ודעת בית רבי ינאי אינה מתקבלת. וכאן, בברייתא זו, הם חולקים בכך: רבי שמעון בן אלעזר סבור: איבר קטן של מבוגר ואיבר גדול של תינוק בן יומו שווים זה לזה, ורבי נתן סבור: לעניין הוצאה של שמן בשיעור הראוי לסוך בו איבר קטן של מבוגר, כן, חייב; אולם איבר גדול של תינוק בן יומו, לא, פטור. הגמרא שואלת: לאיזו מסקנה הגיעו בעניין זה? בוא ושמע ראיה, שכן שנינו בברייתא שרבי שמעון בן אלעזר אומר במפורש: השיעור הקובע חיוב על הוצאת שמן הוא כשיעור המשמש לסוך על איבר קטן של תינוק בן יומו.

למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של מים הוא כשיעור המשמש למרוח ולפזר על תחבושת עין. אמר אביי: כעת, מאחר ש, לגבי כל חומר שהוא משמש הן לשימושים רגילים והן לבלתי רגילים, החכמים, בפסיקתם, הלכו אחר השימוש הרגיל אפילו להקל, כלומר, אדם חייב רק על הוצאת השיעור הגדול יותר. אולם, כאשר לחומר יש שימושים שונים ואחד הוא רגיל והאחר גם הוא רגיל, החכמים, בפסיקתם, הלכו אחר השימוש הרגיל המביא להחמיר, כלומר, אדם חייב על הוצאה אפילו של הכמות הקטנה יותר.

הוכחה לעיקרון זה ניתן לראות בדוגמאות הבאות. יין, השימוש בו לשתייה הוא נפוץ והשימוש בו לריפוי אינו נפוץ. החכמים, בקביעת השיעור הקובע חיוב על הוצאת יין, הלכו אחר השימוש בו לשתייה, שהוא נפוץ, דבר שהוביל לקולה. כמות היין שאדם שותה בדרך כלל גדולה מכמות היין המשמשת לריפוי. חלב, צריכתו נפוצה והשימוש בו לריפוי אינו נפוץ. החכמים, בקביעת השיעור הקובע חיוב על הוצאת חלב, הלכו אחר צריכתו, שהיא נפוצה, לקולה. דבש, צריכתו נפוצה והשימוש בו לריפוי הוא גם נפוץ. החכמים, בקביעת השיעור הקובע חיוב על הוצאת דבש, הלכו אחר השימוש בו לריפוי, השיעור הקטן יותר, לחומרה.

אולם מים, מאחר ששתייתם שכיחה והשימוש בהם לרפואה אינו שכיח, מה הטעם שהחכמים הלכו אחר השימוש בהם לרפואה להחמיר? לפי העיקרון האמור לעיל, היה על החכמים לקבוע את השיעור לפי השימוש בהם לשתייה. אמר אביי: שנו הלכה זו בגליל, ששם רגילים לשתות יין. שם, השימוש במים לרפואה שכיח כמו השימוש בהם לשתייה (תוספות). אמר רבא: אפילו אם תאמר שהלכה זו נוהגת בשאר המקומות כמו בגליל, השימוש במים לרפואת העין שכיח, בהתאם לדעתו של שמואל, שכן אמר שמואל: כל המשקים הניתנים על העין מביאים רפואה ומעכירים את הראייה, חוץ מן המים שמרפאים ואינם מעכירים את הראייה.

למדנו במשנה: והשיעור הקובע חיוב לכל שאר המשקין הוא רביעית לוג. שנו חכמים בתוספתא: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של דם וכל מיני משקין בשבת הוא רביעית לוג. רבי שמעון בן אלעזר אומר: השיעור הקובע חיוב לדם הוא פחות מכך. השיעור הקובע חיוב על הוצאה של דם הוא כשיעור המשמש למרוח על עין אחת, כשם שמורחים דם על מנת לרפא יבלת שבעין. הגמרא שואלת: ואיזה סוג דם מועיל לרפואה זו? דם של תרנגול בר. רבי שמעון בן גמליאל אומר: השיעור הקובע חיוב על הוצאה של דם הוא כשיעור המשמש למרוח על עין אחת, כשם שמורחים דם על מנת לרפא קטרקט. ואיזה סוג דם מועיל לרפואה זו? דם של עטלף. וסימן כדי שלא תתבלבל בין רפואות אלו: פנימי לפנימי, חיצוני לחיצוני. דם של עטלף, שחי במקומות מיושבים, לקטרקט, שהוא בתוך העין; דם של תרנגול בר, שחי מחוץ למקומות מיושבים, ליבלת, שהיא חיצונית לעין.

הגמרא מצטטת תוספתא: באיזה מקרה נאמרו דברים אלו, השיעורים לחומרים שבמשנה, נאמרו? הם נאמרו לגבי מי שמוציא אותם מרשות אחת לאחרת מבלי לייחס להם חשיבות מיוחדת. אבל, לגבי מי שמצניע אותם, ובכך מייחס להם חשיבות, הדין הוא שהוא חייב על הוצאה של כל שיעור. רבי שמעון אומר: באיזה מקרה נאמרו דברים אלו? הם נאמרו לגבי מי שמצניע את אותם שיעורים. אבל, אם אדם רק מוציא אותם, הוא חייב רק אם הוא מוציא רביעית של לוג. וחכמים מודים לרבי שמעון לגבי מי שמוציא מי שפכים לרשות הרבים שאפילו כאשר אדם רק מוציא אותם, השיעור הקובע חיוב הוא רביעית של לוג.

המאסטר אמר בתוספתא: באיזה מקרה נאמרו דברים אלה, השיעורים לחומרים שבמשנה, נאמרו? הם נאמרו לגבי מי שמוציא אותם מרשות אחת לאחרת מבלי לייחס להם חשיבות מיוחדת. אולם לגבי מי שמצניע אותם, הוא חייב על כל שיעור שהוא. הגמרא תמהה על כך: וכי אין המצניע גם המוציא? אין אדם חייב על הצנעה בלבד. הוא חייב רק על הוצאת החפץ שהוצנע. אמר אביי: במה אנו עוסקים כאן? במקרה של תלמיד שרבו אמר לו: לך ופנה לי מקום לסעודה, והלך ופינה לו מקום והעביר את החפצים לרשות אחרת. אם פינה חפץ שהוא חשוב לכל, הוא חייב על הוצאתו. אם פינה חפץ שאינו חשוב לכל, אזי אם רבו הצניעו, הוא חייב על הוצאתו, ואם רבו לא הצניעו, אינו חייב על הוצאתו, שכן התלמיד מקיים את רצון רבו.

המאסטר אמר בתוספתא: והחכמים מסכימים עם רבי שמעון לגבי מי שמוציא מי שפכים לרשות הרבים, שהשיעור הקובע חיוב הוא רביעית של לוג. הגמרא שואלת: למה מי שפכים ראויים? רבי ירמיה אמר: הם משמשים ללישת טיט. הגמרא שואלת: אם זו מטרתם, מדוע נדרשת כמות גדולה כל כך? האם לא שנינו בברייתא: השיעור הקובע חיוב על הוצאת טיט בשבת שווה לזה שמשמש לעשות פתח עבור המפוח שיוכנס לתוך כור, שהוא שיעור קטן הרבה יותר? הגמרא משיבה: זה אינו קשה. זה, שבו שיעור הטיט שווה לזה שמשמש לעשות פתח עבור המפוח שיוכנס לתוך כור, מתייחס למקרה שבו הוא כבר נילוש; ואילו זה, שבו שיעור מי השפכים הוא רביעית לוג כדי ללוש טיט, מתייחס למקרה שבו הוא עדיין לא נילוש, שכן אדם אינו טורח ללוש טיט רק כדי לעשות פתח עבור המפוח שיוכנס לתוך כור. כאשר מוציאים מים כדי ללוש טיט, נדרשת כמות גדולה; אולם טיט שכבר הוכן ראוי לשימוש גם לחפצים קטנים יותר.

משנה:המוציא חבל חייב בשיעור השווה למה שמשמש לעשות ידית דמוית אוזן לסל. השיעור הקובע חיוב על הוצאת עשב קנה הוא השווה למה שמשמש לעשות לולאה לתליית נפה או כברה. רבי יהודה אומר: שיעור החיוב הוא השווה למה שמשמש למדוד מנעל לילד, שכן הקנה משמש למדידת מידת הרגל. השיעור הקובע חיוב על הוצאת נייר הוא השווה למה שמשמש לכתוב קבלת מס. והמוציא קבלת מס עצמה בשבת חייב.