Drashot AI Logo
מַתְנִי׳ עֶצֶם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תַּרְווֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף. זְכוּכִית — כְּדֵי לִגְרוֹר בָּהּ רֹאשׁ הַכַּרְכֵּר. צְרוֹר אוֹ אֶבֶן — כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּדֵי לִזְרוֹק בַּבְּהֵמָה.
משנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של עצם הוא בשיעור שמשתמשים בו לעשות כף. רבי יהודה אומר: בשיעור שמשתמשים בו לעשות ממנו מפתח. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זכוכית הוא בשיעור שמשתמשים בו לגרד ולהחליק את ראש הכישור, מקל מחודד שבו משתמשים האורגים. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של חלוק נחל או אבן הוא בשיעור שמשתמשים בו לזרוק על ציפור כדי להבריח אותה. רבי אלעזר בר יעקב אומר: בשיעור שמשתמשים בו לזרוק על בהמה, שהוא גדול יותר.
גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דְרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ? הָא קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ! אָמַר עוּלָּא: חֲפֵי פּוֹתַחַת. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲפֵי פּוֹתַחַת טְהוֹרִין, קְבָעָן בַּפּוֹתַחַת טְמֵאִין. וְשֶׁל גַּל, אַף עַל פִּי שֶׁחִיבְּרָן בַּדֶּלֶת וּקְבָעָן בְּמַסְמְרִים טְהוֹרִין — שֶׁכׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע.
גמרא: הגמרא שואלת: האם זאת אומרת שמידתו של רבי יהודה גדולה יותר? והלוא אנו סבורים שמידתם של חכמים גדולה יותר? אמר עולא: רבי יהודה לא התייחס למפתח כולו, אלא לשיני מפתח. לגבי האמור לעיל, הגמרא מביאה את מה ששנו חכמים בברייתא: שיני מפתח טהורות, ואין הן יכולות לקבל טומאה כשהן נפרדות מן המפתח, שכן אין להן שימוש בפני עצמן. אולם אם קבען במפתח, הן יכולות לקבל טומאה כחלק מכלי. ושיני מנעול, אף על פי שקבען בדלת וחיברן במסמרים, טהורות, שכל דבר המחובר לקרקע דינו כבעל אותו מעמד הלכתי כקרקע עצמה, שאינה יכולה לקבל טומאה.
זְכוּכִית כְּדֵי לִגְרוֹר בָּהּ. תָּנָא: סְכוּכִית — כְּדֵי לִפְצוֹעַ בָּהּ שְׁנֵי נִימִין כְּאַחַת.
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זכוכית הוא כשיעור המשמש לגרד ולהחליק את ראש הכישור. תנא שנה את אותה הלכה בתוספתא באופן אחר: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זכוכית הוא כשיעור המשמש לחתוך שני חוטים בבת אחת, שכן אפשר להשתמש בשבר זכוכית במקום סכין.
צְרוֹר אוֹ אֶבֶן כְּדֵי לִזְרוֹק בָּעוֹף. רַבִּי אֶלְעָזָר כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁמַּרְגֶּשֶׁת בָּהּ. וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ? תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז.
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של צרור או אבן הוא כשיעור מה שמשתמשים בו לזרוק על ציפור כדי להבריחה. רבי אלעזר בן יעקב אומר: כשיעור מה שמשתמשים בו לזרוק על בהמה. רבי יעקב אמר שרבי יוחנן אמר: וזהו רק אם האבן גדולה דיה שהבהמה מרגישה בה. וכמה הוא השיעור של אותה אבן? שנינו בברייתא: רבי אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.
זוּנִין עַל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַר לְהוּ: רַבּוֹתַי, אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא שִׁיעוּרָן בְּכַמָּה? אָמְרוּ לוֹ: כְּזַיִת כֶּאֱגוֹז וּכְבֵיצָה. אֲמַר לְהוּ: וְכִי טוּרְטָנֵי יַכְנִיס? נִמְנוּ וְגָמְרוּ מְלֹא הַיָּד. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּזַיִת כֶּאֱגוֹז וּכְבֵיצָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: מְלֹא הַיָּד.
הגמרא מספרת: זונין נכנס לבית המדרש ואמר לחכמים: רבותיי, לגבי אבנים שמותר לטלטלן בשבת לקינוח בבית הכיסא, מה שיעורן? אמרו לו: אבנים בשלושה גדלים בלבד מותר לטלטל לצורך זה: כזית, כאגוז, וכביצה. אמר להם: וכי יכניס מאזניים [טורטני] לבית הכיסא כדי לשקול כל אבן? נמנו וגמרו החכמים שאין צריך למדוד את האבנים. אלא נוטל מלוא היד של אבנים. שנויה בברייתא: רבי יוסי אומר ששיעור אבני בית הכיסא הוא כזית, כאגוז, וכביצה. רבי שמעון בן רבי יוסי אומר משום אביו: אין צריך למדוד את האבנים. אלא נוטל מלוא היד של אבנים.
תָּנוּ רַבָּנַן בְּשַׁבָּת: שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת מוּתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא. וְכַמָּה שִׁיעוּרָן? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כֶּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּבֵיצָה. אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: כַּמַּחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בְּאֶתְרוֹג. הָתָם מַתְנִיתִין, הָכָא בָּרָיְיתָא! אֶלָּא: כַּמַּחֲלוֹקֶת בְּאֶתְרוֹג כָּךְ מַחֲלוֹקֶת כָּאן.
חכמינו לימדו בברייתא בנוגע לשבת: מותר להכניס לבית הכיסא שלוש אבנים חדות. ומה שיעורן? רבי מאיר אומר: כגודל אגוז; רבי יהודה אומר: כגודל ביצה. רפרם בר פפא אמר שרב חסדא אמר: כמו המחלוקת כאן, כך גם שם יש מחלוקת בין חכמים אלה בנוגע לשיעור המינימלי של אתרוג. הגמרא תמהה על ההשוואה. מדוע הגמרא מביאה ברייתא זו כסימן לזכור את המחלוקת על שיעורו של אתרוג? שם, בנוגע לאתרוג, זו משנה הידועה לכול; כאן זו ברייתא, שהיא סתומה יותר וסביר יותר שתצריך סימן והשוואה למקור מוכר יותר. אלא, הלשון הפוכה: כמו המחלוקת בנוגע לאתרוג, כך גם כאן יש מחלוקת.
אָמַר רַב יְהוּדָה: אֲבָל לֹא אֶת הַפָּאיֵיס. מַאי ״פָּאיֵיס״? אָמַר רַבִּי זֵירָא: כַּרְשִׁינֵי בַּבְלָיָיתָא. אָמַר רָבָא: אָסוּר לְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּמַשְׁמֵשׁ בַּחוֹל. מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא: לִיסְתַּכַּן? כִּלְאַחַר יָד. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אִם יֵשׁ מָקוֹם קָבוּעַ לְבֵית הַכִּסֵּא — מְלֹא הַיָּד. אִם לָאו — כַּהֶכְרֵעַ מְדוֹכָה קְטַנָּה שֶׁל בְּשָׂמִים. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אִם יֵשׁ עָלֶיהָ עֵד — מוּתָּר.
רב יהודה אמר: אולם, אין לטלטל את הפייס לשימוש בבית הכיסא. הגמרא שואלת: מהי משמעות פייס? רבי זירא אמר: הכוונה היא לרגבי אדמת בבל, שהיא רכה ומתפוררת. רבא אמר: אסור לקנח את פי הטבעת באבן בשבת כדי לסייע להוצאת צרכים בדרך שמקנחים בה בימות החול. מר זוטרא הקשה על כך מאוד: לפי רבא, וכי יסכן את עצמו בכך שיימנע מלהתפנות? הגמרא מסבירה: כוונתו הייתה שיעשה זאת בשינוי ולא בדרך הרגילה. לגבי שיעור האבנים, רבי ינאי אמר: אם יש לו מקום קבוע לבית הכיסא, רשאי ליטול מלוא היד אבנים; ואם לא יצטרך להן בשבת, יוכל להשתמש בהן בהזדמנות אחרת. ואם אין לו מקום קבוע, רשאי להכניס אבן בגודל בינוני, שהיא בגודל של מדוכה קטנה המשמשת לכתישת בשמים. רב ששת אמר: אם יש על האבן סימן עליה שכבר השתמשו בה בבית הכיסא, מותר לטלטלה לצורך זה בשבת, בלי קשר לגודלה.
מֵיתִיבִי? עֲשָׂרָה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי תַחְתּוֹנִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל עֲלֵי קָנִים, וַעֲלֵי גְפָנִים, וְלוּלַבֵּי גְפָנִים, וּמוֹרִיגֵּי בְהֵמָה בְּלֹא מֶלַח, וְשִׁדְרוֹ שֶׁל דָּג, וְדָג מָלִיחַ שֶׁלֹּא בִּישֵּׁל כׇּל צוֹרְכּוֹ, וְהַשּׁוֹתֶה שִׁמְרֵי יַיִן, וְהַמְקַנֵּחַ בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וְהַמְקַנֵּחַ בִּצְרוֹר שֶׁקִּינַּח בּוֹ חֲבֵרוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַתּוֹלֶה עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. לָא קַשְׁיָא: הָא בְּלַח, הָא בְּיָבֵשׁ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן מִצַּד אֶחָד, וְכָאן מִשְּׁנֵי צְדָדִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִּידֵיהּ, הָא דְּחַבְרֵיהּ.
הגמרא מקשה: האם מותר לקנח באבן שכבר השתמשו בה? והרי אמרו חכמים: עשרה דברים מביאים את האדם לידי סבל של טחורים, ואלו הם: האוכל עלי גומא, עלי גפן, קנוקנות של גפנים, החך והלשון של בהמה, וכן כל חלק אחר של הבהמה שאינו חלק ויש בו בליטות, בלא מלח, שדרה של דג, דג מלוח שאינו מבושל כל צורכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית, החומרים שמהם עושים כלי חרס, והמקנח באבן שקינח בה אחר אדם את עצמו. ויש אומרים: אף התולה את עצמו בבית הכיסא. לכאורה, השימוש באבן שכבר השתמשו בה מסוכן לבריאותו של אדם. הגמרא משיבה: לא קשיא. כאן, במקום שאסור, מדובר במקרה שהאבן עדיין לחה. כאן, במקום שמותר, מדובר במקרה שהאבן יבשה. ואם תרצה, אמור במקום זאת שכאן, במקום שאסור, מדובר בצד אחד, שמשתמשים בצד שכבר השתמשו בו; כאן, במקום שמותר, מדובר בשני צדדים, שמשתמשים בצד האחר של אותה אבן. ואם תרצה, אמור במקום זאת שזה, במקום שמותר, מדובר באבן של עצמו, שבה השתמש לקנח את עצמו; זה, במקום שאסור, מדובר באבן של אדם אחר, שיש בה סכנה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: יָרְדוּ עָלֶיהָ גְּשָׁמִים וְנִטַּשְׁטְשׁוּ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אִם הָיָה רִישּׁוּמָן נִיכָּר — מוּתָּר.
אביי אמר לרב יוסף: מה ההלכה אם ירד גשם על האבן והסימנים לכך שנעשה בה שימוש קודם בבית הכיסא טושטשו? צד הספק הוא: האם מותר לטלטלה כאבן שיועדה לשימוש בבית הכיסא בשבת, או שמא אסור לטלטלה מאחר שסימניה טושטשו וייתכן שיש לה מעמד הלכתי של מוקצה? רב יוסף אמר לו: אם ניכר בהן סימן, אף על פי שהוא מטושטש במקצת, מותר, שכן עדיין ברור שהאבן מיועדת לשימוש בבית הכיסא.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבָּהּ בַּר רַב שֵׁילָא מֵרַב
רבה בר רב שילא העלה דילמה לפני רב

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria