אֶלָּא לְהַכְשִׁיר זְרָעִים בִּלְבַד! אֲמַר לֵיהּ: לְכׇל מִילֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּתָלוּשׁ מְשַׁוֵּי לֵיהּ, וְשָׁאנֵי לְעִנְיַן טוּמְאָה, דְּהַתּוֹרָה רִיבְּתָה טׇהֳרָה אֵצֶל זְרָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״.
הוא בנוגע להפיכת זרעים למסוגלים לקבל טומאה. זרעים שנמצאים בעציץ נקוב דינם כזרעים הנטועים בקרקע, ולכן אינם יכולים לקבל טומאה. זרעים שנמצאים בעציץ שאינו נקוב נחשבים כתלושים מן הקרקע ויכולים לקבל טומאה. לכאורה, בתחומים אחרים של הלכה, רבי שמעון סבור שצמח בעציץ נקוב דינו כצמח שבקרקע (מאירי). אמר לו: ביחס לכל העניינים של הלכה, רבי שמעון משווה את דינו של עציץ נקוב לזה של דבר תלוש. אולם, עניין הטומאה שונה, שכן התורה ריבתה טהרה ביחס לזרעים, כפי שנאמר: "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע, טהור הוא" (ויקרא יא:לז). הלשון הכפולה: "כל זרע זרוע אשר יזרע" מלמדת שכל זרע שניתן לאפיינו כזריעה, לרבות כזה הגדל בעציץ נקוב, נשאר טהור. אולם, בתחומים אחרים של הלכה, דינו של עציץ נקוב שווה לזה של עציץ שאינו נקוב.
בְּעָא מִינֵּיהּ הָהוּא סָבָא מֵרַבִּי זֵירָא: שׁוֹרֶשׁ כְּנֶגֶד נֶקֶב מַה לִּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? אִישְׁתִּיק וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. זִימְנָא חֲדָא אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָאָמַר: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאִם נִיקַּב בִּכְדֵי טׇהֳרָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא שׁוֹרֶשׁ כְּנֶגֶד נֶקֶב בְּעַאי מִינָּךְ וְלָא אֲמַרְתְּ לִי וְלָא מִידֵּי, נִיקַּב בִּכְדֵי טׇהֳרָתוֹ מִיבַּעְיָא?!
זקן אחד העלה דילמה לפני רבי זירא: במקרה שבו השורש של צמח בעציץ נקוב נמצא מול החור, מה היה רבי שמעון אומר לעניין האם הוא נחשב מחובר לקרקע או לא? הוא שתק ולא אמר לו דבר. הגמרא מספרת שפעם אחת אותו זקן מצא את רבי זירא, שהיה יושב ואומר: ורבי שמעון מודה שאם החור שבעציץ גדול די כדי לטהר אותו, כלומר, שאינו יכול להחזיק זיתים, הוא נחשב מחובר לארץ לעניין שבת. הוא אמר לו: כעת, העליתי לפניך דילמה באשר לפסיקתו של רבי שמעון במקרה שבו השורש נמצא מול החור, ולא אמרת לי דבר. לגבי מקרה שבו השורש אינו ממש מול החור, אבל החור שלו גדול דיו כדי לטהר אותו, האם צריך לומר לי שהדילמה אם הוא נחשב תלוש או לא נותרה בלתי מוכרעת? אלא, ודאי יש להבין זאת באופן אחר.
אָמַר אַבָּיֵי: וְאִי אִיתְּמַר לְהָא דְּרַבִּי זֵירָא, הָכִי הוּא דְּאִיתְּמַר: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאִם נִיקַּב לְמַטָּה מֵרְבִיעִית.
אביי אמר: ואם האמירה של רבי זירא שרבי שמעון סבור שעציץ נקוב נחשב מחובר לקרקע, נאמרה, כך נאמרה: ורבי שמעון מודה שאם העציץ נוקב למטה מן המקום שבו היה יכול להכיל רביעית של לוג, שוב אינו נחשב כלי, והצמחים נחשבים מחוברים לקרקע.
אָמַר רָבָא, חָמֵשׁ מִדּוֹת בִּכְלֵי חֶרֶס: נִיקַּב כְּמוֹצִיא מַשְׁקֶה — טָהוֹר מִלְּטַמֵּא גִּיסְטְרָא וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְקַדֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת; נִיקַּב כְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה — טָהוֹר מִלְּקַדֵּשׁ בּוֹ מֵי חַטָּאת וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְהַכְשִׁיר בּוֹ זְרָעִים; נִיקַּב כְּשׁוֹרֶשׁ קָטָן — טָהוֹר מִלְּהַכְשִׁיר בּוֹ זְרָעִים וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְקַבֵּל בּוֹ זֵיתִים; נִיקַּב כְּמוֹצִיא זֵיתִים — טָהוֹר מִלְּקַבֵּל בּוֹ זֵיתִים וַעֲדַיִין כְּלִי הוּא לְקַבֵּל בּוֹ רִימּוֹנִים; נִיקַּב כְּמוֹצִיא רִימּוֹנִים — טָהוֹר מִכְּלוּם. וְאִם הוּקַּף צָמִיד פָּתִיל — עַד שֶׁיִּפָּחֵת רוּבּוֹ.
אגב טהרתו של כלי חרס, הגמרא מביאה שרבא אמר: חמישה שיעורים נאמרו לגבי נקבים בכלי חרס: אם ניקב בנקב קטן שממנו המשקה זב, הרי הוא שוב אינו כלי והוא טהור מבחינת טומאת חרס. שברי כלי חרס טמאים מסוימים נשארים טמאים אם עדיין אפשר להשתמש בהם. אם יש בו נקב, אפילו קטן, שנוזלים יכולים לעבור דרכו, שוב אינו יכול להעביר טומאה. אולם הוא עדיין נחשב כלי לקדש בו את מי החטאת של הפרה האדומה, הדורשים כלי שלם. ואם ניקב בנקב גדול דיו כדי שהמשקה ייכנס לכלי, הוא טהור לעניין קידוש מי החטאת בו, אך עדיין הוא כלי לעניין הכשרת זרעים שבתוכו לקבל טומאה. ואם ניקב בנקב בגודל של שורש קטן, הוא טהור לעניין הכשרת זרעים שבתוכו לקבל טומאה, אך עדיין הוא כלי היכול לקבל טומאה לעניין החזקת זיתים. ואם ניקב בנקב גדול דיו כדי שזיתים ייצאו, הוא טהור לעניין טומאת כל שאר הכלים שיכולים להחזיק זיתים, אך עדיין הוא כלי לעניין החזקת רימונים. אם הכלי מיועד לשימוש להחזקת רימונים, הוא יכול לקבל טומאה מפני שהוא ראוי לשימוש זה. אם ניקב בנקב גדול דיו כדי שרימונים ייצאו, הוא טהור מכל סוג של טומאה. ואם פי כלי חרס שנמצא בחדר עם מת מוקף בצמיד פתיל, הוא אינו נעשה טהור, אפילו אם נקבו היה גדול דיו כדי שרימון ייצא. הוא מגן על כל מה שבתוך הכלי מלקבל טומאה, אלא אם כן רובו של הכלי נשבר.
אָמַר רַב אַסִּי: שָׁמַעְתִּי כְּלִי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ כְּמוֹצִיא רִימּוֹן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא בְּמוּקָּף צְמִיד פָּתִיל. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר מוּקָּף צְמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיִּפָּחֵת רוּבּוֹ! לָא קַשְׁיָא,
רב אסי אמר: שמעתי כי לגבי כלי חרס, השיעור של הנקב שפוסל אותו מלקבל טומאה הוא גדול דיו כדי שרימון ייצא דרכו. אמר לו רבא: שמא רק זאת שמעת כאשר פיו של הכלי מוקף בצמיד פתיל, אבל כלי חרס רגיל נטהר בנקב גדול דיו כדי שזית ייצא דרכו. שואלת הגמרא: וכי אין רבא עצמו הוא זה שאמר שכלי חרס שהוא מוקף צמיד פתיל מגן על מה שבתוכו מלקבל טומאה אלא אם כן רובו של הכלי נשבר? משיבה הגמרא: אין זו קושיה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria