"חטאת הכיפורים" (במדבר כט:יא). "שעיר אחד לחטאת" מתייחס לשעיר החיצון, ו"חטאת הכיפורים" מתייחס לשעיר הפנימי. בפסוק זה השעיר החיצון מוצמד אל השעיר הפנימי, ולכן ההגבלות המוטלות על כפרת השעיר הפנימי חלות גם על השעיר החיצון.

§ המשנה מלמדת: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון נוסח של דעתו השונה מזו של המשנה לעיל: שעירי ראשי חודשים מכפרים על אדם טהור שאכל בשגגה קודשים טמאים. שעירי הרגלים עולים עליהם, שכן הם מכפרים הן על אדם טהור שאכל קודשים טמאים והן על מקרים של טומאת המקדש או קודשיו שבהם לא הייתה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף. שעירי יום הכיפורים עולים עליהם עוד, שכן הם מכפרים הן על אדם טהור שאכל קודשים טמאים והן על מקרים של טומאת המקדש או קודשיו שבהם לא הייתה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף; והם גם מכפרים על מקרים שבהם לא הייתה ידיעה בתחילה אך הייתה ידיעה בסוף.

הגמרא שואלת: מה שונה בשעירי ראשי החודשים, שהם אינם מכפרים על מה ששעירי הרגלים מכפרים? הגמרא משיבה: כפי שהפסוק אומר לגבי כל אחד משעירי ראשי החודשים: "וַיִּתֵּן אֹתָהּ לָכֶם לָשֵׂאת אֶת הֶעָוֹן הָעֵדָה" (ויקרא י, יז), ומכאן שהוא נושא, כלומר מכפר על, עוון אחד ואינו נושא שני עוונות. הגמרא שואלת: אם כן, גם שעירי הרגלים לא יכפרו על מה ששעירי ראשי החודשים מכפרים, שהרי אותו פסוק אומר: "וַיִּתֵּן אֹתָהּ לָכֶם", ומכאן שהוא נושא, כלומר מכפר על, אותו עוון, ושום דבר אחר אינו נושא את אותו עוון. אם כן, מדוע רבי שמעון בן יהודה אומר בשם רבי שמעון שהשעירים של הרגלים אכן מכפרים על מה שהשעירים של ראשי החודשים מכפרים? הגמרא משיבה: רבי שמעון אינו דורש דבר מן המילה "אֹתָהּ". לפיכך הוא סבור שכל אחד משעירי הרגלים יכול לכפר על שני עוונות שונים.

הגמרא שואלת עוד: מה שונה בשעירי הרגלים, שאינם מכפרים על מה ששעירי יום הכיפורים מכפרים? כפי שנאמר בפסוק לגבי שעיר יום הכיפורים: "אחת בשנה" (שמות ל:י), המלמד שכפרה זו על המקרה המסוים שעליו היא מכפרת תהיה רק פעם אחת בשנה, ולכן אין קרבן אחר יכול לכפר עליו. הגמרא מקשה: אם כן, גם שעירי יום הכיפורים לא יכפרו על מה ששעירי הרגלים מכפרים, שכן נאמר: "אחת בשנה," המלמד שהשעירים פועלים כפרה אחת רק למקרה אחד ואינם יכולים לפעול שתי כפרות לשני מקרים. אם כן, מדוע רבי שמעון בן יהודה אומר בשם רבי שמעון ששעירי יום הכיפורים מכפרים על כל מה ששעירי הרגלים מכפרים עליו? הגמרא משיבה: רבי שמעון אינו דורש דבר מן המילה "אחת". לפיכך הוא סבור ששעירי יום הכיפורים יכולים לכפר על שלושה מקרים שונים.

הגמרא שואלת: מדוע אינו דורש את המילה "אחת"? הוא אינו דורש אותה מפני שכאשר המילה "אחת" כתובה, היא כתובה לגבי השעיר שהזאת דמו נעשית בפנים ההיכל, ולכן להלכה הנלמדת מאותו פסוק אין השלכה על יכולתו של השעיר שהזאת דמו נעשית מחוץ להיכל לכפר. הגמרא שואלת: אם כן, גם שעירי הרגלים צריכים לכפר על מה ששעירי יום הכיפורים מכפרים, שהרי כאשר הביטוי "אחת בשנה" כתוב, הוא כתוב לגבי השעיר שהזאת דמו נעשית בפנים ההיכל, ולכן להלכה הנלמדת מאותו פסוק אין השלכה על השאלה אם קרבן אחר יכול לכפר על מה שהשעיר החיצון מכפר.

הגמרא משיבה: למעשה, הוא אכן לומד הלכה מן המילה "אחת," והוא סבור שהיא גם מלמדת על יכולתו של השעיר החיצון לכפר, כפי שהגמרא הסבירה לעיל. אלא שכאן הדבר שונה, בנוגע לדרשה שהשעיר אינו יכול לחולל שתי כפרות, כפי שהפסוק אומר: "וכיפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" (שמות ל:י). ההדגשה על "על קרנותיו" מלמדת שרק לגבי השעיר הפנימי, שמתן דמו נעשה על קרנות המזבח הפנימי, הוא מכפר כפרה אחת רק על מקרה אחד ואינו יכול לחולל שתי כפרות לשני מקרים שונים, אבל השעיר החיצון, שמתן דמו נעשה על הקרנות של המזבח החיצון, יכול לחולל אפילו שתי כפרות שונות.

§ בעלי חיים שנרכשו בכספים שנאספו עבור קורבנות ציבור רשאים להיות מוקרבים רק במהלך שנת הכספים שבה ניתנו אותם כספים. לעניין זה, שנת הכספים מתחילה באחד בניסן. בדרך כלל, מרגע שבהמה הוקדשה כקורבן, אזי גם אם מסיבה כלשהי שוב אין אפשרות להקריבה, עדיין אי אפשר לפדותה אלא אם כן נפל בה מום. רבי יוחנן מלמד חריג להלכה זו: עולא אומר שרבי יוחנן אומר: כבשים שהוקדשו עבור קורבנות התמיד שלא נצרכו לציבור במהלך שנת הכספים שבה נרכשו נפדים, אף על פי שהם תמימים, ולאחר מכן ניתן להשתמש בהם לצרכים שאינם קדושים.

רבה היה יושב ושונה הלכה זו. רב חסדא אמר לו: מי ישמע לך ולרבי יוחנן, רבך, בנוגע להלכה זו? רב חסדא הבהיר: אלא הקדושה שהייתה טבועה בהם, להיכן הלכה? מאחר שבהמות אלו הוקדשו כקורבנות, היה צריך לחול עליהן קדושה עצמית. רק קדושה החלה על שוויו של דבר, כלומר דבר שהוקדש לאוצר המקדש, יכולה להתחלל באמצעות פדיון, אך דבר שיש בו קדושה עצמית לעולם אינו יכול להתחלל.

רבא אמר לו: וכי אינך גם סבור שאין אנו אומרים שהשאלה: הקדושה שהייתה טבועה בהם, להיכן הלכה, מעוררת קושי? והרי למדנו במשנה (שקלים ד:ה): בכל שנה כספית, מותר להשתמש רק בקטורת שנקנתה מכספים שנאספו לאותה שנה. בהתאם לכך, המשנה שואלת: לגבי מותר הקטורת שנותר בלתי מנוצל בסוף השנה הכספית, מה היו גזברי המקדש עושים בו כדי להכשירו לשימוש בשנה הבאה? היו מפרישים מן לשכת המקדש את שכר האומנים שעבדו למקדש, ובכך היו אותם כספים יוצאים לחולין. ואז היו מחללים את מותר הקטורת על ידי העברת קדושתו אל אותו כסף שהופרש לאומנים. לאחר מכן, היו נותנים את הקטורת שכבר יצאה לחולין לאומנים כשכרם, ולבסוף היו קונים אותה מחדש בכספים מן הגבייה החדשה שנערכה לשנה הבאה.

רבא מסביר את ההוכחה מן המשנה: אפשר לשאול: אבל מדוע השיטה המתוארת אמורה לפעול? הבה נאמר: הקדושה שהייתה טבועה ב הקטורת, להיכן הלכה? אי אפשר להסירה על ידי פדיונה. בעל כורחך, אף אתה חייב להודות ששאלה זו אינה מעוררת קושי.

רב חסדא אמר לו: האם אמרת שיש הוכחה מן ההלכות של הקטורת? אין להשוות קטורת לבהמות שהוקדשו לקרבנות התמיד, שכן הקטורת שונה,