שפלוני השמיץ את בתי. במקרה כזה, העדים חייבים משום שבועת עדות שקר. אם הנאשם הודה מעצמו שהוא השמיץ את הנערה, הוא פטור מתשלום הקנס. התשלום היחיד במקרה של בעל שמאשים את כלתו לשווא בניאוף הוא תשלום קנס, ובכל זאת הברייתא אומרת שהעדים חייבים משום שבועת עדות שקר.

הגמרא משיבה: בהתאם לדעת של מי היא ברייתא זו? היא בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, שאומר: אפילו אם מי שחייב לשלם את הקנס מודה בחבותו, יבואו העדים ויעידו ויחייבו את מי שעשה את המעשה לשלם את הקנס.

הגמרא שואלת: אמור את הסיפא של הברייתא: אם אותו אדם הודה מעצמו שהוא הוציא שם רע על האישה הצעירה, הוא פטור מלשלם את הקנס. לכאורה, בכך אנו מגיעים אל שיטת חכמים, הסבורים שאם מי שחייב מודה בחיובו לפני שהעדים מעידים, הוא פטור מלשלם את הקנס, בניגוד לדעתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון.

הגמרא מסבירה: הברייתא כולה היא דעתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, וזה מה שהתנא אומר בסיפא: אתה מוצא מקרה של מי שהודה בחבות מעצמו, שהוא פטור מלשלם את הקנס, רק במקרה שאין עדים כלל והוא הודה בחבות מעצמו. במקרה שיש עדים, הוא חייב לשלם את הקנס על סמך עדותם אף אם הודה בחבות.

משנה: במקרה שבו התובע אמר לשני עדים: אני משביע אתכם על סירובכם להעיד אם אינכם באים ומעידים שאני כהן, או שאני לוי, או שאינני בנו של כהן וגרושה, או שאינני בנו של כהן וחלוצה, או שפלוני כהן, או שפלוני לוי, או שאינו בנו של כהן וגרושה, או שאינו בנו של כהן וחלוצה; בכל המקרים הללו העדים פטורים מאחריות על שבועת עדות שקר, מפני שאין אלה כרוכים בתביעות ממון.

כמו כן, אם התובע אמר להם: אני משביע אתכם בנוגע לסירובכם להעיד, אם אינכם באים ומעידים שפלוני אנס את בתו, או שפיתה את בתו, או שבני חבל בי, או שאדם אחר פצע אותי בשבת, או שהוא הצית את ערמת התבואה שלי בשבת; בכל המקרים הללו עדים אלה פטורים, שכן כל מקרה נענש בעונש מוות, ולכן אלה מקרים שאין בהם חיוב תשלום ממון.

גמרא: הגמרא מסיקה: הטעם שהעדים פטורים הוא שהתובע דרש מהם להעיד שפלוני הוא כהן או שפלוני הוא לוי, שהן טענות שאינן כרוכות בתשלום ממון; אבל אילו היה התובע אומר: אני משביע אתכם על סירובכם להעיד אם לא תבואו ותעידו כי מאה דינרים השייכים לפלוני מצויים ברשותו של פלוני אחר , היו נעשים חייבים. והרי שנינו בסיפא של המשנה (לה ע"א): העדים פטורים עד שישמעו דרישה לבוא ולהעיד ישירות מפי התובע, וכאן האדם המשביע אינו התובע.

שמואל אומר: ההתייחסות כאן היא למקרה שבו האדם המשביע בא בהרשאה לדרוש שהעדים יעידו עבורו. הגמרא שואלת: והרי לא אמרו חכמי נהרדעא: אין כותבים שטר הרשאה על מטלטלין? הגמרא משיבה: אמירה זו שאין כותבים הרשאה על מטלטלין חלה רק במקרה שבו הנתבע כבר כפר בתביעה נגדו. אבל במקרה שבו הנתבע עדיין לא כפר בתביעה נגדו, כותבים הרשאה אפילו על מטלטלין.

§ החכמים לימדו: מנין שהפסוק בנוגע לשבועת העדות מדבר רק על מקרים שיש בהם תביעה ממונית? רבי אליעזר אומר: כמה מופעים של המונח "או" נאמרו כאן, בנוגע לשבועת העדות: "ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא ה:א), וכמה מופעים של המונח "או" נאמרו שם, בנוגע לשבועה על פיקדון: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה" (ויקרא ה:כא–כב); כשם ששם, הפסוק מדבר רק על מקרים שיש בהם תביעה ממונית, כך אף כאן, הפסוק מדבר רק על מקרים שיש בהם תביעה ממונית.

הגמרא מקשה: המופעים המרובים של המונח "או" שנאמרו לגבי רוצח: "ואם בדחפו אותו בשנאה או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או באיבה הכהו בידו" (במדבר לה:20–21), יוכיחו שמופעים מרובים של המונח "או" אינם קשורים להגבלת תחולתה של ההלכה למקרים שיש בהם תביעה ממונית, שהרי אלו הם מופעים מרובים של המונח "או" בפסוקים שאינם עוסקים במקרים שיש בהם תביעה ממונית.

הגמרא משיבה: מסיקים כמה מופעים של המונח "או" שבא עמו שבועה מושבעת, כלומר, שבועת העדות, מכמה מופעים של המונח "או" שבא עמו שבועה מושבעת, כלומר, שבועת הפיקדון, וכמה המופעים של המונח "או" שנאמרו לגבי רוצח לא יוכיחו דבר להפך, שכן אין שבועה בהקשר שלהם.

הגמרא מקשה: המופעים המרובים של המונח "או" שנאמרו לגבי סוטה בתורה: "או כי תעבור עליו רוח קנאה... או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה" (במדבר ה:יד, ל), יוכיחו שמופעים מרובים של המונח אינם קשורים לתביעה ממונית, שהרי אלה הם מופעים מרובים של המונח "או", ויש שבועה שהכהן משביע את הסוטהבהקשרם, והפסוק עוסק במקרים שאינם כרוכים בתביעה ממונית.

הגמרא דוחה זאת: מסיקים כמה מופעים של המונח "או" שיש עמו שבועה הנמסרת ושאין עמו כוהן המנהל אותה, כלומר, המקרה של שבועת העדות, מכמה מופעים של המונח "או" שיש עמו שבועה הנמסרת ושאין עמו כוהן המנהל אותה, כלומר, שבועה על פיקדון, וכמה מופעים של המונח "או" שנאמרו לגבי רוצח לא יוכיחו דבר להפך, שכן אין שבועה בהקשר שלהם, וכמה מופעים של המונח "או" שנאמרו לגבי סוטה לא יוכיחו דבר להפך, שכן אף על פי שיש שבועה בהקשר שלהם, יש כוהן המנהל את השבועה בהקשר שלהם. זהו המקור שממנו רבי אליעזר מוכיח שהחיוב על שבועת העדות מוגבל למקרים הכרוכים בתביעה ממונית.

רבי עקיבא אומר שנאמר לגבי שבועת העדות: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה:ה). הלשון "מאלה" היא לשון מיעוט, שממנה נלמד: יש מאלה שעליהן הוא חייב ויש מאלה שעליהן הוא פטור. כיצד? אם התובע דרש עדות מן העד לגבי תביעה ממונית, העד חייב על שבועת שקר; ואם התובע דרש מן העד עדות לגבי עניין אחר, הוא פטור.

רבי יוסי הגלילי מביא ראיה אחרת ואומר: הכתוב קובע לגבי שבועת העדות: "והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא ה:א). בעדות שמיוסדת על ראייה, כלומר, התבוננות ישירה, בלא ידיעה של הדבר, או באמצעות ידיעה עקיפה של הדבר בלא ראייה עוסק הכתוב.

ראייה ללא ידיעה, כיצד? זהו מקרה שבו המלווה טוען: מניתי לך מאה דינרים בפני פלוני ופלוני, והלווה משיב: יבואו פלוני ופלוני ויעידו. זהו מקרה של ראייה ללא ידיעה, שכן העדים אינם יודעים אם הכסף נמנה כהלוואה, כפיקדון או כפירעון של הלוואה.

ידיעה בלא ראייה, כיצד? זהו מקרה שבו הנושה טוען: הודית בפניי שאתה חייב לי מאה דינרים בפני פלוני ופלוני, והחייב השיב: יבואו פלוני ופלוני ויעידו. זהו מקרה של ידיעה על החוב בלא ראייה של מתן ההלוואה בפועל. עדות המבוססת על ראייה בלא ידיעה או המבוססת על ידיעה בלא ראייה אפשרית רק במקרים הכרוכים בתביעה ממונית.

רבי שמעון מביא ראיה אחרת ואומר: התורה חייבה אדם כאן אם נשבע לשקר לעניין עדות, והתורה חייבה אדם אם נשבע לשקר לעניין פיקדון; כשם ששם, הכתוב מדבר על חיוב רק במקרים של תביעה ממונית, כך אף כאן, הכתוב מדבר על חיוב רק במקרים של תביעה ממונית.

ויתרה מזו, ניתן להסיק הלכה זו באמצעות קל וחומר מן ההלכה של פיקדון. אם במקרה של פיקדון, שלגביו התורה השוותה את המעמד ההלכתי של נשים לזה של גברים, את המעמד ההלכתי של קרובים לזה של שאינם קרובים, ואת המעמד ההלכתי של פסולים לעדות כזה של הכשרים להעיד, והוא חייב על