וְנִרְאִין קְרָסִין בַּלּוּלָאוֹת כְּכוֹכָבִים בָּרָקִיעַ.
בנוסף, הקרסים שבלולאות, שחיברו את היריעות זו לזו, נראו כמו כוכבים בשמיים.
תָּנוּ רַבָּנַן: יְרִיעוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת וְשֶׁל אַרְגָּמָן וְשֶׁל תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֶׁל שֵׁשׁ, וְעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂה עִזִּים. וּגְדוֹלָה חָכְמָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בָּעֶלְיוֹנוֹת יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֶמְרָה בְּתַחְתּוֹנוֹת, דְּאִילּוּ בְּתַחְתּוֹנוֹת כְּתִיב: ״וְכׇל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ״, וְאִילּוּ בְּעֶלְיוֹנוֹת כְּתִיב: ״וְכׇל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחׇכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים״. וְתַנְיָא מִשּׁוּם רַבִּי נְחֶמְיָה: שָׁטוּף בָּעִזִּים וְטָווּי מִן הָעִזִּים.
חכמינו לימדו: היריעות התחתונות במשכן נעשו מתכלת, ומארגמן, ומתולעת שני, ומשש; ואילו היריעות העליונות נעשו משיער עיזים, אף על פי שחומר זה נחשב נחות ופשוט יותר. אולם, החכמה שנאמרה לגבי היריעות העליונות הייתה גדולה יותר מזו שנאמרה לגבי התחתונות. שכן, לגבי התחתונות נאמר: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש" (שמות לה:כה); ואילו לגבי העליונות נאמר: "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים" (שמות לה:כו). הביטוי "אשר נשא לבן" מרמז על מידה גדולה יותר של חכמה. מסתבר שטוויית יריעות שיער העיזים דרשה מיומנות רבה יותר מטוויית סוגי הצמר השונים. ועל דרך דומה, שנינו בברייתאבשם רבי נחמיה: השיער נרחץ על גבי העזים, והוא אף נטווה מן העזים, דבר שדרש מיומנות רבה מאוד.
שְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת כּוּ׳. אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: עֲגָלוֹת — תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן וְצִידֵּיהֶן רְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר אַבָּיֵי: בֵּין עֲגָלָה לַעֲגָלָה כִּמְלֹא אֹרֶךְ עֲגָלָה. וְכַמָּה אֹרֶךְ עֲגָלָה — חָמֵשׁ אַמּוֹת. לְמָה לִי? בְּאַרְבַּע וּפַלְגָא סַגִּי! כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידַּחְקוּ קְרָשִׁים.
למדנו במשנה לגבי שתי מרפסות. רב אמר בשם רבי חייא: לגבי העגלות שעליהן הובלו קורות המשכן, השטחים שתחתיהן, וביניהן, ולצידיהן נחשבים לרשות הרבים. אביי אמר: המרווח בין עגלה אחת לעגלה שלצידה היה כאורך המלא של עגלה. וכמה היה אורכה של עגלה? הוא היה חמש אמות. הגמרא שואלת: למה אני צריך שהעגלה תהיה באורך חמש אמות? ארבע וחצי אמות היו מספיקות בין אם הקורות סודרו בשלוש ערימות, שרוחב כל אחת אמה וחצי, ובין אם בארבע ערימות, שרוחב כל אחת אמה אחת. הגמרא משיבה: צריך שהעגלה תהיה באורך חמש אמות כדי שיישאר רווח בין הקורות והן לא יילחצו זו אל זו.
אָמַר רָבָא: צִידֵּי עֲגָלָה כִּמְלֹא רֹחַב עֲגָלָה. וְכַמָּה רֹחַב עֲגָלָה — שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה. לְמָה לִי? בְּאַמְּתָא וּפַלְגָא סַגִּיא! כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידַדּוּ קְרָשִׁים.
רבא אמר: השטח שבצדי העגלה בין העגלה לגלגל, יחד עם עובי הגלגל, היה שווה למלוא רוחב העגלה (תוספות). וכמה היה רוחב העגלה? הוא היה שתיים וחצי אמות. הגמרא שואלת: למה אני צריך שהעגלה תהיה ברוחב שתיים וחצי אמות? אמה וחצי הייתה מספיקה. הגמרא משיבה: כדי שהקורות לא יתנדנדו. קורות בנות עשר אמות על משטח שרוחבו אמה וחצי היו בלתי יציבות.
אֶלָּא דְּקַיְימָא לַן דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, אֲנַן דְּגָמְרִינַן לַהּ מִמִּשְׁכָּן — דְּמִשְׁכָּן חֲמֵיסְרֵי הֲוַאי! אַמְּתָא יַתִּירָא הֲוַאי דַּהֲוָה קָאֵי בֶּן לֵוִי, דְּכִי מִשְׁתַּלְּפִי קְרָשִׁים הֲוָה נָקֵיט לְהוּ.
הגמרא מעירה: אולם, בנוגע לעיקרון שאנו קובעים כי רשות הרבים היא ברוחב שש עשרה אמות; אנו הלומדים זאת מן המשכן נתקלים בקושי: הדרך הקשורה למשכן הייתה ברוחב חמש עשרה אמות. כאשר שתי עגלות עמדו זו לצד זו, רוחב העגלות בתוספת המרווח שביניהן והמרווח שבצדיהן הסתכמו בחמש עשרה אמות. הגמרא מסבירה: הייתה אמה נוספת שבה עמד בן שבט לוי, כדי להבטיח שאם הקרשים ייפלו, הוא יאחז בהם וישיב אותם לערימתם. לכן, הרוחב הכולל לא היה פחות משש עשרה אמות.
מַתְנִי׳ חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע שֶׁהֵן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְרׇחְבָּן אַרְבָּעָה, הַנּוֹטֵל מֵהֶן וְהַנּוֹתֵן עַל גַּבָּן — חַיָּיב, פָּחוֹת מִכֵּן — פָּטוּר.
משנה: לגבי הסוללה המקיפה בור והסלע שגובהם עשרה טפחים ורוחבם ארבעה טפחים, הנוטל חפץ מהם לרשות הרבים וכן הנותן חפץ מרשות הרבים על גביהם חייב משום הוצאה מרשות לרשות. אם גובהו או רוחבו של הבור או של הסלע הוא פחות מכך, מגובה זה של עשרה טפחים, פטור, מפני שמעמדם ההלכתי של בליטות אלו אינו נבדל מזה של רשות הרבים הסובבת.
גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִיתְנֵי ״חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע״? לִיתְנֵי ״הַבּוֹר וְהַסֶּלַע״! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בּוֹר וְחוּלְיָתָהּ מִצְטָרְפִין לַעֲשָׂרָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עֲמוּקָּה עֲשָׂרָה וּרְחָבָה אַרְבָּעָה, אֵין מְמַלְּאִין הֵימֶנָּה בְּשַׁבָּת
גמרא: הגמרא שואלת: למה לי ללמד במשנה על המקרים של שפת בור וסלע? שתלמד המשנה בפשטות על בור וסלע. אפשר היה ללמוד את ההלכה לגבי חפץ שגובהו עשרה טפחים מן המקרה של הסלע, ואת ההלכה לגבי חפץ שעומקו עשרה טפחים מן הבור. העובדה שהמשנה לימדה את המקרה של שפת בור תומכת בדעתו של רבי יוחנן, שכן רבי יוחנן אמר: בור ושפתו מצטרפים להשלמת עשרה טפחים. אם המרחק מתחתית הבור עד ראש שפתו הוא עשרה טפחים, הוא נחשב רשות היחיד, אף על פי שמקצת מעשרת הטפחים הם מעל הקרקע ומקצתם מתחתיה. הלכה זונשנתה גם בברייתא הבאה: לגבי בור ברשות הרבים שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים, אין ממלאים ממנו מים בשבת, מפני שהבור עצמו הוא רשות היחיד, והוצאת מים מן הבור לרשות הרבים אסורה