תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַסִּי!
מן הסתם, אין הוא נדרש לפרוע לו בפני עדים. הגמרא מציעה: זהו תיובתא ניצחת על דעתו של רב אסי.
אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אֲנָא כִּי אָמְרִי – הֵיכָא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹזְפֵיהּ בְּעֵדִים, דְּלָא לְדִידֵיהּ הֵימְנֵיהּ; הָכָא – הָא הֵימְנֵיהּ.
הגמרא דוחה הצעה זו: רב אסי היה יכול לומר לך: כאשר אמרתי שהלווה חייב לפרוע לו בפני עדים, היה זה במקרה שבו המלווה הלווה את הכסף לו בפני עדים מלכתחילה, שכן לא בטח בו. אבל כאן, הוא בטח בו מלכתחילה, שכן הלווה לו שלא בפני עדים. לכן, הלווה אינו נדרש לפרוע את החוב בפני עדים.
רַב יוֹסֵף מַתְנִי הָכִי – אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב אַסִּי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. וְאִם אָמַר: ״אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים״ – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.
רב יוסף מלמד נוסח אחר של דיון זה, כך: רב יהודה אומר שרב אסי אומר: במקרה של מי שמלווה כסף לחברו בפני עדים, הלה אינו צריך לפרוע לו בפני עדים. אבל אם המלווה אמר: פרע לי רק בפני עדים, הלווה חייב לפרוע לו בפני עדים. רב יהודה המשיך: כשאמרתי זאת בפני שמואל, הוא אמר לי שהלווה יכול לומר לתובע: פרעתי לך בפני פלוני ופלוני, והם נסעו למדינת הים.
תְּנַן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, אָמַר לוֹ ״הֵן״; אָמַר לוֹ: ״אַל תִּתְּנֵהוּ לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים״; לְמָחָר אָמַר לוֹ ״תְּנֵהוּ לִי״, ״נְתַתִּיו לָךְ״ – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לִיתֵּן לוֹ בְּעֵדִים. תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל!
הגמרא מעלה קושיה נגד דעתו של שמואל: למדנו במשנה שבמקרה שבו התובע אמר: יש לי מאה דינרים ברשותך, והנתבע אמר לו: הן, ולאחר מכן התובע אמר לו: תן לי את הכסף רק בפני עדים, ואז אם למחרת התובע אמר לו: תן לי את הכסף , והנתבע השיב: אני כבר נתתי לך אותו, הוא חייב לשלם, שכן הוא נדרש לתת לו אותו בפני עדים. הגמרא מציעה: זוהי הפרכה ניצחת של דעתו של שמואל.
אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ, בְּעֵדִים פְּרַע לִי״ – אוֹ יִתֵּן, אוֹ יָבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״.
הגמרא משיבה: שמואל היה יכול לומר לך שזהו מחלוקת בין תנאים, כפי שנלמד בברייתא: אם המלווה אמר ללווה: הלוויתי את הכסף לך בפני עדים ולכן עליך להחזיר לי בפני עדים, הלווה חייב או לתת לו את הכסף או להביא ראיה שכבר נתן לו אותו. רבי יהודה בן בתירא אומר שהוא יכול לומר לו: פרעתי לך בפני פלוני ופלוני, והם לאחר מכן הלכו למדינת הים.
פָּרֵיךְ רַב אַחָא: מִמַּאי דְּבִשְׁעַת הַלְוָאָה קָאֵי? דִּלְמָא בִּשְׁעַת תְּבִיעָה קָאֵי – וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: ״לָאו בְּעֵדִים הִלְוִיתִיךָ? בְּעֵדִים הָיָה לְךָ לְפוֹרְעֵנִי!״ אֲבָל בִּשְׁעַת הַלְוָאָה – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב.
רב אחא מפריך תשובה זו: מנין נלמד שהברייתאעוסקת במקרה שבו המלווה אמר זאת בשעת ההלוואה? שמא היא עוסקת במקרה שבו לא התנה בשעת ההלוואה, אלא אמר זאת בשעת התביעה, כאשר הלווה טען שכבר פרע את החוב; וזה מה שהוא אומר לו: וכי לא הלוויתי לך את הכסף בפני עדים? היה לך לפרוע לי בפני עדים. אבל אם התנה תנאי זה בשעת ההלוואה, הכול מודים שהלווה חייב. לפיכך, אין ראיה שרבי יהודה בן בתירא מסכים לדעתו של שמואל.
אָמַר רַב פַּפֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, הִלְכְתָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים. וְרַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים – אֵין צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים, וְאִם אָמַר ״אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים״ – צָרִיךְ לְפוֹרְעוֹ בְּעֵדִים; וְאִם אָמַר לוֹ: ״פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם״ – נֶאֱמָן.
לסיכום, רב פפי אומר בשם רבא: ההלכה היא שאם אדם מלווה כסף לאחר בפני עדים, הלה חייב לפרוע לו בפני עדים. ורב פפא אומר בשם רבא: במקרה של מי שמלווה כסף לאחר בפני עדים, הלה אינו חייב לפרוע לו בפני עדים. אבל אם המלווה אומר: פרע לי רק בפני עדים, הלווה חייב לפרוע לו בפני עדים. ואם אמר לו: פרעתי לך בפני פלוני ופלוני, והם נסעו מעבר לים, טענתו נחשבת אמינה.
סִימָן – רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, דְּתָנוּ הִלְכְתָא, יָזְפִי וּפָרַע, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, עַפְצֵי סִטְרָאֵי, בְּהֵימָנוּתָא כְּבֵי תְרֵי.
§ הגמרא מצטטת כמה מקרים הנוגעים להלוואות ולעדים, ומספקת עבורם אמצעי זיכרון: ראובן ושמעון, שלמדו הלכה, לוו, ופרעו לפלוני ופלוני עפצים עבור חוב אחר, ורואים אותם כאמינים כמו שני עדים.
הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״כִּי (פָּרְעַתַּן) [פָּרְעַתְּ לִי], פִּרְעַן (לִי) בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״. אֲזַל וּפַרְעֵיהּ בְּאַפֵּי תְרֵי מֵעָלְמָא. אָמַר אַבָּיֵי: בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי אֲמַר לֵיהּ, בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי פַּרְעֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ ״בְּאַפֵּי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן״ – כִּי הֵיכִי דְּלָא נִדְחֲיֵיהּ!
הגמרא מספרת: היה מלווה מסוים שאמר ללווה: כאשר אתה פורע לי, פרע לי בפני ראובן ושמעון. הלווה הלך ופרע לו בפני שני עדים אחרים מן הציבור הכללי. כאשר הובא המקרה לפני החכמים, אמר אביי: המלווה אמר ללווה לפרוע לו בפני שני אנשים שישמשו עדים, והוא פרע לו בפני שני אנשים. לכן, אין למלווה עוד טענה. אמר לו רבא: משום כך המלווה אמר לו לפרוע לו בפני ראובן ושמעון: כדי שלא יוכל לדחות אותו באומרו שפרע לו בפני עדים אחרים.
הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״כִּי פָּרְעַתְּ לִי, פִּרְעַן (לִי) בְּאַפֵּי בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא״. אֲזַל פַּרְעֵיהּ בֵּין דִּילֵיהּ לְדִילֵיהּ, אִיתְּנִיסוּ הָנָךְ זוּזֵי.
הגמרא מספרת: היה נושה מסוים שאמר לחייב: כאשר אתה פורע לי, פרע לי בפני שניים אנשים שלמדו הלכה. החייב הלך ופרע לו ביניהם של שניהם, כלומר, בהיעדר עדים. אותם דינרים נלקחו לאחר מכן מן הנושה בשל נסיבות שמעבר לשליטתו.
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: ״אִין, קַבּוֹלֵי קַבֵּלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – דֶּרֶךְ פִּקָּדוֹן; וְאָמֵינָא לֶיהֱוֵי גַּבַּאי פִּקָּדוֹן, עַד דְּמִתְרְמוּ בֵּי תְרֵי דְּתָנוּ הִלְכְתָא וּמְקַיֵּים תְּנָאֵיהּ״.
הנושה בא לפני רב נחמן לדין, ואמר לו: כן, קיבלתי את הכסף ממנו; אך מאחר שלא פרע לי כפי שהתנה, קיבלתי אותו רק כפיקדון. קיבלתי אותו כשומר חינם, ולא כתשלום, ואמרתי לעצמי: יהא אצלי כפיקדון עד ששני אנשים שלמדו הלכה יזדמנו לכאן, והחייב יקיים את תנאו. מאחר שהכסף נלקח ממני מחמת אונס, והיה ברשותי רק כשומר חינם, איני אחראי עליו, והחייב עדיין חייב לפרוע לי.
אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּקָא מוֹדֵית דְּוַדַּאי שְׁקַלְתִּינְהוּ מִינֵּיהּ – פֵּרָעוֹן מְעַלְּיָא הָוֵי; אִי אָמְרַתְּ לְקַיּוֹמֵי תְּנָאֵיהּ – זִיל אַיְיתִינְהוּ. דְּהָא אֲנָא וְרַב שֵׁשֶׁת, דִּתְנֵינָא הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא וְכוֹלָּא תַּלְמוּדָא.
רב נחמן אמר לו: מאחר שאתה מודה שבוודאי לקחת את הכסף ממנו, זהו פירעון כראוי. אם תאמר שהחייב עדיין נדרש לקיים את תנאו, לך הבא את הכסף עכשיו, כיוון שרב ששת ואני למדנו הלכה, וספרא, וספרי, ותוספתא, ואת כל התלמוד. שייתן לך את הכסף בפנינו, ובכך יתקיים התנאי. מאחר שנתן לך את הכסף מתוך כוונה לפרוע את החוב, ולא הסכים להפקידו אצלך כשומר חינם, טענתך אינה תקפה.
הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּאוֹזֵיפְתָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״. אֲזַל אַיְיתִי סָהֲדִי דְּאוֹזְפֵיהּ וּפַרְעֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: מַאי נִיעְבּוּד? אִינְהוּ אָמְרִי אוֹזְפֵיהּ, אִינְהוּ אָמְרִי פַּרְעֵיהּ. רָבָא אָמַר: כׇּל הָאוֹמֵר ״לֹא לָוִיתִי״ – כְּאוֹמֵר ״לֹא פָּרַעְתִּי״ דָּמֵי.
הגמרא מספרת: היה אדם מסוים שאמר לאחר: תן לי את מאה הדינרים שהלוויתי לך. הלה אמר לו: דבר זה מעולם לא היה; לא הלוויתי לי כסף. המלווה הלך והביא עדים שהעידו כי הלווה את הכסף לו וכי הלווה פרע לו. אביי אמר: מה יש לבית הדין לעשות במקרה זה? אותם עדים אמרו את שתי הטענות; הם אמרו שהמלווה הלווה לו את הכסף, והם גם אמרו שהלווה פרע לו. רבא אמר: כל האומר: לא לוויתי, הרי הוא נחשב כמו מי שאומר: לא פרעתי. מאחר שיש עדות שהוא לווה את הכסף, והוא מודה שלא פרע אותו, הוא חייב לפרוע את החוב.
הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״לֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי?״ אֲתוֹ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אָמְרִי: ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״. סָבַר רַב שֵׁשֶׁת לְמֵימַר: הוּחְזַק כַּפְרָן, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כֹּל מִילְּתָא דְלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְּאִינָשׁ – לָאו אַדַּעְתֵּיהּ.
הגמרא מספרת: היה אדם מסוים שאמר לאחר: תן לי את מאה הדינרים שאני תובע ממך. הלה אמר לו: וכי לא פרעתי לך בפני פלוני ופלוני? שני האנשים שהזכיר, פלוני ופלוני, באו ואמרו: הדבר הזה מעולם לא היה. רב ששת סבר לומר שעל סמך עדות העדים, החייב מקבל חזקת מי שכופר בשקר בחובותיו; טענתו שפרע את החוב שוב אינה מתקבלת, והוא חייב לשלם. רבא אמר לו: כל דבר שאין מוטל על אדם אינו על לבו, כלומר, הוא עשוי לשכוח אותו.
הָהוּא דַּאֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: ״הַב לִי שֵׁית מְאָה זוּזֵי דְּמַסֵּיקְנָא בָּךְ״. אֲמַר לֵיהּ: ״וְלָא פְּרַעְתָּיךָ מְאָה קַבֵּי
הגמרא מספרת: היה אדם מסוים שאמר לאחר: תן לי את שש מאות הדינרים שאני תובע ממך. הלה אמר לו: והלא לא פרעתי לך במאה קב