אלא, הצע ששמואל התכוון לומר כי אין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים. הרי זו משנה, ומדוע שיחזור על משנה מפורשת? כפי שלמדנו במשנה: לגבי הזורק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, והחפץ נח על כותל העומד ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע, הרי זה כאילו זרק חפץ באוויר והוא מעולם לא נחת. ואם נח למטה מעשרה טפחים מן הקרקע, הרי זה כאילו זרק חפץ לקרקע. זוהי משנה מפורשת הקובעת שתחום רשות הרבים אינו נמשך מעבר לעשרה טפחים מעל הקרקע.

אלא, יש לומר שדבריו של שמואל נאמרו ביחס לכרמלית; ואין כרמלית למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, חכמים הקלו לגבי כרמלית והחילו עליה מקצת קולות של רשות היחיד ומקצת קולות של רשות הרבים. הגמרא מפרטת: מקצת קולות של רשות היחיד: שאם יש מקום של ארבעה טפחים, הרי זו כרמלית, ואם אין מקום של ארבעה טפחים, הרי זו רק מקום פטור. מקצת קולות של רשות הרבים: שעד גובה של עשרה טפחים, הרי זו כרמלית; למעלה מעשרה טפחים אינה כרמלית.

לגופו של עניין עצמו: הוזכר לעיל כי רב גידל אמר כי רב חייא בר יוסף אמר כי רב אמר: בית שאין בתוכו קירות שגובהם עשרה טפחים, ועם קירויו הוא מגיע לגובה של עשרה טפחים מעל הקרקע; על גגו מותר לטלטל בכולו, שכן גגו הוא רשות היחיד לכל דבר, ובתוכו מותר לטלטל רק ארבע אמות, שכן בפנים הגובה אינו מספיק כדי לעשותו רשות היחיד והוא נשאר במעמד של כרמלית.

באשר להלכה זו, אביי אמר: ואם חפר שטח של ארבעה על ארבעה טפחים ברצפת הבית, ובמקום שבו נעשתה החפירה, גובהו עד התקרה מגיע לעשרה טפחים, הבית נעשה רשות היחיד, ומותר לטלטל בכל הבית. מה הטעם לכך? מאחר שהשטח החפור הוא רשות היחיד, שאר הבית טפל לו, והוא מקבל את המעמד ההלכתי של חורי רשות היחיד, וחורי רשות היחיד, אף על פי שחסר בהם שיעור של רשות היחיד, נחשבים כרשות היחיד עצמה. כפי שנאמר: הכול מודים שחורי רשות היחיד הם נחשבים כרשות היחיד; מאחר שהם נכללים בתוך רשות היחיד, דנים אותם כמותה. אולם נחלקו לגבי חורי רשות הרבים. אביי אומר: הם נחשבים לרשות הרבים. ורבא אומר: אינם נחשבים לרשות הרבים; אלא הם או כרמלית או מקום פטור.

רבא אמר לאביי: לשיטתך, שאמרת כי חורי רשות הרבים נחשבים כרשות הרבים, במה זה שונה מהלכה זו? שכן כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל, הוא אמר כי רבי יוחנן אמר: תוספת זו של כרמלית אל התוספתאנצרכה רק ללמד את המקרה של זווית הסמוכה לרשות הרבים. ואם, לפי דעתך, תהא זווית זו כחורי רשות הרבים, ומעמדה ההלכתי צריך להיות של רשות הרבים עצמה ולא של כרמלית. אביי השיב: יש הבחנה בין המקרים. שם, הזווית, השימוש בה אינו נוח; כאן, חורי רשות הרבים, השימוש בהם נוח. מאחר שנוח להשתמש בחורי רשות הרבים, ואכן משתמשים בהם, הם רשות הרבים לכל דבר.

הגמרא העלתה קושיה נוספת על שיטתו של אביי: למדנו במשנה לגבי מי שזורק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, והחפץ נח על כותל העומד ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע, הרי זה כאילו היה זורק חפץ באוויר והוא מעולם לא נחת. אם נח למטה מעשרה טפחים מן הקרקע, הרי זה כאילו היה זורק חפץ לקרקע, והוא חייב. ודנו בהלכה זו: מהו הטעם שכאשר הכותל אינו גבוה עשרה טפחים הרי זה כאילו זרקו לקרקע? הרי החפץ לא נח על הכותל, שכן מסתבר שהחפץ פגע בכותל ואז נפל לקרקע. מאחר שלא הייתה פעולת הנחה, הוא לא עשה את מלאכת ההוצאה האסורה ברשות הרבים.

ורבי יוחנן אמר שלמדו משנה זו כמתייחסת למקרה כאשר זרק עוגת תאנים עסיסית שנדבקת לקיר ונשארת שם. ואם יעלה על דעתך לומר שחורי רשות הרבים נחשבים כרשות הרבים, למה לי להעמיד את המשנה כמקרה של עוגת תאנים עסיסית? הבה נעמיד אותה בפשטות כמקרה של אבן או חפץ רגיל, ושהוא נח בחור.

לפעמים אביי היה משיב על השאלה באומרו כי אבן או חפץ שונים הם מתאנה עסיסית, בכך שהם חוזרים כאשר משליכים אותם ואינם נחים בתוך החור. לפיכך, היה פשוט יותר להעמיד את המשנה במקרה של תאנה. ולפעמים היה משיב עליה באומרו שהמשנה עוסקת בכותל שאין בו חור. ומניין הוא מוצא סיוע לפירוש זה? ממה שלמדנו ברישא של המשנה: הזורק למעלה מעשרה טפחים מן הקרקע, הרי זה כאילו זרק באוויר ולא נח מעולם. ואם יעלה על דעתך לומר שאנו מדברים כאן בכותל שיש בו חור, מדוע יהיה זה כאילו זרקו באוויר ולא נח מעולם? הרי נח בחור, ואותו חור הוא רשות היחיד, שהרי הוא למעלה מעשרה טפחים, ובכך נעשתה מלאכת ההוצאה האסורה.

ואם תאמר שהמשנה עוסקת במקרה שבו לנקבים אין שטח של לפחות ארבעה על ארבעה טפחים, כפי שמצוי בנקבים שבכותל, ולכן לנקבים יש דין מקום פטור, האם לא אמר רב יהודה שרבי חייא אמר: הזורק חפץ למעלה מעשרה טפחים והחפץ הלך ונח בנקב כלשהו, הגענו בעניין זה למחלוקת שבין רבי מאיר לחכמים? ההכרעה אם יש כאן איסור או לא תלויה בניתוח אותה מחלוקת. רבי מאיר סבור שבכל מקום שבו נדרש שיעור מינימלי מסוים כדי שהלכה מסוימת תחול, והשטח הקיים קטן יותר, אם מבחינה תאורטית הנסיבות מאפשרות לחצוב וליצור שטח בגודל הנדרש, אדם רואה זאת כאילו הוא חוצב את המקום להשלימו, כלומר, למקום יש מעמד הלכתי כאילו אכן הורחב בפועל. וחכמים סבורים שאין חוצבים את המקום להשלימו. אלא, המעמד ההלכתי של השטח תואם את גודלו בפועל. לפיכך, לשיטת רבי מאיר, אם חפץ נחת בנקב קטן, רואים את השטח כאילו נחצב כדי להשלים את הנקב לארבעה על ארבעה טפחים, ומעמדו ההלכתי הוא כמעמד רשות היחיד לכל דבר. אלא, האם אין להסיק מן המשנה, הסוברת שהזורק חפץ על כותל למעלה מעשרה טפחים הרי זה כאילו זרקו באוויר, שהיא עוסקת בכותל שאין בו נקב, ואפשרות החציבה כלל לא הועלתה? הגמרא מסיקה: אכן, הסיק מכך.

הגמרא חוזרת שוב לעניין שהוזכר לעיל בדרך אגב גופו [gufa]. אמר רב חסדא: מי שתקע מקל בקרקע של רשות היחיד, וחפץ שהוא עצמו זרק מרשות הרבים נח על גביו, אפילו אם אותו מקל היה גבוה מאה אמה, חייב. הטעם לכך הוא מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע. הגמרא מציעה: נאמר שכאשר אמר רב חסדא את דבריו, היה זה בהתאם לשיטתו של רבי יהודה הנשיא. התנאים נחלקו בעניין דומה, כפי שנשנה בברייתא: מי שזרק חפץ בשבת ברשות הרבים, והחפץ נח על בליטה כלשהי, רבי יהודה הנשיא מחייבו וחכמים פוטרים אותו. נמצא, שרק לשיטת רבי יהודה הנשיא אין צורך שהחפץ ינוח על שטח בגודל מסוים, ולכן דברי רב חסדא לגבי המקל יכולים להיות רק בהתאם לשיטתו של רבי יהודה הנשיא.