הגמרא משיבה: אנו עוסקים בקורבנות חטאת כאשר אנו טוענים שאותה משנה מונה רק איסורים שעל הפרתם במזיד חייבים כרת.

רבינא הציע תשובה אחרת. הוא אמר: כאשר התנא מלמד מקרה זה, הוא מונה רק את אותן האיסורים שחלים במיוחד על דברים הראויים לאכילה. באשר לשבועה, זהו עניין שחל גם על דברים שאינם ראויים לאכילה, ולכן הוא אינו מלמד אותה באותה משנה.

הגמרא שואלת: אבל האם אין אותה משנה כוללת ברשימתה את האיסור להפיק הנאה ממעילה בהקדש, שחל אפילו על עצים ואבנים של הקדש?

הגמרא משיבה: אלא, כאשר התנא מלמד מקרה זה, הוא מונה את אותן האיסורים החלים על דברים מוחשיים. באשר לשבועה, זהו דבר שחל גם על דברים בלתי מוחשיים, כגון: אישן, או: לא אישן, והתנא אינו מלמד זאת באותה משנה.

משנה: אם אדם נשבע לשקר בשוגג על העבר, או מפר שבועה שנשבע על העתיד, בין אם זו שבועה העוסקת בדברים הנוגעים לעצמו ובין אם זו שבועה העוסקת בדברים הנוגעים לאחרים, הוא חייב להביא קורבן עולה ויורד על שבועת ביטוי. וכן שבועת ביטוי יכולה לעסוק הן בדברים מוחשיים והן בדברים שאינם מוחשיים.

כיצד? דוגמאות לשבועות על פעולות עתידיות הנוגעות לאחרים הן אם אדם אמר: בשבועתי אתן לפלוני חפץ מסוים, או: בשבועתי לא אתן לו אותו. דוגמאות לשבועות כאלה על העבר הן אם אדם אמר: בשבועתי נתתי לאחר חפץ מסוים, או: בשבועתי לא נתתי לו אותו.

דוגמאות לשבועות על העתיד העוסקות בעניינים בלתי מוחשיים הן כאשר אדם אמר: בשבועה אישן, או: בשבועה לא אישן. דוגמאות לשבועות כאלה על העבר הן כאשר אדם אמר: בשבועה ישנתי, או: בשבועה לא ישנתי. דוגמאות נוספות לשבועות על עניינים בלתי מוחשיים הן כאשר אדם נשבע, באומרו: אזרוק אבן לים, או: לא אזרוק אותה, או: זרקתי אותה, או: לא זרקתי אותה.

רבי ישמעאל אומר: אין אדם חייב אלא על שבועת ביטוי שנשבע על העתיד, כפי שנאמר: "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה:ד). התורה מתייחסת במפורש רק לשבועות על מה שאדם יעשה בעתיד.

רבי עקיבא אמר לו: אם כן, ואדם חייב רק על שבועות המוזכרות במפורש בפסוק, הרי אין לי אלא שאדם חייב על שבועת ביטוי בנוגע לדברים שחלים בהם להרע ולהיטיב. מנין לי שאדם חייב על שבועת ביטוי בנוגע לדברים שלא חלים בהם להרע ולהיטיב?

רבי ישמעאל אמר לו: ההלכה במקרים אלה נלמדת על ידי הרחבת משמעותו של הפסוק. רבי עקיבא אמר לו: אם הפסוק מורחב לצורך זה, כלומר, להרחיב את ההלכה של שבועת ביטוי לעניינים שאינם כרוכים בעשיית רע או טוב, הפסוק מורחב גם לצורך ההוא, כלומר, שבועות על העבר.

גמרא: בנוגע לשבועות על עניינים בלתי מוחשיים, לימדו חכמים: יש חומרה החלה על נדרים ולא על שבועות, ויש חומרה החלה על שבועות ולא על נדרים. החומרה החלה על נדרים היא שנדרים חלים ביחס לדבר שיש בו מצווה, כשם שהם חלים ביחס לדבר רשות, מה שאין כן ביחס לשבועות. שבועה שלא לקיים מצווה אינה חלה כלל.

החומרה החלה על שבועות היא ששבועות חלות גם ביחס לדבר שאין בו ממש, כשם שהן חלות ביחס לדבר שיש בו ממש, מה שאין כן בנדרים.

§ המשנה מלמדת: כיצד? דוגמאות הן אם אדם אמר: בשבועתי אתן לפלוני חפץ כלשהו, או: בשבועתי לא אתן לו אותו. מהו המקרה של שבועה שבה הוא אומר: אתן? אם נאמר שהוא נשבע שייתן צדקה לעני, אין זו שבועה שחלה, שכן הוא מושבע ועומד מהר סיני לתת צדקה, כפי שנאמר לגבי עני: "נתון תיתן לו" (דברים טו:י).

אלא, מדובר במקרה שבו אמר שייתן מתנה לאדם עשיר. השבועה חלה, שכן אין מצווה לעשות כן.

§ המשנה מלמדת שאם אדם נשבע ואומר: אישן, או: לא אישן, השבועה חלה והוא חייב להביא קורבן אם אינו מקיים את תנאי שבועתו. הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי רבי יוחנן אומר שבמקרה של מי שאומר: בשבועתי לא אישן שלושה ימים, בית הדין מלקים אותו מיד והוא רשאי לישון. מאחר שאי אפשר לאדם שלא לישון שלושה ימים, שבועתו נחשבת מלכתחילה לשבועת שווא. כיצד ייתכן שמי שנשבע שלא לישון לעולם יהיה חייב להביא קורבן על שבועת ביטוי אם ישן בשוגג?

הגמרא משיבה: שם, רבי יוחנן מתייחס למקרה שבו אמר במפורש שלא יישן במשך שלושה ימים. כאן, המשנה מתייחסת למקרה שבו לא אמר שלושה ימים, ושבועתו חלה רק למשך הזמן שבו אפשרי שלא לישון.

§ המשנה מלמדת שדוגמה לשבועת ביטוי היא כאשר אדם נשבע ואומר: אזרוק אבן לים, או: לא אזרוק אותה. נאמר: לגבי מי שאומר: בשבועתי פלוני זרק אבן לים, או: בשבועתי הוא לא זרק אותה, רב אומר: אם לאחר מכן התברר שמה שאמר היה שקר, הוא חייב להביא קרבן על שבועתו. ושמואל אומר: הוא פטור.

הגמרא מסבירה את הדעות: רב אומר שהוא חייב, שכן השבועה יכולה להיות חיובית או שלילית. החכמים דרשו מן הפסוק: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה:ד), שאין אדם חייב להביא קרבן על שבועת ביטוי אלא כאשר השבועה היא כזו שאפשר להפוך אותה מחיוב לשלילה ולהפך. מאחר שהוא יכול להישבע הן שזרק את האבן והן שלא זרק אותה, הוא חייב. ושמואל אומר שהוא פטור, משום שהשבועה אינה יכולה להיאמר לגבי העתיד; אין הוא יכול לשלוט במה שפלוני יעשה בעתיד. לפיכך, זו שבועת שווא ולא שבועת ביטוי.

הגמרא שואלת: האם נאמר שהם חולקים בנוגע לסוגיה שהיא נושא המחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא? כפי שלמדנו במשנה: רבי ישמעאל אומר: אין אדם חייב אלא על שבועת ביטוי שנשבע על העתיד, כפי שנאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא ה:ד). אמר לו רבי עקיבא: אם כן, ואם אדם חייב רק על שבועות המפורשות בפסוק, הרי אין לי אלא מה שנלמד בלבד שאדם חייב על שבועת ביטוי בנוגע לדברים שיש בהם להרע ולהיטיב. מנין לי שאדם חייב על שבועת ביטוי בנוגע לדברים שאין בהם להרע ולהיטיב?

רבי ישמעאל אמר לו: ההלכה במקרים הללו נלמדת בריבוי הכתוב. רבי עקיבא אמר לו: אם הכתוב מרובה לכך, כלומר, להרחיב את ההלכה של שבועת ביטוי לעניינים שאינם כרוכים בעשיית רע או טוב, הכתוב מרובה גם לכך, כלומר, לשבועות על העבר.

אמור שרב, שפסק שמי שנשבע שפלוני השליך אבן לים חייב, קובע את דעתו בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, שאפשר להתחייב על שבועות על העבר. ואמור ששמואל קובע את דעתו בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל, שאדם פטור מאחריות על שבועה על העבר.

הגמרא דוחה הצעה זו: הכול מסכימים כי לפי דעתו של רבי ישמעאל אדם פטור מאחריות על שבועה שפלוני השליך חפץ. כעת, בנוגע לאמירה, כלומר שבועה, שיכולה להיות שבועה תקפה המתייחסת לעתיד, כגון: אני אשליך חפץ, רבי ישמעאל אינו מחייב אדם עליה כאשר היא מתייחסת לעבר. האם יש צורך לומר שאדם אינו חייב על אמירה, כלומר שבועה, שפלוני השליך חפץ מסוים, שאינה יכולה להיות שבועה תקפה כאשר מתאימים אותה כך שתתייחס למעשיו של אדם אחר בעתיד, מאחר שאין הדבר בשליטתו של הנשבע?

כאשר הם חלוקים, הרי זה בנוגע לאופן שבו יש להבין את ההלכהלפי דעתו של רבי עקיבא. דעתו של רב היא בהתאם לדעתו של רבי עקיבא ללא כל הסתייגות. ושמואל אומר: רבי עקיבא מחייב רק שם, במקרה של שבועה המתייחסת לעבר, כאשר היא אמירה, כלומר שבועה, שיכולה להיות שבועה תקפה המתייחסת לעתיד; במקרה כזה רבי עקיבא מחייב גם אם השבועה נאמרה ביחס לעבר, כגון שבועה שבה אדם אומר: זרקתי אבן. אבל בנוגע לאמירות שאינן יכולות להיות שבועות תקפות אם יותאמו לעתיד, כגון שבועה על מעשהו של אחר, הוא אינו מחייב כאשר הן נאמרות על העבר.

הגמרא מציעה: האם נאמר שהמחלוקת