וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
והרבנים אומרים: גם הוא וגם האחר אינם חייבים על מעילה בנכסי הקדש, מפני שאין איסור מעילה בנכסי הקדש לגבי קונמות.
אֵיפוֹךְ: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל, לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
הגמרא משיבה: הפוך את הדעות ואמור כך: גם זה וגם זה אינם חייבים על מעילה בנכסי הקדש, מפני שאין איסור מעילה בנכסי הקדש לגבי קונמות. זו היא שיטתו של רבי מאיר. וחכמים אומרים: הוא חייב על מעילה בנכסי הקדש, והאחר אינו חייב על מעילה בנכסי הקדש.
אִי הָכִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת – אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי, הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ?! וְהָאָמַר רַבִּי מֵאִיר: אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל!
הגמרא שואלת: אם כן, כיצד ייתכן שרבי מאיר אומר בברייתא הקודמת: דברים האסורים בקונמות הם כמו דברים האסורים בשבועות? דברים האסורים בקונמות אינם מצטרפים כדי להשלים שיעור מלא המחייב על מעילה בהקדש, אך מכאן משתמע שדין מעילה בהקדש בכל זאת חל עליהם. והרי רבי מאיר אומר, לפי היפוך הדעות, שלגבי קונמות, אין כלל איסור מעילה של הקדש כלל?
לְדִבְרֵיהֶן דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת כְּלָל; לְדִידְכוּ – אוֹדוֹ לִי מִיהַת דְּקוּנָּמוֹת כִּשְׁבוּעוֹת!
הגמרא משיבה: כאשר רבי מאיר אומר שפריטים האסורים על ידי קונמות אינם מצטרפים כדי ליצור שיעור מלא, הוא אומר זאת לחכמים בהתאם לדבריהם, כך: לפי דעתי בנוגע לקונמות, אין כלל איסור של מעילה ברכוש מוקדש כלל. לפי דעתכם, לפחות הודו לי שפריטים האסורים על ידי קונמות דומים לפריטים האסורים על ידי שבועות ואינם מצטרפים כדי ליצור שיעור מלא.
וְרַבָּנַן – שְׁבוּעוֹת אִיכָּא דְּרַב פִּנְחָס, קוּנָּמוֹת לֵיכָּא דְּרַב פִּנְחָס.
ומה אומרים החכמים? הם מסבירים כי בנוגע לפריטים האסורים על ידי שבועות יש להחיל את הנימוק של רב פינחס, שמכיוון ששני פריטים האסורים בשבועה אחת נבדלים זה מזה לעניין קורבנות חטאת, הם אינם מצטרפים כדי ליצור שיעור מלא. בנוגע לקונמות, הנימוק של רב פינחס אינו חל.
אָמַר רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל עָפָר – פָּטוּר. בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָאו מִידֵּי דְּאָכְלִי אִינָשֵׁי הוּא, בְּכׇל שֶׁהוּא? תֵּיקוּ.
§ רבא אומר שאם אדם אמר: בשבועה לא אוכל, ולאחר מכן אכל עפר, הוא פטור, מפני שאכילת עפר אינה נחשבת אכילה. רבא מעלה דילמה: אם אדם אומר: בשבועה לא אוכל עפר, כמה עפר עליו לאכול כדי להתחייב? האם ההלכה היא שמאחר שאמר: לא אוכל עפר, כוונתו היא שהאיסור חל על כזית? זהו השיעור המקובל לאיסורי אכילה. או שמא, מאחר שעפר אינו דבר שאנשים אוכלים, הוא מתחייב על אכילת כלשהו. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.
בָּעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? כֵּיוָן דְּמִתְאֲכִיל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא בְּעֵינֵיהּ אָכְלִי לֵיהּ אִינָשֵׁי – דַּעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ? תֵּיקוּ.
רבא מעלה דילמה: אם אדם אומר: בשבועה לא אוכל חרצן ענב, כמה עליו לאכול כדי להתחייב? האם ההלכה היא שמאחר שהוא נאכל בדרך כלל בתערובת, כלומר, כחלק מענב, כוונתו היא שהאיסור חל על שיעור שלם של כזית מחרצני ענבים? או שמא, מאחר שאין אנשים אוכלים אותו בפני עצמו אלא תמיד בתערובת, כוונתו היא להתחייב על אכילת כלשהו. הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד בלא הכרעה.
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: נָזִיר שֶׁאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל חַרְצָן״, בְּכַמָּה? דְּכֵיוָן דִּכְזַיִת אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, כִּי קָא מִשְׁתְּבַע – אַהֶתֵּירָא קָא מִשְׁתְּבַע, וְדַעְתֵּיהּ אַמַּשֶּׁהוּ; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּאָמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״, דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת?
§ רב אשי מעלה דילמה: במקרה של נזיר שאומר: בשבועה לא אוכל חרצן ענב, כמה עליו לאכול כדי להתחייב? על נזיר אסור לאכול חרצני ענבים (ראו במדבר ו:ד). האם ההלכההיא שמכיוון שאכילת כזית היא איסור מן התורה, כאשר הוא נשבע שבועה מסוג זה, הוא נשבע על לאסור את מה שמותר לו וכוונתו בשבועתו היא לאסור אכילה של כלשהו? או שמא, מכיוון שאמר: לא אוכל חרצן ענב, כוונתו היא שהאיסור חל על כזית, שהוא השיעור המקובל למה שנחשב אכילה.
תָּא שְׁמַע: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אַמַּאי חַיָּיב? מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא! רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמְרִי: בְּכוֹלֵל דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין עִם דְּבָרִים הָאֲסוּרִין.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה ממשנה (כב ע"ב): לגבי מי שאמר: בשבועה שלא אוכל, ולאחר מכן אכל מבשר נבלות או טרפות, שקצים או רמשים, הרי הוא חייב. ורבי שמעון פוטר אותו. ודנו בה: מדוע הוא חייב על הפרת שבועתו כאשר הוא אוכל מאכל שאינו כשר? הרי הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול מאכל אסור, ושבועה אינה חלה לאסור דבר שכבר אסור. רב ושמואל ורבי יוחנן כולם אומרים שמדובר במקרה שהוא כולל בשבועה שלא יאכל גם דברים מותרים, יחד עם האמירה על הדברים האסורים. מאחר שהשבועה חלה לגבי הדברים המותרים, היא מתפשטת גם על האסורים.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא אִי בִּמְפָרֵשׁ חֲצִי שִׁיעוּר, וְאַלִּיבָּא דְרַבָּנַן; אִי בִּסְתָם, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: אָדָם אוֹסֵר עַצְמוֹ בְּכׇל שֶׁהוּא.
וריש לקיש אומר: אתה מוצא שאדם חייב על אכילת מאכל שאינו כשר לאחר שנשבע שלא לאכול רק אם מדובר גם במקרה שבו הוא מפרט בשבועה ששבועתו כוללת חצי שיעור ובהתאם לדעת חכמים, שאדם אינו חייב על אכילת חצי שיעור אלא אם כן הדבר פורט בשבועה. מאחר שאכילת חצי שיעור אינה אסורה מן התורה, השבועה חלה. לחלופין, אתה מוצא שאדם חייב אם נשבע בלי לפרט שהשבועה אוסרת פחות מן השיעור הרגיל ובהתאם לדעת רבי עקיבא, האומר שאדם אוסר על עצמו באכילה כלשהי על ידי שבועה שלא לאכול.
וְהָא נְבֵילָה – דְּמוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא, דְּכִי חַרְצָן לְגַבֵּי נָזִיר דָּמְיָא; וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ, הָא לָא פָּרֵישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת! שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מעירה: אבל האם אין נבילה דבר שכבר מושבע עליו מהר סיני? מבחינה זו היא דומה לחרצן של ענב לנזיר, ואף על פי כן הטעם שריש לקיש אומר שהוא חייב לדעת חכמים הוא מפני שפירש שהשבועה אוסרת עליו לאכול אפילו חצי שיעור, ומכאן שאם לא פירש, כוונתו היא שהשבועה תחול על כזית. הסק מכאן שנזיר שנשבע שלא לאכול חרצן של ענב חייב רק אם אכל כזית.
אֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רָבָא: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל עָפָר״, בְּכַמָּה? תִּפְשׁוֹט דְּעַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת – דְּהָא נְבֵילָה כְּעָפָר דָּמְיָא; וְטַעְמָא דְּפָרֵישׁ, הָא לֹא פָּרִישׁ – דַּעְתֵּיהּ אַכְּזַיִת!
הגמרא שואלת: אבל לפי זה, פתור את הדילמה שרבא מעלה בנוגע למי שאומר: בשבועתי לא אוכל עפר, ושואל כמה עליו לאכול כדי שיהיה חייב? פתור את הדילמה באומרך שאינו חייב אלא אם כן הוא אוכל כזית, שכן נבילה דומה לעפר, והטעם שהוא חייב הוא מפני שפירש שהשבועה אוסרת עליו לאכול אפילו חצי שיעור, ומכאן שאם לא פירש, כוונתו היא שהשבועה מתייחסת לכזית.
לֹא; עָפָר – לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא כְּלָל; נְבֵילָה – בַּת אֲכִילָה, וְאַרְיָא הוּא דִּרְבִיעַ עִילָּוַוהּ.
הגמרא משיבה: לא, אי אפשר להכריע את הספק על סמך ההשוואה הזאת. עפר אינו ראוי כלל לאכילה. נבילה, לעומת זאת, ראויה לאכילה, אלא שאריה רובץ עליה, כלומר, אכילתה אסורה על פי התורה. לכן, אי אפשר ללמוד את ההלכה הנוגעת לעפר מן ההלכה הנוגעת לנבילה.
מַתְנִי׳ ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל וְשָׁתָה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְאָכַל וְשָׁתָה – חַיָּיב שְׁתַּיִם. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעוֹרִין וּפַת כּוּסְּמִין״, וְאָכַל – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה״, וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ״, וְשָׁתָה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
משנה: אם אמר: בשבועה שלא אוכל, ואחר כך אכל ושתה, חייב להביא קרבן אחד בלבד, מפני ששבועה שלא לאכול כוללת גם הימנעות משתייה. אם אמר: בשבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואחר כך אכל ושתה, הוא חייב להביא שני קרבנות. אם אמר: בשבועה שלא אוכל, ואחר כך אכל לחם חיטים ולחם שעורים ולחם כוסמין, חייב להביא קרבן אחד בלבד. אם אמר: בשבועה שלא אוכל לחם חיטים או לחם שעורים או לחם כוסמין, ואחר כך אכל את כולם, הוא חייב להביא קרבן על כל אחת ואחת. אם אמר: בשבועה שלא אשתה, ואחר כך שתה כמה סוגי משקים, חייב להביא קרבן אחד בלבד. אם אמר: בשבועה שלא אשתה יין או שמן או דבש, ואחר כך שתה את כולם, הוא חייב להביא קרבן על כל אחת ואחת.
״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל אֳוכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִן לִשְׁתִיָּה – פָּטוּר. ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר: ״קוּנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם״, וְהוּא אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.
אם אמר: על שבועתי לא אוכל, ואכל מאכלים שאינם ראויים לאכילה או שתה משקים שאינם ראויים לשתייה, הרי הוא פטור. אם אמר: על שבועתי לא אוכל, ולאחר מכן אכל בשר של נבלות או טרפות, שקצים או רמשים, הרי הוא חייב. ורבי שמעון פוטר אותו, מפני שהוא כבר מושבע ועומד מהר סיני שלא לאוכלם, ואין שבועה חלה במקום שכבר חלה שבועה אחרת. אבל אם אמר: יהא קונם על אשתי ליהנות ממני אם אכלתי היום, והוא אכל נבלות או טרפות, שקצים או רמשים, אשתי אסורה ליהנות ממנו.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״, וְשָׁתָה – חַיָּיב. אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.
גמרא:רבי חייא בר אבין אומר ששמואל אומר: אם אדם אמר: בשבועתי לא אוכל, ואז שתה, הוא חייב. אם תרצה, אפשר להציע נימוק הגיוני לפסיקה זו, ואם תרצה, אפשר להביא פסוק כדי להסבירה.
אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – דַּאֲמַר לֵיהּ אִינָשׁ לְחַבְרֵיהּ: ״נִטְעוֹם מִידֵּי״, וְעָיְילִי וְאָכְלִי וְשָׁתוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא – שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה; דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִנַּיִן לִשְׁתִיָּה שֶׁהִיא בִּכְלַל אֲכִילָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ״;
הגמרא מסבירה: אם תרצה, אפשר להציע סברה הגיונית לפסיקה זו: ברור ששתייה כלולה באכילה מן העובדה שאדם אומר לחברו: בוא נטעם משהו, והם נכנסים ואוכלים ושותים. ואם תרצה, הבא פסוק כמקור לפסיקה זו, כפי שאומר ריש לקיש: מנין נלמד ששתייה כלולה באכילה? הדבר נלמד ממה שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך, תירשך, ויצהרך" (דברים יד:כג).
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria