הגמרא שואלת: אמור את הסיפא של המשנה (כט ע"א): איזו שבועה היא שבועת שווא? זו הנשבע להכחיש את הידוע לבני אדם שהוא אמת, כגון שאומר על עמוד אבן שהוא של זהב. זו היא שבועה שנשבע לשווא, שעליה הוא חייב לקבל מלקות אם נשבע במזיד, ועליה הוא פטור אם נשבע בשוגג. כשהמשנה אומרת: זו היא שבועת שווא, הרי זה למעט מה? וכי אין הביטוי הזה שנוסף למשנה בא למעט מי שנשבע ואומר: אכלתי, או: לא אכלתי, ללמד שאינו לוקה?

הגמרא משיבה: לא, המשנה מוסיפה: זו היא שבועה, ללמד שעל עבירה על האיסור להישבע לשווא בשוגג, אדם פטור מלהביא קרבן; אבל מי שנשבע ואומר: אכלתי, או: לא אכלתי, חייב להביא קרבן על עבירה בשוגג. וזהו בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, הסבור שאדם חייב להביא קרבן על שבועות המתייחסות לעבר בדיוק כמו שהוא חייב על שבועות המתייחסות לעתיד.

הגמרא שואלת: אבל האם לא אמרת שהסעיף הראשון של אותה משנה הוא בהתאם לדעתו של רבי ישמעאל? כיצד ייתכן שהסעיף הראשון הולך לפי דעתו של רבי ישמעאל והסעיף האחרון הולך לפי דעתו החולקת של רבי עקיבא? הגמרא משיבה: כל המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, והסעיף הראשון אינו בא למעט מי שנשבע באומרו: אכלתי, או: לא אכלתי, מן החיוב להביא קרבן. אלא, הוא בא למעט מי שנשבע באומרו: אוכל, ולאחר מכן לא אכל, מן החיוב לקבל מלקות. אבל הוא עדיין חייב להביא קרבן.

הגמרא שואלת: ומה שונה דרך זו בהבנת המשנה, שיש להעדיפה? הגמרא משיבה: מסתבר שכאשר המשנה עוסקת בשבועה המתייחסת לעתיד, היא מוציאה שבועה המתייחסת לעתיד, בהתאם לקריאה שכל המשנה היא בהתאם לדעת רבי עקיבא. האם מתקבל על הדעת שכאשר היא עוסקת בשבועה המתייחסת לעתיד, היא מוציאה שבועה המתייחסת לעבר, כפי שמשתמע מן הקריאה של הרישא בהתאם לדעת רבי ישמעאל? לכן, המשפט הנוסף: זו היא שבועת ביטוי, ברישא, בא למעט מי שנשבע באומרו: אוכל, ולאחר מכן לא אכל, מן החיוב ללקות; וכל המשנה יכולה להתפרש כמתאימה לדעת רבי עקיבא, שאדם חייב להביא קורבן אפילו על שבועות המתייחסות לעבר.

§ המשנה מלמדת שאם אדם אומר: בשבועתי לא אוכל, ואז אכל כלשהו, אפילו פחות מכזית, הוא חייב לדעת רבי עקיבא. נתעוררה דילמה לפני החכמים: האם רבי עקיבא בכל התורה כולה, כלומר בדרך כלל, סבור שההלכה היא כדעת רבי שמעון, הסבור שאדם חייב על אכילת כלשהו ממאכל אסור? כפי שנלמד בברייתא: רבי שמעון אומר: האוכל כלשהו ממאכל אסור חייב במלקות, והחכמים אמרו ששיעור כזית נאמר רק לעניין קביעת חיוב להביא קרבן.

ואם אכן רבי עקיבא מסכים לדעתו של רבי שמעון, אזי מן הדין, המשנה הייתה צריכה ללמד שרבי עקיבא וחכמים חלוקים באופן כללי. והסיבה שהיא מציינת רק כאן שהם חלוקים היא כדי להשמיע לך את מרחיקת הלכת של דעת החכמים. החכמים סוברים שאף על פי שאפשר לומר שמאחר שמי שאוכל פחות מכזית לאחר שנשבע ובו במפורש אסר על עצמו כלשהו, חייב, מי שאוכל פחות מכזית בלי לפרש כך בשבועתו יהיה גם חייב, שכן הדבר כלול בשבועתו שלא לאכול, סברה זו אינה מתקבלת. לכן המשנה מביאה את המחלוקת בהקשר של שבועה שלא יאכל כדי ללמדנו ש, לדעת חכמים, כל עוד לא פירש ששבועתו כוללת כלשהו, הוא פטור ממלקות.

הגמרא מציגה את הצד האחר של הדילמה: או שמא, באופן כללי, רבי עקיבא סבור כדעת החכמים שיש לאכול לפחות כזית כדי להתחייב על איסור הכרוך באכילה. וכאן, בנוגע לשבועה שלא יאכל, זו הסיבה שהוא חולק: מאחר שמי שאוסר על עצמו במפורש כל כמות חייב, מי שאוכל פחות מכזית מבלי לפרט זאת בשבועתו גם יהיה חייב.

בוא ושמע זאת שאמרו החכמים לרבי עקיבא: מנין אנו מוצאים שמי שאוכל כלשהו חייב, עד שאתה אומר שאדם זה חייב? הגמרא מסבירה מדוע הדבר רלוונטי: אם כך הוא שלדעת רבי עקיבא אדם תמיד חייב על אכילת כלשהו, שיאמר להם: בכל התורה אני סובר כדעתו של רבי שמעון.

הגמרא משיבה: העובדה שרבי עקיבא לא השיב לחכמים בדרך זו אינה מעידה בהכרח שאינו מסכים עם רבי שמעון באופן כללי. אולי הוא מדבר אל החכמים בהתאם לדבריהם שלהם, וכך היה משיב לשאלתם: אשר לדעתִי שלי, בכל התורה אני סבור שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, שאדם חייב על כל איסורי אכילה כאשר הוא אוכל כלשהו. לשיטתכם, הודו לי לפחות שמאחר שמי שאוסר על עצמו במפורש כלשהו חייב, מי שאוכל פחות מכזית בלי לפרש כך בשבועתו יהיה גם כן חייב. והחכמים אמרו לו: לא, לא נודה בכך.

הגמרא מציגה ניסיון נוסף לפתור את הדילמה. בוא ושמע משנה (נזיר לד ע"ב): רבי עקיבא אומר: נזיר שהשרה את פתו ביין ואכלה, ושניהם יחד מכילים שיעור להצטרף לכזית, הרי הוא חייב, אף על פי שיש פחות מן השיעור המינימלי של יין. ואם יעלה על דעתך שהוא סובר כדעת רבי שמעון בכלל, אם כן למה לי שהיין והפת יצטרפו לשיעור כזית? הרי אכילת כלשהו מן היין הייתה צריכה להספיק כדי לחייבו.

ונוסף על כך, למדנו במשנה (כב ע"ב): אם אדם אומר: בשבועתי שלא אוכל, ואז אכל מבשר נבלות, או טרפות, או שקצים, או רמשים, הרי הוא חייב; ורבי שמעון פוטר אותו. ודנו בכך: מדוע הוא חייב על הפרת שבועתו כשהוא אוכל מאכל אסור? הרי הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני שלא לאכול מאכל אסור, ושבועה אינה חלה לבטל דבר שכבר אסור. רב ושמואל ורבי יוחנן כולם, כלומר כולם, אומרים שמדובר במקרה שבו הוא כולל בשבועתו שלא יאכל גם דברים מותרים, יחד עם האמירה על הדברים האסורים. מאחר שהשבועה חלה לגבי הדברים המותרים, היא חלה גם על האסורים.

וריש לקיש אומר: נמצא שאדם חייב על אכילת מאכל אסור כתוצאה משבועה רק אם זו גם שבועה שבה הוא מפרט שהיא כוללת חצי שיעור, במקרה זה פחות מכזית, ובהתאם לדעת חכמים שאדם אינו חייב על אכילת חצי שיעור אלא אם כן הדבר פורט בשבועה. מאחר שאכילת חצי שיעור אינה אסורה מן הTorah, השבועה חלה. לחלופין, נמצא שאדם חייב אם הוא נשבע בלי לפרט שהשבועה אוסרת פחות מן השיעור הרגיל ובהתאם לדעת רבי עקיבא, האומר כי אדם אוסר על עצמו אכילת כלשהו על ידי שבועה שלא לאכול.

ואם עולה על דעתך שרבי עקיבא סובר בהתאם לדעתו של רבי שמעון בכלל, הרי זה קשה, שכן מי שאוכל כל שהוא כבר מושבע ועומד מהר סיני. מדוע תחול השבועה לפי ריש לקיש? אלא, האם אין להסיק מכאן: בכלל, רבי עקיבא סובר כרבנן, ורק לגבי שבועות סתם הוא מחייב על אכילת כל שהוא? הגמרא מאשרת: הסיק מכאן שרבי עקיבא סובר כרבנן.

§ המשנה מלמדת: החכמים אמרו לרבי עקיבא: היכן אנו מוצאים שמי שאוכל כלשהו חייב, עד שאתה אומר שאדם זה חייב? הגמרא שואלת: וכי איננו מוצאים? והרי מי שאוכל נמלה חייב, אף על פי שהיא קטנה מכזית. הגמרא משיבה: ברייה שלמה שונה, שכן יש לה חשיבות.

הגמרא שואלת: אבל האם אין זה כך שמי שאוכל פחות מכזית של מאכל מקודש חייב? הגמרא משיבה: כדי להתחייב על אכילת מאכל מקודש, אנו דורשים שיעור אחר, כמות בשווי פרוטה אחת. אין אדם חייב על אכילת כמות ששווייה פחות מכך.

הגמרא שואלת: אבל האם אין זה כך שמי שמפרש בשבועתו שהוא אסור באכילת כלשהו חייב על כך? הגמרא משיבה: מי שמפרש שאכילת כלשהו אסורה אכן דומה למי שאוכל ישות שלמה, שכן הוא העניק לה חשיבות.

הגמרא שואלת: אבל האם אין שאלה שלא הוכרעה בנוגע למי שנשבע שלא לאכול ואז אכל עפר? אם, כפי שטוענים החכמים, אין אדם חייב על אכילת פחות משיעור מלא, היית יכול אלא