אֵיזוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר? אִי דְּיָדַע – מֵזִיד הוּא! אִי דְּלָא יָדַע – אָנוּס הוּא!
מהו המקרה של שבועת ביטוי בשגגה המתייחסת לעבר, שעליה חייבים להביא קורבן? אם זהו מקרה שבו הוא יודע בשעה שהוא נשבע שאין זה אמת, הרי הוא נשבע במזיד שבועת שקר ואינו רשאי להביא קורבן. ואם זהו מקרה שבו לא ידע בשעת השבועה שמה שאמר אינו אמת, הרי הוא אנוס, ופטור מהבאת קורבן.
אֲמַר לֵיהּ, בְּאוֹמֵר: ״יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אוֹ לָאו״.
רב נחמן אמר לו בתשובה לשאלתו: מדובר במקרה שבו הנשבע אומר: אני יודע ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבים להביא קורבן עליה או לא. מאחר שאינו יודע את מלוא ההשלכות של מעשהו, הדבר נחשב כשגגה, והוא עדיין רשאי להביא קורבן כדי לכפר עליו.
כְּמַאן – כְּמוֹנְבַּז, דְּאָמַר: שִׁגְגַת קׇרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה?
רבא שאל את רב נחמן עוד: בהתאם לדעתו של מי אתה משיב בדרך זו? האם זה בהתאם לדעתו של מונבז, האומר: חוסר כוונה לעניין הקרבן, כלומר, אי־ידיעה אם מעשהו של אדם מחייב אותו להביא קרבן, נחשב כחוסר כוונה? יש מחלוקת בין מונבז לחכמים במסכת שבת (סט ע"א–ע"ב) לגבי מי שיודע שמעשה מסוים הוא חילול שבת אך אינו יודע שהוא מחייב אותו להביא קרבן חטאת. מונבז סבור שאפילו מי שאינו יודע אלא את עצם החיוב להביא קרבן נחשב לחוטא בשגגה שמביא קרבן חטאת לכפרה. וחכמים חולקים וסבורים שהוא נחשב שוגג רק אם אינו מודע לכך שהמעשה אסור.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּמוֹנְבַּז – אֶלָּא בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא; אֲבָל הָכָא, דְּחִידּוּשׁ הוּא – דִּבְכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לָא אַשְׁכְּחַן לָאו דְּמַיְיתֵי קׇרְבָּן,
רב נחמן מסביר: אתה יכול אפילו לומר שהסבר זה תואם את דעתם של החכמים. החכמים חולקים על דעתו של מונבז רק ביחס לכל המקרים הרגילים בכל התורה שבהם אדם חייב להביא קורבן חטאת, כאשר חיוב זה אינו חידוש. אבל כאן, בנוגע לשבועות, אפשר לומר שהבאת קורבן חטאת היא חידוש, שכן יש עיקרון שלפיו אין אנו מוצאים בכל התורה דוגמה אחרת של איסור פשוט שעליו אדם מביא קורבן על הפרתו בשוגג.
דְּיָלְפִינַן מֵעֲבוֹדָה זָרָה; וְהָכָא מַיְיתֵי – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.
רב נחמן ממשיך: הטעם לעיקרון זה הוא שאנו גוזרים לגבי אילו איסורים מביאים קורבן חטאת מן האיסור של עבודה זרה, שבו אדם חייב כרת על עבירה במזיד וחייב להביא קורבן חטאת על עבירה בשוגג. ואף על פי כן כאן, במקרה של השבועה, מביאים קורבן חטאת אף על פי שעבירה במזיד על האיסור אינה נענשת בכרת. לנוכח החידוש שבקורבן על שבועת ביטוי, אפילו החכמים יודו שחוסר ידיעה על כך שאדם עושה מעשה שעליו התורה קובעת קורבן די בו כדי שייחשב שוגג ויהיה חייב להביא קורבן עולה ויורד.
בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרָבָא: נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר וּמִסְתַּכֵּן עָלֶיהָ, מַהוּ?
רבינא שאל את רבא: אם אדם נשבע לגבי כיכר מסוימת, ובכך אסר על עצמו לאוכלה, ולאחר מכן נשקפת סכנה לחייו משום שאינו אוכל אותה, מהי ההלכה? האם הוא חייב להביא קורבן כפרה על שאכל אותה?
מִסְתַּכֵּן – לִישְׁרֵי לֵיהּ מָר! אֶלָּא מִצְטַעֵר, וַאֲכָלָהּ בְּשִׁגְגַת שְׁבוּעָה – מַאי?
רבא השיב: אם חייו בסכנה, יתיר לו הרב לאכול, שכן הצלת חייו דוחה את האיסור; הוא נחשב אנוס ואינו צריך כפרה כלל. רבינא אמר: אלא, השאלה היא כך: לגבי מי שסובל מרעב ואכל זאת בשגגה, כלומר, הוא שכח את האיסור שנוצר על ידי השבועה, אף שאילו היה יודע, עדיין היה אוכל את כיכר הלחם הזאת במזיד מחמת רעבו, מהי ההלכה?
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵינָא: שָׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ; לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵין מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
רבא אמר לו: אנו לומדים בברייתא: מי שאילו היה יודע שמעשהו אסור, היה נמנע מלחטוא מחמת ידיעתו, מביא קרבן על חטאו בשגגה; אבל מי שלא היה נמנע מלחטוא מחמת ידיעתו אינו מביא קרבן על חטאו בשגגה. מאחר שהיה אוכל בכל מקרה, אינו מביא קרבן.
אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״.
§ שמואל אומר: אפילו לאחר שאדם החליט להישבע, הוא צריך לבטא זאת בשפתיו כדי שהדבר יחול, כפי שנאמר בפסוק: "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה:ד).
מֵיתִיבִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״.
הגמרא מעלה קושיה מברייתא: הפסוק קובע שאדם נשבע "בשפתיים," ולא בלב. מניין נלמד שמי שגמר בלבו להישבע חייב להביא קרבן על שבועת ביטוי? הפסוק קובע: "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה:ד).
הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ ״בִּשְׂפָתַיִם״ וְלֹא בַּלֵּב, וַהֲדַר אָמְרַתְּ ״גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן״?!
הגמרא מציינת: ברייתאזו קשה כשלעצמה. אמרת: "בשפתיו," אך לא בלבו, ולאחר מכן אמרת: מנין נלמד שמי שגמר בלבו להישבע חייב? נראה שיש סתירה בתוך הברייתא בנוגע להלכה במקרה שבו אדם לא ביטא את השבועה.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָא לָא קַשְׁיָא; הָכִי קָאָמַר: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא הוֹצִיא; גָּמַר בְּלִבּוֹ סְתָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא״.
רב ששת אמר: אין זו קשה; כך הברייתאאומרת: אדם נשבע "בשפתיו" ואינו נשבע כאשר הוא רק גמר בלבו להוציא בשפתיו אך עדיין לא הוציא בפועל בדיבור את השבועה. מנין שנלמד שמי שרק גמר בלבו להישבע בלי כוונה להוציא זאת בשפתיו חייב? הפסוק אומר: "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה:ד).
אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא!
הגמרא מקשה: אבל לפי דעתו של שמואל, ברייתא זו בכל זאת מעוררת קושי, שכן היא מלמדת ששבועה שלא נאמרה בפה חלה.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: ״בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״.
רב ששת אמר: יש ליישב את הקושי ולומר את הברייתא כך: אדם נשבע "בשפתיים," אך אינו נשבע כאשר גמר בלבו לבטא שבועה האוסרת לחם חיטים, ובמקום זאת ביטא שבועה על לחם שעורים. מנין שנלמד שהוא חייב כאשר גמר בלבו לבטא שבועה על לחם חיטים וביטא את שבועתו על לחם בלא לפרט? הכתוב אומר: "לכל אשר יבטא האדם בשבועה."
מֵיתִיבִי: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמוֹר וְעָשִׂיתָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל נְדִיב לֵב״!
הגמרא מעלה קושיה על דעתו של שמואל מתוך ברייתא: הפסוק קובע: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ; כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" (דברים כג:כד). מכאן למדתי רק מקרה שבו הוא מבטא בשפתיו. מנין אני לומד מקרה שבו הוא גמר בדעתו רק בלבו? הפסוק קובע בהקשר של התרומות לבניין המשכן: "ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב" (שמות לה:כב). העובדה שהפסוק מתאר את התורמים כנדיבי לב מלמדת שאדם מתחייב גם על ידי החלטה שאינה מילולית.
שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב ״כׇּל נְדִיב לֵב״.
הגמרא משיבה: המקרה שם, של התרומות למשכן, שונה, שכן נאמר: "כל נדיב לב." הלכה זו נאמרה רק בהקשר של התרומות למשכן, ולא בהקשר של שבועות.
וְנִיגְמַר מִינַּהּ!
הגמרא מציעה: ונלמד ממנה שבאופן כללי, ניתן להישבע באמצעות החלטה לא-מילולית.
מִשּׁוּם דְּהָווּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.
הגמרא דוחה זאת: אין להסיק מן העובדה שההקדשות הבלתי-מילוליות למשכן היו תקפות, משום שתרומה, שניתן להפרישה ללא אמירה, והקדשת חפצים מקודשים הם שני כתובים הבאים כאחד, כלומר, שניהם מקרים שבהם די בהתחייבות שאינה מילולית, וכל שני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים את היסוד המשותף שלהם לחול על מקרים אחרים.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לפי מי שאומר ששני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים את היסוד המשותף שלהם, אבל לפי מי שאומר שהם כן מלמדים את היסוד המשותף שלהם, מה ניתן לומר?
הָווּ חוּלִּין וְקָדָשִׁים, וְחוּלִּין מִקֳּדָשִׁים לָא גָּמְרִינַן.
הגמרא משיבה: שני ההקשרים כאן הם פריטים שאינם מקודשים, כלומר, שבועות, ופריטים מקודשים, תרומות למשכן ותרומה, ואין אנו לומדים הלכות הנוגעות לפריטים שאינם מקודשים מהלכות הנוגעות לפריטים מקודשים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria