תָּנָא: שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּדְיוֹ, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּקוּלְמוֹס, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּקַלְמָרִין. בָּעֵי רָבָא: אוֹת אַחַת בִּדְיוֹ, אוֹת אַחַת בְּקוּלְמוֹס, אוֹת אַחַת בְּקַלְמָרִין, מַהוּ? תֵּיקוּ.
תנא שנהלימד בתוספתא: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של דיו הוא כשיעור המשמש לכתיבת שתי אותיות כאשר הוא מוציא דיו יבש, ושתי אותיות כאשר הדיו בקולמוס, ושתי אותיות בדיוונית [קלמרין]. רבא העלה בעיה: מהי ההלכה אם אדם הוציא דיו בכמות המספיקה לכתוב אות אחת בצורת דיו יבש, וכמות דיו המספיקה לכתוב אות אחת בקולמוס, וכמות דיו המספיקה לכתוב אות אחת בדיוונית? האם הן מצטרפות יחד כדי להוות את השיעור לחיוב, או שכל אחת נחשבת בנפרד? לא נמצאה הכרעה לבעיה זו. לכן, תעמוד בלא הכרעה.
אָמַר רָבָא: הוֹצִיא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וּכְתָבָן כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ — חַיָּיב, כְּתִיבָתָן זוֹ הִיא הַנָּחָתָן. וְאָמַר רָבָא: הוֹצִיא אוֹת אַחַת וּכְתָבָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא אוֹת אַחַת וּכְתָבָהּ — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? בְּעִידָּנָא דְּאַפְּקַהּ לְבָתְרָיְיתָא, חֲסַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא דְקַמַּיְיתָא.
רבא אמר: מי שהוציא שיעור דיו כדי לכתוב שתי אותיות בשבת, וכתב שתי אותיות תוך כדי הליכתו, אף על פי שלא הניח את החומר הכתוב ברשות הרבים, הרי הוא חייב על הוצאת הדיו. כתיבתם היא הנחתם. הוא חייב אף בלי להניח את הדיו על הקרקע. ועוד אמר רבא: מי שהוציא דיו המספיק לכתוב אות אחת וכתב אותה, ולאחר מכן המשיך להוציא דיו המספיק לכתוב אות נוספת וכתב אותה, הרי הוא פטור. מה הטעם שהוא פטור? בשעה שהוא הוציא את הטיפה האחרונה של הדיו, היה חסר לו השיעור הראשון של הדיו. הדיו שהוציא תחילה התייבש מעט בינתיים, ולא נותר ממנו די כדי לכתוב אות אחת.
וְאָמַר רָבָא: הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת אַחַת וְהִנִּיחָה, וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת אַחַת וְהִנִּיחָה — רִאשׁוֹנָה נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁקְּלָטָהּ [כֶּלֶב] אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה, וּפָטוּר. וְאַמַּאי? הָא מַנְּחָה? הָכִי קָאָמַר: וְאִם קָדַם וְהִגְבִּיהַּ רִאשׁוֹנָה קוֹדֶם הַנָּחַת שְׁנִיָּיה — נַעֲשֵׂית רִאשׁוֹנָה כְּמִי שֶׁנִּקְלְטָה אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה, וּפָטוּר. וְאָמַר רָבָא: הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהִנִּיחָהּ, וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְהֶעֱבִירָהּ דֶּרֶךְ עָלֶיהָ — חַיָּיב. וְאַמַּאי? הָא לָא נָח! כְּגוֹן שֶׁהֶעֱבִירָהּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה.
ורבא אמר לגבי סוגיה דומה: מי שהוציא חצי גרוגרת בשבת והניח אותה ברשות אחרת, וחזר והוציא עוד חצי גרוגרת והניח אותה, הראשונה נעשית כמי שנחטפה על ידי כלב או נשרפה, והוא פטור, שכן לא הוציא שיעור של גרוגרת שעליו היה מתחייב. הגמרא תמהה: ולמה הוא פטור; הרי גרוגרת שלמה מונחת יחד? מדוע אינו חייב על הוצאתה? הגמרא מסבירה: כך רבא אומר: ואם נטל את הראשונה תחילה לפני הנחת השנייה, כלומר, שתי חצאי הגרוגרת מעולם לא הונחו יחד, הראשונה נעשית כמי שנחטפה על ידי כלב או נשרפה, והוא פטור. ועוד אמר רבא: מי שהוציא חצי גרוגרת בשבת והניח אותה ברשות אחרת, וחזר והוציא עוד חצי גרוגרת והעביר את חצי הגרוגרת השנייה מעל חצי הגרוגרת הראשונה שכבר הונחה, חייב אף על פי שמעולם לא הונחו יחד. הגמרא שואלת: ולמה הוא חייב? חצי הגרוגרת השנייה לא נחה. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שהעביר את חצי הגרוגרת השנייה בתוך שלושה טפחים מן חצי הגרוגרת הראשונה. ההלכה היא שחפצים שפחות משלושה טפחים מפרידים ביניהם נחשבים מחוברים.
וְהָאָמַר רָבָא: תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה לְרַבָּנַן צָרִיךְ הַנָּחָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּזוֹרֵק, כָּאן בְּמַעֲבִיר.
הגמרא שואלת: והאם רבא עצמו לא אמר: חפץ שעובר בתוך שלושה טפחים מן הקרקע, לפי שיטת חכמים, חייב לנוח על גבי מקום מוגדר, ואם לא — אינו נחשב כמונח? הגמרא משיבה: אין זו קושיה. כאן, במקום שבו רבא אמר שהוא חייב לנוח ממש, מדובר על מי שזורק את החפץ; כאן, במקום שבו די בקרבה בלבד כדי לחייבו, מדובר על מי שמעביר חפץ בידו, שכן הוא יכול להניח את החפץ בכל נקודה.
תָּנוּ רַבָּנַן: הוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת וְחָזַר וְהוֹצִיא חֲצִי גְרוֹגֶרֶת, בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב, בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת — פָּטוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּהֶעְלֵם אֶחָד לִרְשׁוּת אַחַת — חַיָּיב, לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת — פָּטוּר. אָמַר רַבָּה: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ חִיּוּב חַטָּאת בֵּינֵיהֶם. אֲבָל כַּרְמְלִית — לֹא.
החכמים לימדו: מי שהוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים בשבת והמשיך להוציא עוד חצי גרוגרת, בתוך העלם אחד, חייב; בתוך שני העלמות, פטור משום שבאף אחד מן ההעלמות לא הוציא שיעור המחייב אותו. רבי יוסי אומר: אם הוציא את חצאי הגרוגרת בתוך העלם אחד לרשות אחת הוא חייב; לשתי רשויות הוא פטור. אם נשא את שני חצאי הגרוגרת לשני חלקים נפרדים של רשות הרבים, הוא פטור מפני שאין דרך מותרת לצרף את שני החצאים. רבה אמר לגבי דברי רבי יוסי: זהו רק במקרה שיש ביניהם מקום שיש בו חיוב להביא קרבן חטאת ביניהם. הדבר חל רק במקרה שיש רשות היחיד בין שני חלקי רשות הרבים, וההעברה ביניהם אסורה מדין תורה. אבל, אם שני חלקי רשות הרבים הופרדו על ידי כרמלית, לא, הוא לא יהיה פטור. במקרה כזה, אין איסור תורה להעביר בין שני חלקי רשות הרבים דרך הכרמלית, ולפי דין תורה הם אינם נחשבים נפרדים.
אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ כַּרְמְלִית. אֲבָל פִּיסְלָא — לֹא. וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ פִּיסְלָא. וְאָזְדָא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: רְשׁוּת שַׁבָּת כִּרְשׁוּת גִּיטִּין דָּמְיָא.
אביי אמר: אפילו אם הם הופרדו על ידי כרמלית אין זה נחשב לרשות אחת, והוא פטור. אבל, אם שני החלקים הופרדו על ידי קורה גדולה, לא, הם אינם נחשבים לנפרדים. ורבא אמר: אפילו אם שני החלקים הופרדו על ידי קורה גדולה, לשיטת רבי יוסי, הם נחשבים לנפרדים והוא פטור. הגמרא מעירה: ורבא הולך בעקבות קו ההיגיון שלו שנאמר במקום אחר, כפי שרבא אמר: ההגדרה של רשות לעניין שבת היא כמו ההגדרה של רשות לעניין גיטי גירושין. כשם שלעניין גיטי גירושין, שני אזורים המופרדים על ידי קורה אינם נחשבים לרשות אחת, כך גם לעניין הלכות שבת, הם אינם נחשבים לרשות אחת.
כְּחוֹל כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת. עַיִן אַחַת הָא לָא כָּחֲלִי! אָמַר רַב הוּנָא: שֶׁכֵּן צְנוּעוֹת כּוֹחֲלוֹת עַיִן אַחַת. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּחוֹל, אִם לִרְפוּאָה — כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת, אִם לְקַשֵּׁט — בִּשְׁתֵּי עֵינַיִם. תַּרְגְּמַהּ הִילֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: כִּי תַּנְיָא הַהִיא בְּעִירָנִיּוֹת.
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של כחול לעיניים הוא כשיעור שמשתמשים בו לכחול עין אחת. הגמרא שואלת: כיצד יכולה המשנה לומר עין אחת? נשים אינן כוחלות רק עין אחת. רב הונא אמר: מפני שנשים צנועות, המכסות את פניהן בצעיף, כוחלות רק את העין האחת הנראית בכחול. הגמרא מקשה מברייתא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: לגבי הוצאה של כחול לעיניים, אם הוא משמש לרפואה, השיעור לחיוב הוא כשיעור שמשתמשים בו לכחול עין אחת; ואם הוא משמש לקישוט העין, השיעור הקובע חיוב על הוצאה הוא כשיעור שמשתמשים בו לשתי עיניים. הלל, בנו של רבי שמואל בר נחמני, פירש זאת: כאשרברייתאזו נשנתה היה זה ביחס לנשות הכפרים. מפני שהתנהגות בלתי צנועה פחות שכיחה שם, נשים אינן נוהגות לכסות את פניהן.
(שַׁעֲוָה כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. תָּנָא: כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן שֶׁל יַיִן.)
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של שעווה הוא כשיעור מה שמשמש לשים על פתחו של נקב קטן כדי לאוטמו. תנא שנה בתוספתא: כדי ליתן על פי נקב קטן בכלי המחזיק יין. גודלו של נקב המאפשר יציקת יין קטן מגודלו של הנקב הנדרש בעת יציקת נוזלים צמיגים יותר.
דֶּבֶק כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁפְשָׁף. תָּנָא: כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ שַׁפְשָׁף שֶׁבְּרֹאשׁ קָנֶה שֶׁל צַיָּידִין.
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של דבק הוא כשיעור המשמש לשים בראש לוח [שפשף]. שנו חכמים: הכוונה היא לכמות השווה לזו שמשתמשים בה לשים בראש לוח שהוא מחובר לראש מקלו של צייד. הציידים היו מורחים דבק כדי ללכוד את הציפורים הנוחתות על הלוח.
זֶפֶת וְגׇפְרִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כּוּ׳. תָּנָא: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב קָטָן.
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זפת וגופרית הוא כשיעור המשמש לאטום חור בכלי ולעשות בו נקב קטן באותה סתימה. זפת וגופרית שימשו לאטימת חללים גדולים בכדים. לעיתים היו עושים נקבים באותן סתימות. תנא שנה בתוספתא: חייבים על הוצאה של שיעור השווה לזה שאפשר להשתמש בו כדי לעשות חור גדול לחור קטן.
חַרְסִית כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר כּוּ׳. לְמֵימְרָא דְּשִׁיעוּרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה נְפִישׁ? הָא קַיְימָא לַן דְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן נְפִישׁ, דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִיטּוֹל הֵימֶנּוּ מִדַּת מִנְעָל לְקָטָן. אֵימָא: כְּדֵי לָסוּד פִּיטְפּוּט כִּירָה קְטַנָּה.
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאת חרס כתוש הוא כשיעור מה שמשתמשים בו ללוש ולעשות פתח למפוח שיונח בכור של צורפי זהב. רבי יהודה אומר: שיעור שהוא כמידה שמשתמשים בה לעשות כֵּן קטן לכור. הגמרא תמהה: האם נאמר שהשיעור של רבי יהודה גדול יותר? והלא אנו סבורים ששיעורם של חכמים גדול יותר, כפי שלמדנו במשנה שרבי יהודה אומר לגבי קנים: שיעור החיוב הוא כשיעור מה שמשתמשים בו למדוד מנעל לקטן? וזה קטן מן השיעור שקבעו חכמים. הגמרא משיבה: אף כאן, אמור שאין הכוונה לחומר המספיק לעשות את כל הכן, אלא כדי לטוח את הסדקים שבכן קטן של כירה קטנה, שדורש כמות מזערית של טיח.
סוּבִּין כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.
למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של סובין הוא כשיעור המשמש לשים על פתח כור ההיתוך של צורפי זהב.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria