דְּלָא מִקַּנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא, וְלָא קְטִיל לְכוּ כִּינָּא אַמָּנַיְיכוּ, וְלָא שְׁלִיף לְכוּ יַרְקָא וַאֲכִיל לְכוּ מִכִּישָּׁא דְּאָסַר גִּינָּאָה.
כשם שאין אתם מנקים את עצמכם בחרס של כלי חרס, ואין אתם הורגים כינים על בגדיכם, ואין אתם תולשים ירק ואוכלים אותו לפני שאתם מתירים את האגודה שקשר הגנן? מכאן משתמע שכל המעשים הללו כרוכים בסכנת כישוף.
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דִּמְחַדְּדָן שְׁמַעְתָּתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֵיזִיל לְגַבֵּיהּ? דְּכִי אָזֵילְנָא לְגַבֵּיהּ מוֹתִיב לִי בְּמִילֵּי דְעָלְמָא. אָמַר לִי: מַאן דְּעָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא לָא לִיתֵּיב בְּהֶדְיָא, וְלָא לִיטְרַח טְפֵי — דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָּא אַתְּלָת שִׁינֵּי יָתֵיב, דִילְמָא מִשְׁתַּמְטִי שִׁינֵּי דְכַרְכַּשְׁתָּא וְאָתֵי לִידֵי סַכָּנָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסֵיק בְּחַיֵּי דִּבְרִיָּיתָא וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּמִילֵּי דְעָלְמָא?! כׇּל שֶׁכֵּן זִיל לְגַבֵּיהּ.
רב הונא אמר לבנו רבה: מה הטעם שאין אתה נמצא בין הלומדים לפני רב חסדא, שהלכותיו חריפות? רבה אמר לו: לשם מה עליי ללכת אליו? כשאני הולך אליו, הוא מושיב אותי ומעסיק אותי בעניינים של חולין שאינם קשורים לתורה. למשל, הוא אמר לי: הנכנס לבית הכיסא לא ישב מיד ולא יתאמץ יותר מדי, מפני שפי הטבעת נשען על שלוש שיניים, השרירים המחזיקים אותו במקומו, ויש חשש שמא שיני פי הטבעת ייפרקו מחמת המאמץ ויבוא לידי סכנה. רב הונא אמר לבנו רבה: הוא עוסק בדברים שהם חיוניים לחיי אדם, ואתה אומר שהוא עוסק בענייני חולין? עכשיו שאני יודע למה התכוונת, על אחת כמה וכמה לך לפניו.
הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס, רַב הוּנָא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וָחֶרֶס — מְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר, תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא! תַּרְגְּמַהּ רַפְרָם בַּר פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְרַב הוּנָא: בְּאוֹגְנֵי כֵּלִים.
הגמרא ממשיכה לדון בהלכות אלו. רב הונא אמר: מי שנפנה וצריך לקנח, ולפניו אבן וחרס, מקנח באבן ואינו מקנח בחרס, שמא יזיק לעצמו. ורב חסדא אמר: מקנח בחרס ואינו מקנח באבן, שהיא מוקצה. הגמרא מקשה מברייתא: אם היו לפניו אבן וחרס, מקנח בחרס ואינו מקנח באבן. זו תיובתא ניצחת על דעתו של רב הונא. רפרם בר פפא פירש זאת לפני רב חסדא בהתאם לדעתו של רב הונא: אין מדובר בחרסים, אלא בשפות חלקות של כלים, שאין בהן סכנה.
הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים, רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא, חַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר וְאֵין מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְחַד אָמַר: מְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים וְאֵין מְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר. מֵיתִיבִי: הַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ שִׁינָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּלַחִין, הָא בִּיבֵשִׁין.
לפניו היו אבן ועשבים. לעניין הדרך המועדפת לקינוח בשבת, מהו הדין? יש מחלוקת בין רב חסדא ורב המנונא. אחד אמר: מקנח באבן ואינו מקנח בעשבים; ואחד אמר: מקנח בעשבים ואינו מקנח באבן. הגמרא מקשה מברייתא: המקנח בדבר שהאור שולטת בו, שיניו התחתונות, המחזיקות את בני המעיים במקומם, נושרות. אם כן, כיצד מותר לקנח בעשבים? הגמרא מתרצת: אין זו קושיה: זה, במקום שהותר, מדובר בעשב לח; וזה, במקום שנאסר, מדובר בעשב יבש.
הַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ נִפְנֶה, רַב חִסְדָּא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְחַד אָמַר: רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר רוּחַ זוּהֲמָא שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, דְּתַנְיָא: הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו וְאוֹכֵל — דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ עַל גַּב אֶפְרוֹ, וְזוֹ הִיא תְּחִלַּת רוּחַ זוּהֲמָא.
הגמרא ממשיכה לדון בנושא זה. לגבי מי שצריך להתפנות ואינו עושה כן, יש מחלוקת בין רב חסדא ורבינא. אחד אמר: רוח רעה שולטת בו; ואחד אמר: ריח זוהמה שולט בו. שנינו בברייתאכדעת מי שאמר שריח זוהמה שולט בו, שכן שנינו: מי שצריך להתפנות ואוכל דומה לתנור שהוסק על גבי אפרו; וזהו תחילתו של ריח זוהמה.
הוּצְרַךְ לִיפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִיפָּנוֹת, אָמַר רַב חִסְדָּא: יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב, יַעֲמוֹד וְיֵשֵׁב. רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יִסְתַּלֵּק לִצְדָדִין. רַב הַמְנוּנָא אָמַר: יְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבָּנַן אָמְרִי: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּכִי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ לָא מִפְּנֵי! אֲמַר לֵיהּ: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אֲחֵרִים. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּקָם וְיָתֵיב וְקָם וְיָתֵיב עַד דְּשָׁפֵךְ כְּקִדְרָה.
הגמרא ממשיכה לדון בסוגיה: מי שהיה צריך להתפנות ואינו יכול לעשות כן, אמר רב חסדא: יעמוד וישב, יעמוד וישב. רב חנן מנהרדעא אמר: יזוז לצדדים וינסה להקל על עצמו במקום אחר. רב המנונא אמר: ימשמש באבן באותו מקום. וחכמים אמרו: יסיח את דעתו לעניינים אחרים. רב אחא בריה דרבא אמר לרב אשי: כל שכן שכאשר הוא מסיח את דעתו לא יוכל להתפנות. רב אשי אמר לו: יסיח את דעתו מעניינים אחרים, ויתמקד אך ורק במאמץ להתפנות. רב ירמיה מדפתי אמר: ראיתי ערבי אחד שעמד וישב, עמד וישב, עד שזה נשפך ממנו כמו מקדרה. מכאן שעצה זו מועילה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע, יְהַלֵּךְ עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁל אַרְבַּע [אַרְבַּע] אַמּוֹת, וְאָמְרִי לַהּ: אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁל עֶשֶׂר עֶשֶׂר אַמּוֹת, וְנִפְנֶה, וְנִכְנָס וְיֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.
החכמים לימדו בברייתא: מי שרוצה להיכנס ולהשתתף בסעודה רגילה שתימשך זמן מה, צריך לפסוע מרחק של ארבע אמות עשר פעמים, ויש אומרים, עשר אמות ארבע פעמים, כדי לזרז את פעולת המעיים, ולהתפנות, ולהיכנס, ולשבת במקומו.
מַתְנִי׳ חֶרֶס — כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: ״לֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד״. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִשָּׁם רְאָיָה? ״וְלַחְשׂוֹף מַיִם מִגֶּבֶא״.
MISHNA: מי שמוציא חרס של כלי חרס בשבת חייב אם יש בו שיעור השווה לזה שמשתמשים בו לתת בין עמוד אחד לחברו כשהם מונחים על הקרקע כדי להפריד ביניהם; זהו דבריו של רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בשיעור השווה לזה שמשתמשים בו להסיק בו את האש. רבי יוסי אומר: בשיעור השווה לזה שמשתמשים בו להחזיק רביעית של לוג בתוכו. רבי מאיר אמר: אף על פי שאין ראיה לדבר, יש רמז מקראי לדעתי, שנאמר: "וכתתו כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול; ולא יימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל:יד). אמר לו רבי יוסי: וכי יש ראיה משם? הרי הכתוב מסיים: "ולחשוף מים מגבא," ללמד שכלי חרס חשוב אם הוא גדול דיו להחזיק מים.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ, אוֹ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ? מִסְּבָרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, וּמִקְּרָא — שִׁיעוּרָא דְרַבִּי מֵאִיר נְפִישׁ. דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ שִׁיעוּרָא דְרַבִּי יוֹסֵי נְפִישׁ, לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא זוּטְרָא, וַהֲדַר לָיֵיט לַהּ בְּמָנָא רַבָּה?! אָמַר אַבָּיֵי: [מַתְנִיתִין נָמֵי] לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיקִידָה גְּדוֹלָה.
גמרא:דילמה הועלתה לפני החכמים: האם השיעור שאמר רבי מאיר גדול יותר, או האם השיעור שאמר רבי יוסי גדול יותר? הגמרא משיבה: מסתבר לומר שהשיעור של רבי יוסי גדול יותר; אולם, על סמך הפסוק נראה שהשיעור של רבי מאיר גדול יותר. שכן, אם עולה על דעתך לומר שהשיעור של רבי יוסי לגבי שבר כלי חרס גדול יותר, האם הנביא היה תחילה מקלל אותו באומרו שכלי קטן לא יימצא, ואחר כך מקלל אותו באומרו שכלי גדול יותר לא יימצא? אמר אביי: המשנה גם מתייחסת לשבר גדול של כלי חרס הנדרש להסקת האש של שרפה גדולה. אפילו במשנה, שיעורו של רבי מאיר גדול יותר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשָּׁם רְאָיָה. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי מֵאִיר! וְרַבִּי מֵאִיר ״לָא מִיבַּעְיָא״ קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא מִידֵּי דַּחֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי דְּלָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ, אֶלָּא אֲפִילּוּ מִידֵּי דְּלָא חֲשִׁיב לְאִינָשֵׁי לָא לִישְׁתְּכַח לֵיהּ.
למדנו במשנה שרבי יוסי אמר לו: האם יש ראיה משם? הוא מביא ראיה לשיטתו מסופו של אותו פסוק עצמו. הגמרא מעירה: רבי יוסי השיב יפה לרבי מאיר. וכיצד רבי מאיר מתמודד עם אותה ראיה? הוא מסביר שהפסוק נאמר בלשון של: אין צריך לומר. כך יש להבין אותו: אין צריך לומר שחפץ שהוא חשוב לבני אדם, כגון חרס גדול להסקת אש, לא יימצא, אלא אפילו חפץ שהוא אינו חשוב לבני אדם, כלומר, חרס לשאיבת מים, לא יימצא. לכן, סופו של הפסוק אינו סותר את שיטתו של רבי מאיר.
מַתְנִי׳ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִין לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ״ — מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.
משנה:רבי עקיבא אמר: מניין נלמד שעבודה זרה, כגון פסל של אלוהות, מטמאה בטומאה הנגרמת במשא אפילו כאשר האדם הנושא אותה אינו בא עמה במגע, כשם שאישה נידה מטמאה? שנאמר: "וטימאתם את ציפוי פסילי כספך, ואת אפודת מסכת זהבך, תזרם כמו דוה [dava], צא תאמר לו" (ישעיהו ל:כב). כשם שאישה נידה מטמאה בטומאה הנגרמת במשא, כך גם עבודה זרה מטמאה בטומאה הנגרמת במשא.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְנָפַל, אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה.
גמרא: מאחר שההלכות עבודה זרה והטומאה שהיא גורמת חורגות מתחומו של מסכת שבת, עיקרי הלכה זו מובאים ממסכת עבודה זרה. למדנו במשנה שם: מי שביתו היה סמוך לבית של עבודה זרה, וחלק עמו קיר משותף, והקיר המבדיל נפל, אסור לבנותו מחדש שכן בכך היה בונה קיר לעבודת אלילים. מה יעשה? מרחיק ארבע אמות לתוך אדמתו שלו ובונה את הקיר שם.