אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא!
אולם לפי דעתו של רבא, שקישור לשבועה אינו נחשב לשבועה, הברייתא מעוררת קושי, שכן היא מציינת שקישור לנדר נחשב לנדר; כלל מקביל היה צריך לחול גם על שבועה.
אָמַר לָךְ רָבָא, תָּרֵיץ וְאֵימָא הָכִי: אֵיזֶהוּ אִיסַּר נֶדֶר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה? הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן״ כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, כַּיּוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ פְּלוֹנִי. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם.
הגמרא משיבה: רבא יכול לומר לך: יישב את הקושי שהועלה מן הברייתא ואמור שהברייתא מלמדת כך: מהו האיסר של נדר המוזכר בתורה? מתי איסר, כלומר קבלת איסור על עצמו, נחשב לנדר? לפי רבא, "איסר" בפסוק אינו מתייחס להתפסה. אלא הוא מתייחס למי שאומר: הרי זה מוטל עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כמו ביום שמת בו אביו, כלומר אבי, או: כמו ביום שנהרג בו פלוני. ושמואל אומר: זו היא ההלכה רק כאשר הוא אסור באכילת בשר ובשתיית יין מכוח נדר מאז אותו יום, כגון היום שמת בו אביו.
מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳״ – עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר.
מהי הסיבה להסתייגותו של שמואל? הפסוק קובע: "כאשר איש יידור נדר לה'" (במדבר ל:ג). הכפילות בביטוי "יידור נדר" מלמדת שכאשר אדם מקיש נדר לאיסור אחר, אין לכך תוקף אלא אם כן הוא נודר באמצעות קישורו לפריט האסור מכוח נדר. היקש נלמד מפסוק זה ומוגבל לנדרים.
כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו. פְּשִׁיטָא! כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: כֵּיוָן דְּכִי לָא נָדַר נָמֵי אָסוּר – כִּי נָדַר נָמֵי לָא הָוְיָא עֲלֵיהּ אִיסּוּר, וְהַאי לָאו מִיתְּפֵיס בְּנֶדֶר הוּא; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא דנה בברייתא: מי שאומר: הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כמו ביום שמת בו אביו. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו שהוא אסור באכילת בשר ובשתיית יין? מדוע הברייתא צריכה להזכיר את הדוגמה המסוימת של נדר הנוגע ליום שמת בו אביו? הגמרא משיבה: היה צורך שהברייתא תאמר שהנדר חל, לצורך הדוגמה האחרת: כמו ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. שאם לא כן, היית יכול להעלות על דעתך לומר: מאחר ש, אפילו אם לא נדר להימנע מאכילת בשר או משתיית יין באותו יום, הם היו אסורים עליו בכל מקרה, שכן זהו יום צום ציבורי, כאשר הוא כן נדר להימנע מאכילה ומשתייה באותו יום, האיסור של הנדר לא היה חל עליו, ושאותו נדר מאוחר יותר לא היה נקשר בנדר, אלא באיסור רגיל. לכן, הברייתאמלמדת אותנו שהנדר שנעשה ביום הצום חל, והנדר השני יכול להיקשר אליו.
וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר לַהּ לְהָא דְּרָבָא; דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מִבְטָא לֹא אוֹכַל לָךְ״, ״אִיסָּר לֹא אוֹכַל לָךְ״ – שְׁבוּעָה.
הגמרא מעירה: ורבי יוחנן גם סבור בהתאם לדעה זו של רבא שקונם אינו צירוף עם שבועה אלא שבועה עצמה, שכאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל הוא דיווח כי רבי יוחנן אומר: אם אדם אומר: בלשון ברורה שלי לא אוכל משלך, או: בקונם שלי לא אוכל משלך, הרי זו שבועה.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״ – שֶׁקֶר, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״לָא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר״. ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ – שָׁוְא, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״.
§ כאשר רב דימי בא מארץ ישראל, הוא דיווח כי רבי יוחנן אומר: אם אדם נשבע ואומר: אוכל, או: לא אוכל, ביחס לעתיד, ואינו מקיים זאת, הרי זו שבועת שקר. ואיסורה בתורה הוא מכאן: "ולא תשבעו בשמי לשקר, וחיללת את שם אלוהיך; אני ה'" (ויקרא יט:יב). אם אדם נשבע ואומר: אכלתי, או: לא אכלתי, ביחס למעשים שבעבר, והדבר שקר, הרי זו שבועת שווא, ואיסורה בתורה הוא מכאן: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא; כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשווא" (שמות כ:ז).
קוּנָּמוֹת – עוֹבֵר בְּ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״.
רב דימי המשיך: בנוגע לנדרים שבהם אדם אומר שחפץ אסור כמו קרבן [קונמות], אם לאחר מכן הוא מפיק הנאה מאותו חפץ, הרי הוא עובר על האיסור: "איש כי ידר נדר לה', או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו; ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל:ג).
מֵיתִיבִי: שָׁוְא וְשֶׁקֶר אֶחָד הֵן. מַאי, לָאו מִדְּשָׁוְא לְשֶׁעָבַר – אַף שֶׁקֶר נָמֵי לְשֶׁעָבַר? אַלְמָא ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ שֶׁקֶר הוּא!
הגמרא מקשה מברייתא: האיסורים על שבועת שווא ועל שבועת שקר אחד הם. הגמרא מציעה: מה, האם הברייתא אינה מלמדת שאם שבועת שווא מתייחסת לעבר, שבועת שקר גם היא מתייחסת לעבר? לכאורה, האמירות: אכלתי, ו: לא אכלתי, הן שתיהן שבועות שקר, בניגוד לדבריו של רבי יוחנן ששבועת שקר היא כזו המתייחסת לעתיד.
מִידֵּי אִירְיָא?! הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא. וּמַאי ״דָּבָר אֶחָד הֵן״? דִּבְדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, כִּדְתַנְיָא: ״זָכוֹר״ וְ״שָׁמוֹר״ בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – מַה שֶּׁאֵין יָכוֹל הַפֶּה לְדַבֵּר, וּמָה שֶׁאֵין הָאוֹזֶן יָכוֹל לִשְׁמוֹעַ.
הגמרא משיבה: האם המקרים דומים? מקרה זה, של שבועת שקר, הוא כפי שהוא, ואותו מקרה, של שבועת שווא, הוא כפי שהוא. מה, אם כן, משמעות הקביעה של הברייתא שהם אחד? אלא ששניהם נאמרו בדיבור אחד במתן התורה, כמו זה ששנוי בברייתא: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ:ח), ו: "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה:יב), נאמרו בדיבור אחד, באופן שאין פי האדם יכול לומר ואין אוזן האדם יכולה לשמוע.
בִּשְׁלָמָא הָתָם בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, כִּדְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה – דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּקִידּוּשׁ הַיּוֹם דְּבַר תּוֹרָה, דְּאָמַר קְרָא ״זָכוֹר״ וְ״שָׁמוֹר״ – כׇּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּשְׁמִירָה יֶשְׁנוֹ בִּזְכִירָה, וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְאִיתַנְהוּ בִּשְׁמִירָה אִיתַנְהוּ נָמֵי בִּזְכִירָה. אֶלָּא הָכָא לְמַאי הִלְכְתָא מִיבְּעֵי לֵיהּ?
הגמרא שואלת: מובן, שם, "זכור" ו"שמור" נאמרו בדיבור אחד כדי ללמד את ההלכה שרב אדא בר אהבה אומר; שכן רב אדא בר אהבה אומר: נשים חייבות באמירת קידוש לקדש את היום השביעי, מן התורה, אף על פי שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, שכן הכתובים אומרים: "זכור" ו: "שמור", ללמד שכל מי שחייב בשמירה, כלומר אסור בעשיית מלאכה בשבת, חייב גם בזכירה, על ידי אמירת קידוש. ונשים אלו, מאחר שהן חייבות בשמירה, אף הן חייבות בזכירה. אבל כאן, לגבי האיסורים של שבועת שקר ושבועת שווא, לאיזו הלכה יש צורך שייאמרו בדיבור אחד?
אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל שָׁוְא, כָּךְ לוֹקֶה נָמֵי עַל שֶׁקֶר.
הגמרא מסבירה: אלא, הברייתא קובעת ששתי השבועות הללו הן אחת כדי ללמד שכשם שאדם לוקה על שבועת שווא, כך הוא לוקה גם על שבועת שקר.
כְּלַפֵּי לְיָיא? אֶלָּא אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל שֶׁקֶר, כָּךְ לוֹקֶה נָמֵי עַל שָׁוְא.
הגמרא שואלת: האם אין זה להפך [kelapei layya]? ברור שאדם לוקה על שבועת שקר לגבי העתיד, שאותה הוא מפר במעשה, ואילו שבועת שווא לגבי העבר היא רק אמירה בעל פה. אלא אמור כך: כשם שאדם לוקה על שבועת שקר, כלומר, על הפרת שבועתו לגבי העתיד, כך הוא גם לוקה על שבועת שווא.
פְּשִׁיטָא – הַאי לָאו וְהַאי לָאו! מַהוּ דְּתֵימָא כְּדַאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: ״לֹא יִנָּקֶה״ כְּלָל;
הגמרא שואלת: מדוע חייבת הברייתא לציין שלוקים על כל אחד משני סוגי השבועה? האם אין זה מובן מאליו? זהו איסור וזהו איסור, ועל שניהם חייבים מלקות. הגמרא משיבה: שמא תאמר כפי שאמר רב פפא לאביי, שהפסוק: "כי ה' לא ינקה את אשר ישא את שמו לשווא" (שמות כ:ז), עשוי להורות שהקב"ה לא ינקה אותו כלל, ואף אם ייענש לא יוכל לכפר על חטאו,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria