כל אחת ואחת מן השבועות, אם התובע השביע אותו כמה שבועות והוא כפר בכך שהפיקדון מצוי ברשותו, בין שנשבע בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, ולמרות תחולתה הרחבה של ההלכה, הפסוק מדבר על חיוב רק במקרים שיש בהם תביעה ממונית, אם כן, בשבועת העדות שלגביה התורה לא השוותה את מעמדן של נשים כשל גברים, ואת מעמדם של קרובים כשל שאינם קרובים, ואת מעמדם של עדים פסולים כשל אלה הכשרים להעיד, והוא חייב להביא רק קרבן אחד עולה ויורד אם התובע השביע אותו כמה שבועות והוא כפר בשקר בידיעת הדבר בפני בית דין, האם אין זה נכון שהפסוק מדבר על חיוב רק במקרים שיש בהם תביעה ממונית?

הברייתא דוחה היסק זה: מה מיוחד בעניין המקרה של פיקדון? הוא מיוחד בכך שלגבי פיקדון התורה לא השוותה את המעמד ההלכתי של מי שהושבע על ידי אחרים לזה של מי שנשבע בעצמו, שכן מי שהושבע על ידי אחרים פטור; וכן התורה לא השוותה את המעמד ההלכתי של מי שנשבע שבועת שקר במזיד לזה של מי שנשבע שבועת שקר בשוגג. האם תאמר שאותו הדבר נכון לגבי שבועת העדות, שכן במקרה זה התורה השוותה את המעמד ההלכתי של מי שהושבע על ידי אחרים לזה של מי שנשבע בעצמו; וכן היא השוותה את המעמד ההלכתי של מי שנשבע שבועת שקר במזיד לזה של מי שנשבע שבועת שקר בשוגג, ובשני המקרים אדם חייב להביא קורבן?

לכן, הפסוק קובע את המונח "יחטא" לגבי שבועת העדות, וקובע "יחטא" לגבי שבועה על פיקדון, כדי ללמוד גזירה שווה. כאן נאמר לגבי שבועת העדות: "יחטא" (ויקרא ה:א), ושם נאמר לגבי שבועה על פיקדון: "יחטא" (ויקרא ה:כא). כשם ששם, בעניין שבועה על פיקדון, הפסוק מדבר רק לגבי תביעה ממונית, כך אף כאן, בעניין שבועת העדות, הפסוק מדבר רק לגבי תביעה ממונית.

§ לאחר הצגת ההוכחות השונות המובאות בברייתא, הגמרא ממשיכה לנתח את הדעות המובאות בה, ופותחת בדעתו של רבי אליעזר, שלפיה לומדים שאדם חייב על שבועת עדות רק אם היא כרוכה בתביעה ממונית, מן המקרה של שבועה על פיקדון, על יסוד כמה מופעים של המילה "או" המופיעים בשני ההקשרים, ויש שבועה עם אותם מופעים מרובים של המילה "או", ואין כוהן בהקשרם. רבה בר עולא מקשה על כך: המופעים המרובים של המילה "או" בפסוק: "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה:ד), הכתוב לגבי שבועה על ביטוי שפתיים, יוכיחו שאדם חייב אף בלא תביעה ממונית, שהרי יש בהם מופעים מרובים של המילה "או," ויש שבועה בהקשרם, ואין כוהן בהקשרם, ואין הם עוסקים בתביעה ממונית.

הגמרא דוחה זאת: מסתבר שהיה עליו ללמוד את ההלכה בנוגע לשבועת עדות משבועה על פיקדון ולא משבועה על ביטוי שפתיים בשל הגזירה השווה בין המונחים "וחטאה" ו"וחטאה".

הגמרא דוחה זאת: אדרבה, היה עליו ללמוד את ההלכה בנוגע לשבועת העדות מן ההלכה בנוגע לשבועת ביטוי, שכן זו גזירה ממקרה אחד שעליו חייבים להביא קרבן חטאת על שבועת שקר ממקרה אחר שעליו חייבים להביא קרבן חטאת על שבועת שקר. זאת בניגוד לשבועה על פיקדון, שעליה חייבים להביא קרבן אשם על שבועת שקר.

אלא, מסתבר שהיה עליו ללמוד את ההלכה בנוגע לשבועת העדות מן ההלכה בנוגע לשבועה על פיקדון, שכן יש יסודות רבים המשותפים לשתי השבועות, המיוצגים בראשי התיבות: חטא, במזיד, תבעו ממנו, כפר בתביעתו, ועברו. יש ביניהן גזירה שווה, שכן המונח "וחטאה" מופיע בשני ההקשרים. בשני המקרים אדם חייב על שבועת שקר שנשבע במזיד. בנוסף, בשני המקרים יש תביעה המוצגת על ידי אחד הצדדים והכחשה של אותה תביעה על ידי הנשבע. ושתי השבועות מתייחסות לאירועים שהתרחשו בעבר.

הגמרא שואלת: אדרבה, היה לו ללמוד את ההלכה בנוגע לשבועת העדות מן ההלכה בנוגע לשבועת ביטוי, שכן ישנם יסודות רבים המשותפים לשתי השבועות, המיוצגים באמצעות הסימן: חטאת-יורד, לחומש. בשני המקרים אדם חייב להביא קרבן חטאת על שבועת שקר, בניגוד לקרבן אשם על שבועת שקר על פיקדון. בכל אחד מן המקרים הקרבן הוא קרבן עולה ויורד, בניגוד לקרבן הקבוע במקרה של שבועה על פיקדון. ובשני המקרים אין תשלום של חומש נוסף על שבועת שקר. ואילו במקרה של שבועת שקר על פיקדון, יש תשלום של חומש נוסף. הגמרא משיבה: אלה היסודות המשותפים לשבועת העדות ולשבועה על פיקדון מרובים יותר מן היסודות המשותפים לשבועת העדות ולשבועה על ביטוי.

§ רבי עקיבא אומר שנאמר לגבי שבועת העדות: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה:ה). הלשון "מאלה" היא לשון מיעוט, שממנה נלמד: יש מאלה שעליהן הוא חייב ויש מאלה שעליהן הוא פטור. כיצד? אם התובע דרש עדות מן העד לגבי תביעה ממונית, העד חייב על שבועת שקר; ואם התובע דרש עדות מן העד לגבי עניין אחר, הוא פטור.

הגמרא מקשה: מאחר שלא ברור מן הפסוק על איזו טענה חייבים ועל איזו טענה פטורים, אהפוך אני זאת ואומר שאדם חייב רק כאשר הטענה הייתה בנוגע לעניין אחר, ולא כאשר היא נוגעת לעניינים ממוניים.

הגמרא משיבה: רבי עקיבא מסתמך על המופעים המרובים של המונח "או," כפי שמובא על ידי רבי אליעזר, כדי ללמוד משבועה על פיקדון שאין אדם חייב אלא על שבועת שקר הכרוכה בתביעה ממונית. מן המונח "מאלה" רבי עקיבא לומד שישנם מקרים מסוימים הכרוכים בתביעות ממוניות, שעליהם אין אדם חייב על שבועת עדות שקר.

הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין הדעות של רבי אליעזר ורבי עקיבא? לגבי אילו מקרים הכרוכים בתביעות ממון סבור רבי עקיבא שאדם אינו חייב על שבועת עדות שקר?

הגמרא משיבה: ההבדל המעשי בין דעותיהם הוא במקרה של מי שמשביע עדים בנוגע לעדות העוסקת בקרקע. לפי רבי אליעזר, הם חייבים אם הם נשבעים לשקר. לפי רבי עקיבא הם פטורים במקרה זה, שכן הוא ממועט על ידי הלשון "מאלה".

הגמרא שואלת: ולפי רבי יוחנן, שאומר שם בנוגע לשבועת הפיקדון ושבועת העדות, שבמקרה של מי שמשביע עדים בנוגע לעדות על קרקע, העדים פטורים אפילו לדעת רבי אליעזר, מהו ההבדל בין דעותיהם של רבי אליעזר ורבי עקיבא?

הגמרא משיבה: ההבדל המעשי בין דעותיהם הוא במקרה שבו אדם משביע עדים בנוגע לעדות הכרוכה בקנס. לפי רבי אליעזר הם חייבים, ולפי רבי עקיבא הם פטורים.

§ רבי יוסי הגלילי מביא ראיה אחרת ואומר: הפסוק קובע לגבי שבועת עדות: "והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא ה:א). בנוגע לעדות המבוססת על ראייה ללא ידיעה של הדבר, או באמצעות ידיעה ללא ראייה, הפסוק מדבר. הכוונה היא לעדות בענייני ממון, שכן כל עדות אחרת דורשת גם ידיעה וגם ראייה.

רב פפא אמר לאביי: הנאמר כי רבי יוסי הגלילי אינו מקבל את דעתו של רבי אחא? שכן שנינו בברייתא (תוספתא, בבא קמא ג:ו) שרבי אחא אומר: אם יש גמל מיוחם זכר [גמל האוחר] המשתולל בין גמלים אחרים, ולאחר מכן נמצא גמל הרוג בצדו, ברור שגמל זה המשתולל הרגו, ועל הבעלים לשלם את הנזק. רבי אחא פוסק שדיני ממונות יכולים להיחתך על סמך ראיות נסיבתיות. שכן, אם הוא סבור שההלכה היא כדעתו של רבי אחא שעדים רשאים להעיד על יסוד ראיות נסיבתיות, גם בדיני נפשות תמצא מקרה של ידיעה בלא ראייה, כמו במקרה שנידון על ידי רבי שמעון בן שטח.

כפי שנלמד בברייתא, שרבי שמעון בן שטח אמר בלשון שבועה: אם לא ראיתי אחד שרץ אחרי חברו לחורבה, ורצתי אחריו ומצאתי חרב בידו ודם מטפטף מן החרב, וההרוג מפרפר. אמרתי לו: רשע, מי הרג את זה? זה היה או אני או אתה, שהרי אין כאן אדם אחר.

אבל מה אני יכול לעשות, מאחר שדמך אינו נתון לשליטתי ואין לי סמכות להוציאך להורג, כפי שהתורה אומרת: "על פי שני עדים או שלושה עדים יומת המת" (דברים יז:ו), ואין כאן עדים. אלא שהמקום ייפרע ממך. החכמים אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכיש את הרודף ומת. רבי אחא היה סבור שבמקרה ההוא ניתן היה להוציא את הרודף להורג בידי בית הדין על סמך ראיות נסיבתיות. לכאורה, רבי יוסי הגלילי חולק, שכן הוא אומר שעדות המבוססת על ידיעה בלא ראייה קיימת רק בדיני ממונות.

הגמרא משיבה: אפילו אם תאמר שרבי יוסי הגלילי סבור שההלכה היא כדעתו של רבי אחא, שניתן להסתמך על אומדנה אפילו בדיני נפשות, מכל מקום יש להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. אמנם, אפילו בדיני נפשות אתה מוצא עדות המבוססת על ידיעה בלא ראייה, אבל כיצד תמצא מקרה של ראייה בלא ידיעה? וכי אין העדים צריכים לדעת אם זה שראו אותו הורג אחר הרג גוי או הרג יהודי, אם הרג מי שיש בו פצע שהיה גורם לו למות בתוך שנים עשר חודש [טריפה] או שהרג מי שגופו שלם?

הגמרא מציינת: הסֵק מכך שרבי יוסי הגלילי סבור שבמקרה שבו אדם משביע עדים בנוגע לעדות שיש בה קנס, העדים פטורים מאחריות על שבועת עדות שקר. שאם עולה על דעתך לומר שהעדים חייבים, אף שאתה מוצא עדות בנוגע לקנסות המבוססת על ידיעה בלא ראייה, ועדים רשאים להעיד על סמך ראיות נסיבתיות, במקרים של ראייה בלא ידיעה, כשמדובר בקנסות, האם אין העדים צריכים לדעת אם האונס בא על גויה או אם בא על יהודייה, אם בא על בתולה או אם בא על בעולה? רבי יוסי הגלילי סבור שעדים חייבים על שבועת עדות שקר רק במקרים שבהם מתקבלות הן עדות המבוססת על ראייה בלבד והן עדות המבוססת על ידיעה בלבד, מה שאין כן בעדות שיש בה קנסות.

§ אגב עניין ראייה בלא ידיעה בדיני ממונות, הגמרא מספרת: רב המנונא היה יושב לפני רב יהודה, ורב יהודה היה יושב ומעלה דילמה: אם אדם תובע תשלום מחברו וטוען: מניתי לך ונתתי לך מאה דינרים בפני פלוני ופלוני,