מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל.
מפצירים בו לאכול.
מַתְנִיתִין – בְּשֶׁאֵין מְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל; בָּרַיְיתָא – בִּמְסָרְבִין בּוֹ לֶאֱכוֹל, וְקָאָמַר ״לָא אָכֵילְנָא״ וְ״לָא אָכֵילְנָא״, דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע הָכִי קָאָמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל״.
הגמרא מסבירה: המשנה כאן מתייחסת למקרה שבו אחרים אינם מפצירים בו לאכול; לכן, יש להבין את שבועתו כפשוטה, כמחייבת אותו לאכול. המשנה החיצונית, במסכת Nedarim, מתייחסת למקרה שבו אחרים מפצירים בו לאכול והוא אומר: לא אוכל, לא אוכל. בנסיבות אלה, כאשר הוא נשבע, זה מה שהוא אומר: בשבועתי לא אוכל.
רַב אָשֵׁי אָמַר: תְּנִי ״שְׁבוּעָה שֶׁאִי אוֹכַל לָךְ״. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לִישָּׁנֵיהּ (דאיתקילא) [אִיתְּקִילא] לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
רב אשי, המציע יישוב שונה לסתירה, אומר: שנה, כלומר, תקן את המשנה במסכת נדרים כך שתאמר בשבועה האמצעית: בשבועתי לא [שאי] אוכל משלך, כלומר, תוך שימוש בניסוח שונה של: בשבועתי לא אוכל משלך. הגמרא שואלת: אם כן, מה התכלית באמירת מה שהוא למעשה אותה שבועה פעמיים? הגמרא משיבה: שמא תאמר שיש לחשוש שהשבועה הייתה פליטת פה והוא התכוון להישבע שיאכל ובמקום זאת אמר: לא אוכל, המשנה מלמדת אותנו שאין צריך לחשוש שכך אירע.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – שְׁבוּעָה. אִיסּוּר אִיסָּר: אִם אַתָּה אוֹמֵר ״אִיסָּר״ – שְׁבוּעָה, חַיָּיב; וְאִם לָאו, פָּטוּר. ״אִם אַתָּה אוֹמֵר אִיסָּר שְׁבוּעָה״?! וְהָא אָמְרַתְּ: אִיסָּר – שְׁבוּעָה הוּא!
§ החכמים לימדו: "הביטוי המפורש של שפתיה, שבו אסרה את נפשה" (במדבר ל:ז), מתייחס לשבועה, וגם: "איסר שבו אסרה את נפשה" (במדבר ל:ה), מתייחס אף הוא לשבועה. לגבי האיסור המשתמע מן המילה "איסר," אם תאמר שאיסר הוא שבועה, הרי הוא חייב, אבל אם לא, הרי הוא פטור. הגמרא מבקשת לבאר ברייתא זו: אם תאמר שאיסר הוא שבועה? והרי כבר אמרת שאיסר הוא שבועה.
אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר, ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה. אִיסּוּר אִיסָּר – אִם אַתָּה אוֹמֵר: מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, חַיָּיב; וְאִם לָאו, פָּטוּר.
אביי אמר: זה מה שהברייתאאומרת: "ביטוי מפורש" הוא שבועה, ואילו "איסר" הוא צירוף של חפץ או מעשה כלשהו עם דבר שכבר נאסר על ידי שבועה. מהי האיסור המשתמע מן המילה "איסר"? אם תאמר שיצירת צירוף עם שבועה דומה להבעת שבועה במפורש בפיו שלו, הרי הוא חייב להביא קורבן על הפרת השבועה בשוגג ולקבל מלקות אם עשה כן במזיד. אבל אם אין זה דומה לאמירת שבועה במפורש, הרי הוא פטור.
מִמַּאי דְּמִבְטָא שְׁבוּעָה – דִּכְתִיב: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״; אִיסָּר נָמֵי – דִּכְתִיב: ״כׇּל נֵדֶר וְכׇל שְׁבֻעַת אִסָּר״;
הגמרא מנתחת את הסברו של אביי: מנין ניתן ללמוד ש"ביטוי ברור" הוא שבועה? לומדים זאת מן הפסוק שנאמר לגבי שבועת ביטוי, כפי שנאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה:ד). הגמרא שואלת: והאם אין "איסר" גם כן מתייחס לשבועה, כפי שנאמר: "כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש, אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל:יד)?
אֶלָּא מִמַּאי דְּאִיסָּר מִיתְּפֵס בִּשְׁבוּעָה הוּא? דִּכְתִיב: ״אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה״.
אלא, מניין ניתן ללמוד שקונם הוא צירוף של חפץ או מעשה כלשהו עם דבר אחר שנאסר על ידי שבועה? ניתן ללמוד זאת מן הפסוק, כפי שנאמר: "או אסרה איסר על נפשה בשבועה" (במדבר ל:י״א), המלמד שהאיסר קשור לשבועה קודמת.
מְבַטֵּא נָמֵי – הָכְתִיב: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה״!
הגמרא שואלת: וכי המונח "ביטוי ברור" קשור גם הוא לשבועה בפסוק, כפי שנאמר: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה:ד)?
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מִבְטָא שְׁבוּעָה מֵהָכָא: ״וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ״ – וְאִילּוּ שְׁבוּעָה לָא קָאָמַר; בְּמַאי אָסְרָה עַצְמָהּ? בְּמִבְטָא.
אלא, אביי אמר: העובדה ש"מבטא ברור" פירושה שבועה נלמדת מכאן: "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה" (במדבר ל:ז). והרי באותו פסוק לא נאמר: שבועה. במה היא מטילה איסור על עצמה? היא עושה זאת באמצעות "מבטא ברור," ומכאן ש"מבטא ברור" מתייחס לשבועה.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, מִיתְּפֵיס בִּשְׁבוּעָה לָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי; וְהָכִי קָאָמַר: ״מִבְטָא״ – שְׁבוּעָה. ״אִיסָּר״ – נָמֵי שְׁבוּעָה. אִסָּרֵיהּ דְּאִיסָּר – הִטִּילוֹ הַכָּתוּב בֵּין נֶדֶר לִשְׁבוּעָה; הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֶדֶר – נֶדֶר, בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה – שְׁבוּעָה.
רבא אמר: למעשה, אומר לך כי צירוף לשבועה אינו כמו הבעת שבועה בפיו של אדם, וזהו מה שהברייתא אומרת: "ביטוי מפורש" הוא שבועה. "איסר" יכול גם כן להיות שבועה, אך הוא דו־משמעי. הפסוק הציב את לשון איסור האיסר בין זו של נדר ובין זו של שבועה. לפיכך, אם אדם ביטא איסר בלשון נדר, הרי זה נדר. ואם ביטא אותו בלשון שבועה, הרי זו שבועה.
הֵיכָן הִטִּילוֹ? ״וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה וְגוֹ׳״
הגמרא שואלת: היכן הציב הכתוב את המילה "איסר" בין נדר לשבועה? הכתוב אומר: "ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה" (במדבר ל:יא).
וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ; דְּאִיתְּמַר: מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה – אַבָּיֵי אָמַר: כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי, וְרָבָא אָמַר: לָאו כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו דָּמֵי.
הגמרא מעירה: אביי ורבא שניהם הולכים לפי קווי ההיגיון שלהם עצמם, כפי שנאמר: בנוגע למי שמקשר חפץ או מעשה כלשהו עם עניין אחר שנאסר על ידי שבועה, אביי אומר: הרי זה כמו להביע שבועה בפיו במפורש, ורבא אומר: אין זה כמו להביע שבועה בפיו במפורש.
מֵיתִיבִי: אֵיזֶה אִיסָּר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה? הָאוֹמֵר: ״הֲרֵי עָלַי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן״ כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו, כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ פְּלוֹנִי, כְּיוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם, כַּיּוֹם שֶׁרָאָה יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ – אָסוּר. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם.
הגמרא מעלה קושיה מתוך ברייתא: מהו האיסר הנזכר בתורה? איסר חל על מי שאומר: הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כמו ביום שמת בו אבי, כלומר אבי, או: כמו ביום שמת פלוני, או: כמו ביום שנהרג גדליה בן אחיקם, או: כמו ביום שבו ראה את ירושלים בחורבנה. מי שאומר אחת מן האמירות הללו אסור באכילת בשר ובשתיית יין. ושמואל אומר: אין זה אלא במקרה שהוא אסור באכילת בשר ובשתיית יין בנדר מאותו יום, כגון יום שמת בו אביו.
בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, מִדְּמַתְפִּיס בְּנֶדֶר – נֶדֶר, מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה – שְׁבוּעָה.
הגמרא מסבירה את הקושיה: מובן, לפי דעתו של אביי, שמן העובדה שנדר שאדם מצרף אל נדר אחר נחשב לנדר, כפי שפסקו של שמואל מוכיח, ניתן להסיק ששבועה שאדם מצרף אל שבועה אחרת נחשבת לשבועה.