לימדו הלכה זו במקרה של מינים מתוקים, מפני שהם ראויים להתערב יחד כדי להמתיק את התבשיל בקדרה. הגמרא מסיקה: הטעם שהם מצטרפים זה עם זה הוא שהם ראויים להמתיק את התבשיל שבקדרה יחד. אבל, אם אין הדבר כך, אזי הם אינם מצטרפים זה עם זה. מכאן לכאורה שתבלינים בכלל אינם מצטרפים יחד כדי להוות שיעור שלם. הגמרא משיבה: כאן גם כן, המשנה עוסקת במקרה שבו הם ראויים להמתיק את התבשיל שבקדרה.

למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של קליפות אגוזים, קליפות רימונים, קורטם ופואה, המשמשים להפקת צבעים, הוא כשיעור המשמש לצביעת בגד קטן המונח על גבי כיפת ראשה של אישה. והרי הגמרא העלתה סתירה ממה שלמדנו במקום אחר במשנה: המוציא שרויים במים חייב אם הוציא שיעור כשיעור המשמש לצביעת דוגמה בגודל פקק, לנול של אורג. הכוונה היא לפיסת צמר קטנה שאורג מניח על הנול כדוגמת צבע. את העשבים שרו במים, שכן כך היו מכינים אותם לשימוש כצבעים. לכאורה, לפי גמרא זו, שיעור החיוב אינו הכמות המשמשת לצביעת בגד קטן. הגמרא משיבה: האם לא נאמר לגבי אותה משנה שרב נחמן אמר שרבה בר אבוה אמר: במקרה של צבעים שרויים, שיעור החיוב קטן יותר מפני שאין אדם טורח לשרות עשבים רק כדי לצבוע דוגמה עבור הנול של אורג. הוא יתחיל לשרות עשבים רק כדי לצבוע בגד חשוב יותר. אולם, בעשבים שכבר שרויים ומוכנים לשימוש כצבע, שיעור החיוב קטן יותר, כלומר די בכמות המספיקה לצביעת דוגמה.

המשנה הזכירה חומרים שוחקים המשמשים לכביסה, וביניהם שתן. הגמרא מבהירה את טיבם של החומרים הנזכרים. החכמים שנו בברייתא: השתן הנזכר במשנה הוא שתן שגילו עד ארבעים יום. לאחר מכן חומציותו נחלשת, והוא נעשה בלתי מתאים למטרה זו. לגבי הנתר, החכם שנה בברייתא: הכוונה היא לנתר אלכסנדרוני מן העיר שבמצרים, ולא לנתר מאנפנטרין, שהוא באיכות שונה. לגבי הבורית הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זהו חול. הגמרא שואלת: והלא שנינו בברייתא: בורית וחול? מאחר ששני המונחים נמנו, בורית אינה יכולה להיות חול. אלא, מהי בורית? היא גופרית.

הגמרא מעלה קושיה על סמך צמחים שהשימוש בהם אסור בשנת השמיטה. הוסיפו פקעות של חצב ולענה, ובורית, ואהל. ואם יעלה על דעתך לומר שבורית היא גופרית, וכי יש גופרית שחלים עליה הלכותשמיטה? והלא למדנו במשנה שזה הכלל: כל דבר שיש לו שורש והוא גדל הריהו כפוף להלכות השמיטה, וכל דבר שאין לו שורש אינו כפוף להלכות השמיטה. אלא, מהי הבורית? היא אהל. הגמרא שואלת: והלא נשנה בברייתא: ובורית ואהל? מאחר ששני המונחים נמנו, בורית אינה יכולה להיות אהל. אלא, ישנם שני סוגים של אהל. אחד מהם נקרא בורית.

באשר לאדמת קימוליאן הנזכרת במשנה, רב יהודה אמר: זו היא האדמה המכונה שלוף מקל ב־[shelof dotz]. באשר לeshlag הנזכר במשנה, שמואל אמר: שאלתי את כל יורדי הים בנוגע לזהותו של eshlag, והם אמרו לי כי הוא נקרא shonana, וניתן למצוא אותו בקונכיית הפנינה, ומוציאים אותו באמצעות שיפוד ברזל.

משנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של פלפל בשבת הוא בכל שהוא. וכן השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זפת הוא בכל שהוא. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של מיני בשמים שונים ומתכות שונות הוא בכל שהוא. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של אבני המזבח או עפר המזבח, מגילות קודש או כיסוייהן שהתבלו מחמת חרק הנקרא מקק המשחית מגילות, ומקק המשחית את כיסוייהן, הוא בכל שהוא. זאת מפני שאנשים מצניעים אותם כדי לגנוז אותם, מחמת קדושתם, ומחשיבים אפילו שיעור קטן של אותם פריטים. רבי יהודה אומר: אף המוציא אביזרי עבודה זרה בשבת חייב על הוצאה של כל שהוא, שנאמר: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח). מאחר שאפילו הכמות הקטנה ביותר אסורה וחייבת בשריפה, כל כמות נחשבת חשובה.

גמרא: הגמרא שואלת: לאיזה שימוש מתאימה כל כמות של פלפל? הגמרא משיבה: לשם סילוק ריח פה. ולאיזה שימוש מתאימה כל כמות של זפת? היא מתאימה לריפוי כאב ראש. למדנו במשנה שאדם חייב על הוצאה בשבת של כל כמות של סוגים שונים של בשמים. שנו חכמים בברייתא: אפילו המוציא חפץ שיש בו ריח רע בשבת לצורך רפואה או לצרכים דומים, חייב על הוצאה של כל כמות. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של שמן מבושם משובח הוא כל כמות. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של צבע ארגמן הוא כל כמות. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של ניצן ורד בתולה בשבת הוא ניצן אחד.

למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של סוגים שונים של מתכות הוא כל שהוא. הגמרא שואלת: לאיזה שימוש מתאימה כל כמות של מתכת, עד שהיא מחייבת את המוציא אותה? שנינו בברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מפני שכמות קטנה של ברזל ראויה לעשות ממנה מסמר קטן.

מאחר שהגמרא דנה בשיעור הקובע חיוב על הוצאת מתכת בשבת, היא דנה בהלכות הקשורות של חפצים שהוקדשו למקדש. חכמים לימדו בברייתא: במקרה של מי שנודר בלי לפרט שיעור, ואומר: הרי זה עלי לתרום ברזל למקדש, אחרים אומרים: עליו לתרום לא פחות מאמה על אמה של ברזל. הגמרא שואלת: לאיזה שימוש ראויה מתכת בגודל כזה? רב יוסף אמר: למחסום עורבים. גג המקדש היה מכוסה במשטחי ברזל עם מסמרים בולטים כדי למנוע מעורבים לעמוד שם. ויש אומרים נוסח שונה מעט. אחרים אומרים: עליו לתרום לא פחות מן הברזל הנחוץ למחסום עורבים. וכמה ברזל הוא זה? רב יוסף אמר: אמה על אמה. מי שנודר לתרום נחושת חייב לתרום לא פחות מן השווי של מעה כסף. שנינו בברייתא שרבי אליעזר אומר: צריך לתרום לא פחות מן הכמות הדרושה לחשל וו נחושת קטן. הגמרא שואלת: לאיזה שימוש במקדש הוא ראוי? אביי אמר: משתמשים בו כדי לגרד את הפתילות מן המנורה, ולנקות בו את הנרות.

למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של ספרי קודש או כיסוייהם שהתבלו מחמת חרק הנקרא מקק המשחית מגילות, וסוג אחר של מקק המשחית את כיסוייהן, הוא בכל שהוא. רבי יהודה אמר: חרקים אלו, המקק המשחית מגילות, התכך הפוגע במשי, והאילא האוכל ענבים, והפה האוכל תאנים, וההא האוכל רימונים, כולם מהווים סכנה למי שבולע אותם. הגמרא מספרת: תלמיד אחד היה יושב לפני רבי יוחנן והיה אוכל תאנים. התלמיד אמר לרבי יוחנן: רבי, יש קוצים בתאנים? רבי יוחנן אמר לו: הפה הרג את אותו אדם. החרק שבתאנה ניקב את גרונו של התלמיד.

משנה:המוציא סל של רוכל, אף על פי שיש בו מינים רבים של בשמים ותכשיטים, חייב להביא רק חטאת אחת, מפני שעשה מעשה הוצאה אחד בלבד. השיעור הקובע לחיוב על הוצאת זרעי גינה בשבת הוא פחות מכגרוגרת. רבי יהודה בן בתירא אומר: השיעור לחיוב הוא חמישה זרעים.