זֶרַע קִישּׁוּאִין — שְׁנַיִם. זֶרַע דִּילּוּעִין — שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי — שְׁנַיִם. חָגָב חַי טָהוֹר — כׇּל שֶׁהוּא. מֵת — כִּגְרוֹגֶרֶת. צִפּוֹרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה — כׇּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא כׇּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לְקָטָן לִשְׂחוֹק בּוֹ.
השיעור הקובע לחיוב על הוצאת זרעי מלפפונים הוא שני זרעים, מפני שהם גדולים וניכרים. השיעור הקובע לחיוב על הוצאת זרעי דלעת הוא שני זרעים. השיעור הקובע לחיוב על הוצאת זרעי פול המצרי הוא שניים. השיעור הקובע לחיוב על הוצאת חגב כשר חי הוא בכל שהוא. על הוצאת חגב כשר מת, שהוא ראוי לאכילה, השיעור הוא כמו בכל מאכל אחר, כגרוגרת. השיעור הקובע לחיוב על הוצאת החגב הנקרא ציפורת כרמים, בין מת ובין חי, הוא בכל שהוא; זאת מפני שמצניעים אותו לרפואה או כקמיע, ולכן אפילו כמות קטנה נחשבת. רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב טמא חי חייב על הוצאת כל שהוא, מפני שבני אדם מצניעים חגבים לתינוק הרוצה לשחק בו.
גְּמָ׳ וּרְמִינְהִי: זֶבֶל וָחוֹל הַדַּק — כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא! אָמַר רַב פָּפָּא: הָא דִּזְרִיעַ, הָא דְּלָא זְרִיעַ — לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְהוֹצִיא נִימָא אַחַת לִזְרִיעָה.
גמרא: למדנו במשנה את השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זרעי גינה בשבת. והגמרא הקשתה סתירה ממה שלמדנו: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זבל וחול דק בשבת הוא כשיעור המשמש לזבל קלח של כרוב; זהו דבריו של רבי עקיבא. וחכמים אומרים: כשיעור המשמש לזבל כרישה אחת. אפילו צמח אחד הוא כמות חשובה. רב פפא אמר: שיעור זה הקטן יותר חל במקרה שבו הזרע כבר היה נטוע וגדל. במקרה כזה, מוציאים זבל כדי לזבל צמח אחד. ואילו אותו שיעור גדול יותר חל במקרה שבו הזרע עדיין לא היה נטוע, משום שאין אדם טורח להוציא זרע אחד לנטיעה.
זֶרַע קִישּׁוּאִין. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא גַּרְעִינִין, אִם לִנְטִיעָה — שְׁתַּיִם, אִם לַאֲכִילָה — כִּמְלֹא פִּי חֲזִיר, וְכַמָּה מְלֹא פִּי חֲזִיר — אַחַת. אִם לְהַסִּיק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. אִם לְחֶשְׁבּוֹן — שְׁתַּיִם. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁנֵי נִימִין מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה — חַיָּיב, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְנִישְׁבִּין. מִקְשֶׁה שֶׁל חֲזִיר — אַחַת. צוּרֵי דֶקֶל — שְׁתַּיִם. תּוֹרֵי דֶקֶל — אַחַת.
ביחס למה שאמרה המשנה על השיעור להוצאה של זרעי מלפפון ודלעת, לימדו חכמים: המוציא גלעיני תמרים בשבת, אם עשה זאת כדי לשתול, הוא חייב על הוצאה של שני גלעינים. אם עשה זאת כדי שהבהמות יאכלו, הוא חייב על הוצאה של כדי למלא פי חזיר. וכמה הוא כדי למלא פי חזיר? גלעין תמר אחד. אם עשה זאת כדי לשרוף את הגלעינים, השיעור הקובע לחיוב הוא כשיעור המשמש לבשל ביצה קלה לבישול. אם הוציאם כדי להשתמש בהם למניין, השיעור לחיוב הוא שני גלעינים. אחרים אומרים שהשיעור לחיוב הוא חמישה גלעינים. אדם יכול לעקוב אחר עד חמישה פריטים ללא עזרה. לימדו חכמים: המוציא שתי שערות מזנב סוס או מזנב פרה בשבת חייב, מפני שאנשים מצניעים אותן כדי להשתמש בהן במלכודות. השיעור הקובע לחיוב בהוצאת שערה קשה של חזיר הוא שערה אחת. יש לה חשיבות מפני שמשתמשים בה לתפירת נעליים. השיעור הקובע לחיוב בהוצאת כפות תמרים הוא שתיים, אבל השיעור לעניין סיבי דקל, הנקלפים מן הכף והם דקים יותר, הוא סיב אחד.
צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה — כׇּל שֶׁהוּא. מַאי צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים? אָמַר רַב: פַּלְיָא בִּיאָרִי. אָמַר אַבָּיֵי: וּמִשְׁתַּכְחָא בְּדִיקְלָא דְּחַד נְבָארָא וְעָבְדִי לַהּ לְחוּכְמָא. אָכֵיל לֵיהּ לְפַלְגָא דְיַמִּינֵיהּ, וּפַלְגָא דִשְׂמָאלֵיהּ רָמֵי לֵהּ בְּגוּבְתָּא דִנְחָשָׁא וְחָתֵים לֵהּ בְּשִׁיתִּין גּוּשְׁפַּנְקֵי, וְתָלֵי לֵהּ בְּאִיבְרָא דִשְׂמָאלָא. וְסִימָנָיךְ: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״, וְחָכֵים כַּמָּה דְּבָעֵי, וְגָמַר כַּמָּה דְּבָעֵי, וְאָכֵיל לֵיהּ לְאִידַּךְ פַּלְגָא, דְּאִי לָא — מִיעֲקַר תַּלְמוּדֵיהּ.
למדנו במשנה: לגבי המוציא את החגב הנקרא ציפורת כרמים, בין מת ובין חי, השיעור לחיוב הוא בכל שהוא. זאת משום שאנשים מצניעים אותם לצרכים רפואיים או כקמיע, ולכן אפילו חגב אחד נחשב חשוב. הגמרא שואלת: מהי ציפורת כרמים? אמר רב: זהו החגב הנקרא פליא ביארי. אמר אביי: ואפשר למצוא אותו בדקל שיש בו רק גפן אחת, והוא משמש כקמיע לחכמה. אדם אוכל את חציו הימני, ומשליך את חציו השמאלי לתוך שפופרת נחושת, וחותם אותה בשישים חותמות, ותולה אותה על זרועו השמאלית. והסימן המזכיר לך איזו מחצית לאכול ואיזו מחצית לתלות על הזרוע הוא הפסוק: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב). ואז אדם נעשה חכם ככל שירצה, ולומד ככל שירצה, ולאחר מכן אוכל את המחצית האחרת, שאם לא יעשה כן, תלמודו יישכח.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹצִיא כּוּ׳. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר לָא. מַאי טַעְמָא? דִילְמָא אָכֵיל לֵיהּ: אִי הָכִי, טָהוֹר נָמֵי. דְּהָא רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּרַב, וַהֲוָה קָמְעַבַּר שׁוֹשִׁיבָא אַפּוּמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: שִׁקְלֵיהּ, דְּלָא לֵימְרוּ מֵיכַל קָאָכֵיל לֵיהּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם ״בַּל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״! אֶלָּא, דִילְמָא מָיֵית וְאָכֵיל לֵיהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה אִי מָיֵית — קָטָן מִיסְפָּד סָפֵיד לֵיהּ.
למדנו במשנה שרבי יהודה אומר: אפילו המוציא חגב טמא חי חייב על הוצאה בכל שהוא, מפני שאנשים מצניעים חגבים למשחק. הגמרא מסבירה: והתנא הראשון סבור שאין אנשים נותנים לילדים חגבים טמאים למשחק. מה הטעם לכך? משום החשש ששמא הילד יאכל אותו. והגמרא שואלת: אם כן, צריך היה גם להיות אסור לתת לילד חגב כשר, שמא הילד יאכל אותו, כפי שסיפרה הגמרא שרב כהנא עמד לפני רב והעביר חגב כשר חי ליד פיו. רב אמר לרב כהנא: הנח אותו, כדי שאנשים לא יאמרו בטעות: הוא אוכל אותו ועובר על האיסור של "לא תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא, מג). מכאן שאכילת חגב כשר בעודו חי אסורה. אלא, אפילו לפי המשנה הסתמית, אין מקום לחשוש שילד קטן יאכל חגב שהוא משחק בו. הטעם שהתנא הראשון אוסר לתת לילד חגב טמא למשחק הוא החשש ששמא הוא ימות והוא יאכל אותו. ורבי יהודה, המתיר לתת לילד חגב טמא למשחק, אינו חושש לכך. אם החגב ימות, הילד יספוד לו ויתאבל על מותו, ובוודאי לא יאכל אותו.
הדרן עלך אמר רבי עקיבא
מַתְנִי׳ הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת — חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא. וְכׇל אָדָם — אֵין חַיָּיב עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ. חָזַר וְהִכְנִיסוֹ — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ.
משנה:מי שמצניע זרע לזריעה, או לדוגמה, או לצורכי רפואה, והוציאו בשבת — חייב על הוצאה של כלשהו. בכך שהצניע שיעור זה, גילה שחשוב הוא בעיניו. לפיכך, הוא חייב על הוצאתו, אף על פי שמה שהוציא פחות מן השיעור ההלכתי הקובע חיוב לאותו פריט. וכל אדם אחר אינו חייב אלא על הוצאתו בשבת אם הוציא כשיעורו לחיוב. אם הצניע את הזרע, הוציאו, ואחר כך הכניסו בחזרה, בלא כוונה להשתמש בו למטרה המיוחדת שלשמה הצניעו, אינו חייב אלא אם כן הכניס כשיעורו לחיוב (רב שמואל שטרשון).
גְּמָ׳ לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנֵי ״הַמַּצְנִיעַ״? לִיתְנֵי: הַמּוֹצִיא לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה — חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא! אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהִצְנִיעוֹ וְשָׁכַח לָמָּה הִצְנִיעוֹ, וְהַשְׁתָּא קָא מַפֵּיק לֵיהּ סְתָמָא.
גמרא: הגמרא שואלת: מדוע המשנה מלמדת: מי שמצניע זרע למטרה מסוימת והוציאו? שתלמד המשנה בפשטות : מי שמוציא זרע לזריעה, או כדוגמה, או לצרכים רפואיים — חייב על הוצאה של כלשהו. אין אדם חייב על ההצנעה של הזרע. הוא חייב על הוצאה של פחות מן השיעור הקובע לחיוב, משום שייחס חשיבות לשיעור זה. אמר אביי: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו אדם הצניעו למטרה מסוימת ושכח לשם מה הצניעו, וכעת הוא מוציאו ללא מטרה מסוימת.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria