין לוקים על עבירה על איסורים כאלה? אך אם כן, השאלה שהועלתה לעיל בנוגע לכך שהמשנה מפרטת את המקרים של מודעותו של אדם לטומאת המקדש או קודשיו מעוררת קושי, שהרי רבי עקיבא סבור שאין אדם חייב אם נכנס למקדש בשעה שלא היה מודע לכך שהמקום שאליו נכנס הוא אכן המקדש, ואילו מן המשנה עולה שהוא חייב במקרה כזה. הגמרא משיבה: האם לא אמרת לעיל שאפשר להסיק שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל ושהחיוב הנזכר במשנה הוא חיוב לקבל מלקות? כך גם אפשר לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי עקיבא ושהחיוב הנזכר במשנה הוא חיוב לקבל מלקות.

הגמרא שואלת: אם כן, מדוע השתמש התנא בלשון: מקרים של ידיעה, שהיא בדרך כלל משמשת למקרים שבהם העבירה נעשתה מתוך חוסר ידיעה ולאחר מכן נדרשת ידיעה מאוחרת כדי שהאדם יתחייב להביא קורבן? התנאהיה צריך לומר במקום זאת: התראות, שכן ההתראה היא תנאי הכרחי כדי שניתן יהיה להלקות על עבירה שנעשתה במזיד. הגמרא משיבה: אין זו קושיה; תקן ולמד את המשנה כאומרת: מקרים של ידיעת התראות.

הגמרא דוחה את ההצעה שהמשנה מתייחסת לחיוב לקבל מלקות: אם כן, אם המשנה מתייחסת לחיוב לקבל מלקות, מדוע היא קובעת שיש שתיים שהן ארבע? הרי יש רק שתיים סוגים. מאחר שהאדם הותרה בו, הוא בוודאי מודע לחלוטין לכל היבטי עבירתו. בהתאם לכך, יש רק שני מקרים של חיוב: לאדם טמא שנכנס למקדש ולאדם טמא שאוכל מקרבנות. ועוד, המשך המשנה מביא את המקרה: שבו הייתה לאדם ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, אבל הייתה לו העלם ידיעה בינתיים, כאשר עבר בפועל את העבירה. הגמרא שואלת: מה הרלוונטיות של העלמות ידיעה לחיובו של אדם לקבל מלקות? ועוד, אותו סעיף מסיים במפורש: זה האדם חייב להביא קורבן עולה ויורד. ברור אפוא שהמשנה אינה מתייחסת לחיוב לקבל מלקות.

משדחתה את ההצעה שהמשנה מתייחסת לחיוב להיענש במלקות, היא עוסקת בקושי שהועלה לעיל, שפסק המשנה בנוגע לשבועות אינו תואם את דעתו של רבי ישמעאל, ופסקה בנוגע למקרים של מודעותו של אדם לטומאת המקדש או קודשיו אינו תואם את דעתו של רבי עקיבא. אם כן, כדעת מי נאמרה המשנה? אלא, אמר רב יוסף: המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, והוא מנסח את המשנה לפי תנאים שונים, כך: בנוגע למקרים של מודעות לטומאת המקדש או קודשיו, הוא מנסח אותה בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל, ובנוגע לשבועות, הוא מנסח אותה בהתאם לדעתו של רבי עקיבא.

רב אשי אמר: אני אמרתי את האמירה הזאת של רב יוסף לפני רב כהנא, והוא אמר לי: אל תאמר שרבי יהודה הנשיא מנסח את המשנה לפי תנאים שונים אך הוא עצמו אינו סובר כך.

רב כהנא המשיך: אלא, רבי יהודה הנשיא מפרש את טעמו שלו, כפי שנלמד בברייתא: מניין נלמד שאדם חייב להביא קורבן עולה ויורד רק על מקרים שבהם הייתה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והיה לו העלם ידיעה רק באמצע, בשעה שעבר בפועל? הפסוקים אומרים לגבי ידיעתו של אדם את העובדה שהיה טמא: "ונעלם," "ונעלם" (ויקרא ה:ב–ג), ומזכירים העלם פעמיים. האזכור הראשון נחוץ ללמד שאדם חייב להביא קורבן רק כאשר לא היה מודע למעמדו בזמן העבירה. האזכור השני מיותר, ובא ללמד תנאי נוסף לחיוב, שחייבת הייתה להיות לו ידיעה על מעמדו לפני העבירה. זהו דבריו של רבי עקיבא.

הברייתא ממשיכה: רבי יהודה הנשיא אומר: הוכחה זו אינה נחוצה, שכן נאמר בפסוק: