הגמרא דנה בבסיס להסברו של רב. דע שהמשנה עוסקת בטענות של שווי ממון, כפי שהיא מלמדת בסיפא שאם התובע אמר: יש לי דינר זהב ברשותך, והנתבע השיב: אין לך אלא דינר כסף, או תריסית, או פונדיון, או פרוטה ברשותי, הרי הוא חייב להישבע, שהרי כולם הם ממין אחד; כולם מטבעות. בשלמא, אם תאמר שהתביעה הייתה על השווי של דינר זהב, משום כך הוא חייב להישבע, שהרי הודה במקצת הטענה. אבל אם תאמר שהתביעה הייתה דווקא על דינר של זהב, מדוע הוא חייב? התביעה הייתה על זהב, והוא הודה שהוא חייב כסף או נחושת.

הגמרא דוחה הוכחה זו: רבי אלעזר אומר: משנה זו עוסקת במקרה שבו אדם טען שהנתבע חייב לו דינר של מטבעות, כלומר, מטבעות בשווי דינר. התביעה הייתה על מטבעות מסוימים, ולא על ערך כספי. מאחר שהתביעה נגעה למטבעות ולא למשקל מסוים של מתכת, וכל המטבעות משמשים לעסקאות מסחריות, כל סוגי המטבעות נחשבים מאותו סוג. והמשנה מלמדת אותנו שפרוטה כלולה בקטגוריה של מטבע. לפי הסבר זה, לשון המשנה גם מדויקת, שכן היא מלמדת: הנתבע חייב להישבע, שכן הם כולם מסוג אחד [מין]; כולם מטבעות. במילים אחרות, אפילו פרוטה היא סוג של מטבע.

הגמרא שואלת: וכיצד היה רב, הסבור שהטענה במקרה זה הייתה על שוויו של דינר, מסביר את העובדה שהמשנה קובעת: מאחר שכולם ממין אחד; כולם מטבעות הם? מדוע חשוב שכולם ממין אחד? הגמרא משיבה שלדעת רב, הטעם שהנתבע חייב להישבע הוא מפני שהתביעה היא על שוויו של דינר, לכל התיאורים של שווי ממוני המבוססים על מטבעות שונים יש מעמד אחד לפי ההלכה [דין]; כולם מטבעות, ואין משמעות לכך שהם עשויים מחומרים שונים.

הגמרא שואלת: ולגבי דעתו של רבי אלעזר, האם נאמר שמאחר שהוא מפרש את הסיפא במשנה כמתייחסת לפריט מסוים ולא לשווי, בהתאם לדעתו של שמואל, אם כן גם ביחס לרישא, הקובעת שהטענה צריכה להיות על שתי כסף מעה, הוא לכאורה סובר בהתאם לדעתו של שמואל, כלומר, שמדובר בשתי מעות ממש, ולא בשווי של שתי מעות?

הגמרא דוחה הצעה זו: לא, רבי אלעזר מסביר כי הסיפא של המשנה מתייחסת במפורש לחפצים ממשיים בהתאם לדעתו של שמואל, כפי שהיא מלמדת במפורש: מאחר שכולם הם ממין אחד; כולם מטבעות. אבל הרישא יכולה להתפרש בין בהתאם לדעתו של רב ובין בהתאם לדעתו של שמואל.

הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת לכך שטענה על מטבע מתייחסת לערכו: שנינו בברייתא שאם התובע אמר: יש בידיָך דינר זהב טבוע שלי, והנתבע השיב: אין לך בידי אלא דינר כסף, הרי הוא חייב להישבע, שכן הטענה וההודאה שתיהן מתייחסות למטבע. הגמרא מסיקה: הטעם שטענה זו מתייחסת דווקא למטבע הוא מפני שהתובע אומר לו: אתה חייב לי דינר זהב טבוע; אבל אילו הייתה הטענה על דינר זהב שאינו מפורש, כלומר, בלי לפרש שהוא טבוע, התובע אומר לו שהוא חייב לו חפץ בשווי של דינר, ולאו דווקא מטבע, בהתאם לדעת רב.

רב אשי אמר בתשובה שלפי דעתו של שמואל, כך הברייתאאומרת: כל מי שאומר: דינר זהב, הריהו נחשב כמי שאומר: דינר זהב טבוע; כלומר, הוא מתייחס למטבע ולא לערכו.

רבי חייא מלמד ברייתאהתומכת בדעתו של רב: אם התובע אמר: יש לי סלע ברשותך, והנתבע השיב: יש לך ברשותי רק סלע פחות משתי מעות כסף, הוא חייב להישבע. אם הנתבע השיב: אני חייב לך רק סלע פחות ממעה כסף אחת, הוא פטור. ברור שהטעם הוא שכפר בפחות משתי מעות מן התביעה, בהתאם לדעתו של רב.

§ רב נחמן בר יצחק אומר ששמואל אומר: הדרישה שהטענה תהיה לפחות בשווי של שתי מעות כסף כדי לחייב את הנתבע להישבע, נאמרה רק לגבי מקרה שבו השבועה נובעת מטענת הנושה ומהודאה במקצת של החייב. אבל במקרה שבו חיובו של הנתבע להישבע נובע מטענת הנושה ומעדות של עד אחד התומכת בטענה, אפילו אם התובע תבע ממנו רק פרוטה אחת, הנתבע חייב להישבע.

מהי הסיבה להבחנה זו? כפי שנאמר: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט:טו). מכאן מסיקים כי לכל עוון או לכל חטאת הוא אינו רשאי לקום, שכן עדות של עד אחד אינה מספיקה למטרה זו, אבל הוא רשאי לקום כדי לחייב אדם להישבע שבועה. ונלמד בברייתא: בכל מקום שבו שני עדים מחייבים נתבע לשלם ממון, עדותו של עד אחד מחייבת אותו להישבע שבועה. לכן, כשם ששני עדים מחייבים את הנתבע לשלם אם שווי התביעה הוא לפחות פרוטה אחת, כך גם עד אחד מחייב אותו להישבע ביחס לתביעה בשווי זה.

§ ורב נחמן אומר ששמואל אומר: אם אדם טען שחברו חייב לו חיטים ושעורים, והנתבע הודה בכך שהוא חייב לו אחד מהמינים הללו, הוא חייב להישבע, שכן הודה במקצת הטענה.

רבי יצחק אמר לו: דיברת היטב, וכך גם אמר רבי יוחנן. הגמרא שואלת: מכאן משתמע, האם פירוש הדבר שריש לקיש חולק על רבי יוחנן בעניין זה, שכן רבי יצחק הזכיר שרבי יוחנן הסכים, ולא הזכיר את ריש לקיש, שלעתים קרובות מתווכח עם רבי יוחנן? הגמרא משיבה: אין תיעוד לכך שריש לקיש הביע את דעתו באותה שעה. יש מי שאומרים שזה מפני שהיה מתמהמה ושותק, ממתין שרבי יוחנן יסיים את דבריו, ורבי יצחק לא גילה אם לאחר מכן חלק עליו אם לאו, ויש מי שאומרים שריש לקיש היה שותה באותה שעה, ולכן הוא נותר בשתיקה ולא השיב לדברי רבי יוחנן.

נאמר שנוסח המשנה תומך בדעתו של שמואל: אם אדם טען שחברו חייב לו חיטים, והנתבע הודה שהוא חייב לו שעורים, הרי הוא פטור; ורבן גמליאל מחייב אותו להישבע. הגמרא מסיקה: הטעם שהוא פטור לדעת התנא הראשון הוא מפני שטען שהוא חייב לו חיטים והנתבע הודה שהוא חייב לו שעורים; אבל אם התביעה הייתה על חיטים ושעורים, והנתבע הודה שהוא חייב לו אחד מהם, ניתן להסיק שהוא חייב להישבע.

הגמרא דוחה הוכחה זו: לא, ייתכן שכך הדין גם כן, כלומר, שאפילו אם התביעה הייתה על חיטים ושעורים הנתבע פטור. והעובדה שהמשנה קובעת שהתנא הראשון ורבן גמליאל נחלקים לגבי מקרה שבו התביעה הייתה במפורש על חיטים והנתבע הודה שהוא חייב לו שעורים, היא כדי להשמיע לך את מרחיקת הלכת שבשיטתו של רבן גמליאל, שהנתבע חייב להישבע אפילו אם הודאתו אינה כלל מאותו סוג כמו התביעה.

הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת מן המשנה: אם אחד טען שאחר חייב לו כלים וקרקע, והנתבע הודה שהוא חייב לו כלים אך כפר בתביעה של קרקע, או להפך, אם הודה בכך שהוא חייב לו קרקע אך כפר בתביעה של כלים, הוא פטור מלהישבע.