הָכָא נָמֵי, חַזְיָא לְדוּגְמָא.
גם כאן, מאחר שחומרים אלה מתאימים להיערם יחד בדוגמה של סוחר המבקש למכור אותם, הם מצטרפים יחד גם לעניין הוצאה בשבת.
מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא אוֹכָלִים כִּגְרוֹגֶרֶת — חַיָּיב, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְּשִׁיעוּרֵיהֶן. חוּץ מִקְּלִיפָּתָן, וְגַרְעִינֵיהֶן, וְעוּקְצֵיהֶן, וְסוּבָּן, וּמוּרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁין שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן.
משנה:המוציא שיעור של מאכלים הראויים למאכל אדם, בשיעור של כגרוגרת, לרשות שאסור לטלטל אליה בשבת, חייב. וכל אותם המאכלים מצטרפים זה עם זה להשלים שיעור זה, מפני ששיעוריהם שווים. שיעור זה מחושב בלי קליפותיהם, וגרעיניהם, ועוקציהם, ומורסנן, הקליפה היורדת מגרעין החיטה כשהוא נכתש, וסובנן הגס הנשאר בקמח. רבי יהודה אומר: אין מחשבים מן הקליפות, חוץ מקליפות עדשים, שהן מצטרפות עם העדשים להשלים את שיעור החיוב, מפני שמבשלים ואוכלים אותן עמהן.
גְּמָ׳ וְסוּבָּן וּמוּרְסָנָן לֹא מִצְטָרְפִין? וְהָתְנַן: חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְעוֹד, חַיָּיבִין בַּחַלָּה הֵן וְסוּבָּן וּמוּרְסָנָן! אָמַר אַבָּיֵי: שֶׁכֵּן עָנִי אוֹכֵל פִּתּוֹ בְּעִיסָּה בְּלוּסָה.
גמרא: הגמרא שואלת: והאם הסובין והמורסן הגס של דגנים אינם מצטרפים יחד? האם לא למדנו במשנה: עיסה העשויה מחמישה רבעים של לוג של קמח ועוד מעט מחייבת להפריש חלה? שיעור זה כולל אותם, את הקמח, ואת סוביניהם ואת מורסנם הגס. לכאורה, הסובין והמורסן הגס מצטרפים יחד עם הקמח כדי להשלים את השיעור הנדרש. אמר אביי: הסובין מצטרף עם הקמח לעניין חלה ואפיית לחם, שכן עני אוכל את כיכרו העשויה מעיסה המעורבת בסובין. אולם, לעניין הוצאה בשבת, המאכלים הנידונים צריכים להיות ראויים לכל בני האדם, שכן השיעורים קטנים ונקבעים לפי חשיבותם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן. עֲדָשִׁים אִין, פּוֹלִין לָא? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִקְּלִיפֵּי פּוֹלִין וַעֲדָשִׁים! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחַדְתֵי, הָא בְּעַתִּיקֵי. עַתִּיקֵי מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאִין כִּזְבוּבִין בַּקְּעָרָה.
למדנו במשנה שקליפות אינן מצטרפות יחד כדי להשלים את שיעור האוכל. רבי יהודה אומר: חוץ מקליפות העדשים מפני שהן מתבשלות ונאכלות עמהן. הגמרא שואלת: האם נאמר שעם עדשים, כן, הקליפות מצטרפות; אבל עם פול, לא, אינן מצטרפות? והרי שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: חוץ מקליפות הפול והעדשים? הגמרא משיבה: אין זו קושיה: זו הברייתא, המלמדת שלדעת רבי יהודה קליפות הפול מצטרפות עם הפול, עוסקת בחדשים, בפול טרי. ואותה משנה, המלמדת שלדעת רבי יהודה קליפות הפול אינן מצטרפות עם הפול, עוסקת בישנים. הגמרא שואלת: מדוע קליפות של פול ישן אינן מצטרפות? אמר רבי אבהו: מפני שפירורי קליפתן נראים כזבובים בתבשיל; בני אדם נגעלים מאותם פירורי קליפה, אינם אוכלים אותם ומשליכים אותם.
הדרן עלך כלל גדול
מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא יַיִן — כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס. חָלָב — כְּדֵי גְמִיעָה. דְּבַשׁ — כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית. שֶׁמֶן — כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן. מַיִם — כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר. וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית, וְכׇל הַשּׁוֹפְכִין בִּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן בִּרְבִיעִית, וְלֹא נֶאֶמְרוּ כׇּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן.
משנה:המוציא יין בלתי מזוג מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, אינו חייב אלא על שיעור השווה ליין שרגילים למזוג בכוס. יין טהור היו מוזגים במים. השיעור הקובע חיוב על הוצאת יין הוא שיעור הראוי להימזג לכוס יין חשובה. השיעור הקובע חיוב על הוצאת חלב הוא השווה למה שבולעים בלגימה אחת. השיעור הקובע חיוב על הוצאת דבש הוא השווה למה שמשתמשים בו לשים על פצע שנגרם משפשוף. השיעור הקובע חיוב על הוצאת שמן הוא השווה למה שמשתמשים בו לסוך איבר קטן. השיעור הקובע חיוב על הוצאת מים הוא השווה למה שמשתמשים בו לשרות ולמרוח על תחבושת לעין. והשיעור הקובע חיוב על הוצאת כל שאר המשקים הוא רביעית לוג. והשיעור הקובע חיוב על הוצאת כל מי השופכין הוא רביעית לוג. רבי שמעון אומר: השיעור הקובע חיוב על הוצאת כל המשקים הוא רביעית לוג. ועוד אמר: וכל השיעורים הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן. אדם מראה שהוא מחשיב משקים אלו בכך שהוא מצניע אותם. אדם חייב רק על הוצאת חפץ שהוא חשוב בעיניו. אחרים, שלגביהם שיעורים אלו אינם חשובים, אינם חייבים על הוצאתם.
גְּמָ׳ תָּנָא: כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. וּמַאי כּוֹס יָפֶה — כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ רוֹבַע רְבִיעִית, כְּדֵי שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ וְיַעֲמוֹד עַל רְבִיעִית.
גמרא:שנינו בתוספתא: השיעור הקובע חיוב על הוצאת יין הוא כשיעור היין המזוג עבור כוס חשובה של יין. הגמרא מסבירה: ומהי הכוס החשובה של יין שאליה התכוונה התוספתא? זו כוס של ברכה. ורב נחמן אמר שרבה בר אבוה אמר: כוס של ברכה צריכה שיהיה בה רביע של רביעית לוג של יין בלתי מזוג בתוכה, כדי שימזג אותו במים, ותכיל הכוס רביעית לוג. יחס המזיגה הוא בדרך כלל שלושה חלקי מים לחלק אחד של יין.
אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נָמֵי
רבא אמר: אף אנו
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria