זהו בנוגע לאיסור שחל מאליו, כגון האיסור לאכול ביום הכיפורים, שהוא כולל יותר מן האיסור לאכול מאכל שאינו כשר ולכן חל. אבל בנוגע לאיסור שחל על ידי מעשהו של אדם עצמו, כלומר, שבועה או נדר, אין אנו אומרים שמכיוון שהוא כולל יותר הוא יכול לחול גם ביחס לדברים שכבר אסורים על פי דין תורה.

הגמרא שואלת: מובן, לשיטת ריש לקיש, שמבין שהמשנה עוסקת במקרה של מי שנשבע על פחות מכשיעור מלא, הרי משום כך רבי שמעון פוטר מי שנשבע לאסור על עצמו אכילת מאכל שאינו כשר, כפי שנלמד בברייתא: רבי שמעון אומר: כל שהוא מספיק כדי לחייב אדם לקבל מלקות, והחכמים אמרו את השיעור של כזית לקבוע רק חיוב להביא קרבן. לפי ריש לקיש, רבי שמעון סבור שאדם כבר מושבע ועומד מהר סיני אפילו ביחס לפחות מכשיעור מלא, ומשום כך השבועה אינה חלה. אבל לשיטת רבי יוחנן, שמבין שהמשנה מתייחסת לשבועה הכוללת דברים שהיו מותרים קודם לכן, מה הטעם שרבי שמעון פוטר אדם מהבאת קרבן על הפרת שבועתו שלא לאכול מאכל שאינו כשר?

הגמרא משיבה: האם אין הטעם שהתנא הראשון סבור שהיחיד חייב על הפרת שבועתו רק בשל העובדה שהשבועה יוצרת איסור כולל יותר? בעניין זה רבי שמעון הולך לפי קו ההיגיון הרגיל שלו, שאין הוא סבור שאיסור כולל חל במקום שכבר קיים איסור קודם. וזה בהתאם למה ששנוי בברייתא: רבי שמעון אומר: האוכל בשר שאינו כשר ביום הכיפורים פטור מהבאת קורבן על אכילה ביום הכיפורים, אף על פי שהאיסור על אכילה ביום הכיפורים הוא איסור כולל יותר מן האיסור של אכילת בשר שאינו כשר, שכן באותו יום אסור לאכול דבר.

מן הפסוק: “אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב” (ויקרא ה:ד), דרשו חכמים שאדם חייב להביא קורבן על שבועת ביטוי רק כאשר השבועה היא מסוג שניתן להפוך אותה מחיוב לשלילה או להפך. לדוגמה, אדם חייב על הפרת שבועה לאכול, משום שהוא יכול גם להישבע שלא לאכול. הגמרא שואלת: מובן, לשיטת ריש לקיש, אתה מוצא מקרה שבו השבועה יכולה להיות שלילית או חיובית. לכן, אדם חייב לדעת חכמים כאשר הוא נשבע שיאכל כלשהו, שכן הוא יכול גם להישבע שלא יאכל כלשהו. אבל לשיטת רבי יוחנן, מובן שאפשר למצוא מקרה של שבועה שלילית, שכן השבועה שלא לאכול בהמות לא כשרות חלה כאשר היא כוללת פריטים אחרים שהיו מותרים קודם לכן. אבל כיצד אפשר למצוא נוסח חיובי של שבועה זו? שבועה לאכול בהמות לא כשרות אינה יכולה לחול, שכן אכילת בהמות לא כשרות אסורה על פי דין תורה.

אלא, אין להבחין בין הרישא לבין הסיפא של המשנה על סמך השאלה אם הוא מפרט מה הוא אוכל. בשני המקרים הוא נשבע שלא לאכול, בלי לפרט. במקרה שבו הוא אוכל דבר שאינו ראוי לאכילה, הוא פטור, בהתאם למה שרבא אומר, כפי שרבא אומר שאם אדם אמר: בשבועה לא אוכל, והוא אכל עפר, הוא פטור, שכן אכילת דבר שאינו ראוי לאכילה אינה נחשבת אכילה. אכילת בשר שאינו כשר נחשבת אכילה; משום כך, הסיפא של המשנה קובעת שאדם חייב על כך אם נשבע שלא לאכול. השבועה חלה ביחס לדברים שאינם כשרים משום שכפי שציין רבי יוחנן, היא כוללת דברים שאחרת היו מותרים.

רב מרי אמר: אנו לומדים גם במשנה (כב ע"ב) שכן אכילת מאכל שאינו כשר נחשבת אכילה, כאילו אמר: הרי זה קונם על אשתי ליהנות ממני אם אכלתי היום, והוא אכל נבלות או טרפות, שקצים או רמשים, אשתי אסורה ליהנות ממנו.

הגמרא שואלת: כיצד ניתן להשוות בין המקרים הללו? שם, מאחר שהוא בתחילה אכל את הפריט האסור ורק לאחר מכן נשבע באומרו שלא אכל,