לגבי קביעה זו, אביי אמר: ברשות היחיד, הכול מסכימים שההלכה היא בהתאם לדעתו של רב חסדא, כלומר, שרשות היחיד נחשבת ישות אחת המלאה מן הקרקע ועד השמים. ואולם, כאן ברייתא זו עוסקת במקרה מיוחד של עץ העומד ברשות היחיד וענפיו נוטים לרשות הרבים, ואדם זרק חפץ מרשות הרבים והוא נח על הענפים של העץ. רבי יהודה הנשיא סובר שאומרים: השלך את ענפיו אחר גזעו. ענפי העץ נחשבים כהמשך של גזעו, ולכן העץ כולו נחשב רשות היחיד, ומי שזורק עליו חייב. וחכמים סוברים שאין אומרים: השלך את ענפיו אחר גזעו, ולכן הענפים עצמם אינם נחשבים לרשות היחיד, אלא למקום פטור, ומי שזורק על גביהם מרשות הרבים אינו חייב.

אביי אמר: מי שזרק חבית קנים עגולה לרשות הרבים, והחבית גובהה עשרה טפחים וקוטרה אינו שישה טפחים רחב, חייב. מאחר שקוטרה פחות משישה טפחים, שטחה יכול להכיל שטח של ארבעה על ארבעה טפחים. לפיכך, חבית זו נחשבת לחפץ, ואם זרקה מרשות היחיד לרשות הרבים הוא חייב. אולם, אם קוטר החבית היה שישה טפחים רחב, פטור. מאחר ששטח החבית גדול משטח של ארבעה על ארבעה טפחים, היא נחשבת לרשות היחיד עצמאית, והוא לא עשה מעשה של זריקת חפץ מרשות אחת לרשות אחרת.

רבא אמר: אפילו אם לא היה ברוחב שישה טפחים הוא פטור. מה הטעם לכך? הוא פטור משום שאי אפשר שקצות הקנים הבולטים מאריגת החבית לא יבלטו למעלה מעשרה טפחים. לפיכך, כל החבית מעולם לא נכנסה לרשות הרבים, שכן חלק ממנה נשאר במקום פטור, כלומר, בגובה עשרה טפחים מעל קרקע רשות הרבים.

אם הוא הפך את החבית שרוחבה פחות משישה טפחים על פיה, כלומר, אם זרק אותה כשפיה פונה כלפי מטה, אפילו אם גובה החבית היה רק שבעה טפחים ומשהו, הוא עדיין חייב, שכן המעמד ההלכתי של חבית זו שקול לזה של כל חפץ אחר שנוחת שם. אולם, אם גובהה של חבית זו היה שבעה וחצי טפחים, הוא פטור. בתוך שלושה טפחים מן הקרקע חל עקרון לבוד: לחפץ הנמצא בתוך שלושה טפחים מן הקרקע יש מעמד הלכתי כאילו הוא מחובר לקרקע. דפנות החבית מגיעות עד הקרקע, ואז היא נחשבת כאילו החבית כבר נגעה בקרקע של רשות הרבים, אף שלמעשה היא עדיין מרוחקת שלושה טפחים, בעוד שחלקה העליון נשאר מקום פטור. הרי זה כאילו הייתה זו חבית הגבוהה מעשרה טפחים.

רב אשי אמר: אפילו אם גובה החבית היה שבעה וחצי טפחים, הוא חייב, שכן דפנות החבית אינן נחשבות לגבוהות יותר מכפי שהן במציאות. מה הטעם לכך? הטעם הוא משום שמחיצות נעשות אך ורק לפנים החבית. דפנות החבית אינן ממלאות כל תפקיד מעבר לחבית עצמה, ולכן אין מקום להאריך את הדפנות באמצעות עקרון הלבוד. לפיכך, אם החבית עצמה אינה גבוהה עשרה טפחים, הרי היא חפץ בלבד.

עולא אמר: עמוד שגובהו תשעה טפחים, העומד ברשות הרבים, ורבים מכתפים עליו את משאם, וזרק אחד חפץ מרשות היחיד ונח על גביו של העמוד, חייב. מה הטעם לכך? הדבר מבוסס על עיקרון זה: כל דבר הבולט מרשות הרבים: אם הוא פחות משלושה טפחים מן הקרקע, והרבים דורכים עליו, הרי הוא נחשב כחלק מן הקרקע. אם הוא משלושה ועד תשעה טפחים, הם, הרבים, לא דורכים עליו ולא מכתפים את משאם על כתפיהם עליו, ואין הוא נחשב לחלק מרשות הרבים. אולם בליטה שגובהה תשעה טפחים, בוודאי הרבים מכתפים את משאם על כתפיהם עליה. מאחר שהרבים משתמשים בו, הוא נחשב לרשות הרבים, למרות גובהו.

בהתבסס על דבריו של עולא, אביי אמר לרב יוסף: בור בקרקע של רשות הרבים, שעומקו כמה טפחים, מהו מעמדו ההלכתי? האם גם הוא נחשב, בהתאם לעקרונו של עולא, לחלק מרשות הרבים? בכלל, לגבי הלכות שבת, אין הבחנה בין שטח המוגבה מעל סביבתו לבין שטח השקוע מתחת לסביבתו. רב יוסף אמר לו: וכן הדין בבור; הלכות אלו חלות. רבא אמר: בבור, הלכות אלו אינן חלות. מה הטעם לכך? מאחר ששימוש מתוך דוחק אינו נחשב שימוש, והשימוש בבור, אפילו אם עומקו תשעה טפחים, אינו נוח, ואין הוא דומה לעמוד באותו גובה.

רב אדא בר מתנא הקשה על דעתו של רבא ממה ששנינו בברייתא: מי שסלו מונח ברשות הרבים והוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה, אין מטלטלין חפץ ממנו לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכו, שכן מעמדו ההלכתי הוא של רשות היחיד. ואם היה פחות מכך בגובהו, מותר לטלטל ממנו לרשות הרבים ולהפך. מוסיפה הברייתא: וכן הדין לגבי חור. האם אין אמירה זו מתייחסת אל הסיפא של הברייתא: שמותר לטלטל מבור שעומקו פחות מעשרה טפחים לרשות הרבים? מכאן סיוע לדעת רב יוסף, שחור נכלל בתוך רשות הרבים. רבא דחה זאת: אמירה זו אינה מתייחסת אל הסיפא של הברייתא, אלא לרישא של הברייתא: דינו כסל, שאין מטלטלין מחור שעומקו עשרה טפחים לרשות הרבים, מפני שהוא רשות היחיד גמורה. אולם אין להסיק כל מסקנה לגבי חור שעומקו פחות מעשרה טפחים.

רב אדא בר מתנא העלה קושיה נוספת על דעתו של רבא ממה שנלמד בברייתא אחרת, העוסקת בדיני צירוף תחומים: