השיעור הקובע לחיוב על הוצאה של נייר שנמחק ממנו הכתב ושאינו ראוי עוד לכתיבה, הוא כשיעור המשמש לעטוף צלוחית קטנה של בושם. השיעור הקובע לחיוב על הוצאה של עור בהמה הוא כשיעור המשמש לעשיית קמיע. השיעור הקובע לחיוב על הוצאה של דוכסוסטוס, שכבה מעור הבהמה, הוא כשיעור המשמש לכתיבת מזוזה. השיעור הקובע לחיוב על הוצאה של קלף הוא כשיעור המשמש לכתוב את הקטע הקצר ביותר בתפילין, והוא פרשת שמע ישראל. השיעור הקובע לחיוב על הוצאה של דיו הוא כשיעור המשמש לכתוב שתי אותיות.

השיעור הקובע חיוב על הוצאה של כחול לעיניים הוא כשיעור המשמש לצבוע עין אחת בכחול. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של דבק הוא כשיעור המשמש לשים בראש לוח כדי ללכוד ציפורים. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של זפת וגופרית הוא כשיעור המשמש לאטום נקב בכלי ולעשות באותה אטימה נקב קטן. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של שעווה הוא כשיעור המשמש לשים על פי נקב קטן כדי לאוטמו. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של חרסית כתושה הוא כשיעור המשמש ללוש ולעשות ממנה פתח עבור המפוח שיוכנס אל כור של צורפי זהב. רבי יהודה אומר: כשיעור המשמש לעשות תומך קטן [פיטפוט] לכור. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של סובין הוא כשיעור המשמש לשים על הנקב של כור של צורפי זהב. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של סיד הוא כשיעור המשמש למרוח כחומר להסרת שיער על הקטנה שבבנות. רבי יהודה אומר: כשיעור המשמש למרוח על השיער הצומח על הרקה כדי שישכב שטוח. רבי נחמיה אומר: כשיעור המשמש למרוח על הרקה כדי להסיר שערות דקות.

גמרא: למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של חבל הוא כשיעור המשמש לעשות ידית דמוית אוזן לסל. שואלת הגמרא: במקרה של חבל נמי, יתחייב אדם על הוצאה של שיעור כשיעור המשמש לעשות לולאה לתלות בה נפה או כברה, כפי שהוא בקנה. משיבה הגמרא: כיוון שהחבל קשה והוא חורץ חריצים בכלי, אין בני אדם עושים ממנו לולאות. שנו חכמים: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של עלי דקל קשים הוא כשיעור המשמש לעשות ידית דמוית אוזן לסל מצרי קלוע, העשוי מענפי דקל ארוגים. אחרים אומרים: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של בסט הוא כשיעור המשמש לשים על פי משפך קטן כדי לסנן את היין. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של שומן הוא כשיעור המשמש למרוח מתחת לעוגה קטנה. וכמה שיעורו? כשיעור גודלו של סלע. שואלת הגמרא: והלא שנינו בברייתא ששיעורו הוא כשיעור גרוגרת? משיבה הגמרא: זה, רוחבו של סלע, וזה, נפחה של גרוגרת, שיעור אחד הם. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של חומר רך הוא כשיעור המשמש לעשות כדור קטן. וכמה שיעורו? הוא כמו גודלו של אגוז.

למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של נייר הוא כשיעור המשמש לכתוב קבלת מס. תנא שנה בתוספתא: כמה הוא השיעור של קבלת מס? כדי לכתוב שתי אותיות האופייניות לקבלת מס, שהן גדולות מאותיות רגילות. והגמרא מקשה סתירה: המוציא נייר חלק; אם יש בו מקום כשיעור המשמש לכתוב שתי אותיות, חייב, ואם לא, פטור. נייר זה קטן יותר מקבלת מס. אמר רב ששת: מה הן שתי האותיות שנשנו בתוספתא? שתי אותיות של קבלת מס. רבא אמר: אפשר אף לפרש את התוספתא כמתייחסת לשתי אותיות רגילות שלנו ולרווח כדי לאחוז את הנייר שעליו נכתב הטקסט, שהוא בגודל של קבלת מס.

הגמרא מקשה: המוציא נייר שנמחק ממנו הכתב או שטר חוב שכבר נפרע, אם יש בלובנו, במקום שאין בו כתב, כשיעור הראוי לכתוב שתי אותיות, או אם כל הנייר כשיעור הראוי לכרוך על צלוחית קטנה של בושם, חייב; ואם לאו, אם הוא קטן מזה, פטור. הגמרא מבארת: ניחא, לשיטת רב ששת, שאמר: מהן אותן שתי אותיות השנויות בתוספתא, שתי אותיות של קבלה של מס, הדבר מובן היטב. אבל לשיטת רבא, שאמר: שתי אותיות רגילות שלנו, ובצדן רווח כדי לאחוז את הנייר שעליו נכתב הטקסט, שהוא כשיעור קבלה של מס, כאן, בנייר או בשטר זה, אין צורך ברווח כדי לאחוז את הנייר, שהרי אפשר לאחוז בו במקום המחוק או על גבי כתב השטר הפרוע. ואף על פי כן, שיעור החיוב בתוספתא למוציא נייר שנמחק ממנו הכתב אינו קטן יותר. מסקנת הגמרא: אכן, הדבר קשה.

החכמים לימדו בתוספתא: מי שמוציא קבלת מס בשבת לפני שהראה אותה לגובה המס, והוא עדיין צריך אותה, חייב משום הוצאה בשבת. משהראה אותה לגובה המס פטור, שכן אין לה חשיבות. רבי יהודה אומר: אפילו משהראה אותה לגובה המס חייב, מפני שיש זמן שבו הוא צריך אותה. הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין דעותיהם? אמר אביי: יש הבדל מעשי בין דעותיהם לגבי רודפי מס. לעיתים גובי המס שולחים מפקחים אחרי מי שכבר עבר את ביקורת המס כדי לוודא שאכן שילם. במקרה כזה, אף על פי שכבר הראה אותה לגובה המס הראשון, יידרש להציג אותה שוב. אמר רבא: יש הבדל מעשי בין דעותיהם לגבי גובה מס בכיר וגובה מס זוטר. לפעמים, כאשר גובה המס הראשון שאדם פוגש הוא פקיד זוטר, הוא יצטרך לשמור את הקבלה אצלו ולהציגה אם יפגוש פקיד בכיר יותר. אמר רב אשי: יש הבדל ביניהם אפילו במקרה שיש רק גובה מס אחד. אף על פי כן, לטובתו לשמור אותה ברשותו מפני שהוא צריך אותה כדי להראותה לגובה מס שני שאולי יפגוש בעתיד, כשהוא אומר לו: ראה, אני אדם מהימן אצל גובה המס. המסמך שברשותו מוכיח שהוא נמצא ביחסים טובים עם רשויות המס.

החכמים לימדו: מי שמוציא שטר חוב בשבת לפני שפרע את החוב חייב; אולם משפרע אותו, פטור. רבי יהודה אומר: אפילו משפרע את החוב, חייב הוא על הוצאת המסמך מפני שהוא צריך לו. הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין דעותיהם? אמר רב יוסף: יש הבדל מעשי בין דעותיהם בנוגע להלכה האם אסור להחזיק שטר חוב שנפרע ברשותו של אדם או לא. וחכמים סבורים: אסור להחזיק שטר חוב שנפרע ברשותו, כדי שהמלווה לא ישתמש בו לגבות את החוב פעם שנייה. מאחר שאסור להחזיק שטר חוב שנפרע, אין למסמך כל ערך. ורבי יהודה סבור: מותר להחזיק שטר חוב שנפרע ברשותו של אדם ולהשתמש בו כנייר.

אביי אמר: הכול מסכימים שאסור להחזיק שטר שנפרע ברשותו, וכאן נחלקו בשאלה אם במקרה שבו הלווה מודה שהוא כתב שטר , על המלווה לקיימו בבית דין. התנא הראשון סובר: כאשר הלווה מודה שהוא כתב שטר , על המלווה לקיימו בבית דין כדי לאשר שאינו מזויף. אם אי אפשר לקיימו, הלווה יכול לטעון שכבר פרע את החוב. ורבי יהודה סובר: כאשר הלווה מודה שהוא כתב שטר , המלווה אינו צריך לקיימו בבית דין ויכול לגבות את חובו בלי קיום. המסמך נחשב מהימן יותר מטענות הלווה. ומה פירוש: לפני שפרע את החוב ולאחר שפרעו?