לֶחִי מִכָּאן, וְלֶחִי מִכָּאן, אוֹ קוֹרָה מִכָּאן וְקוֹרָה מִכָּאן, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּאֶמְצַע. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְעָרְבִין רְשׁוּת הָרַבִּים בְּכָךְ!
עמוד בגובה עשרה טפחים מכאן, ניצב לרשות הרבים. בכך נוצרת מחיצה סמלית אשר, בהלכות מבואות, יש לה מעמד הלכתי של מחיצה. וכן, הוא רשאי להעמיד עמוד נוסף מכאן, מן הצד האחר, ולזה יש אותו מעמד הלכתי כאילו סגר את רשות הרבים מכל צדדיה. או, הוא יכול ליישם פתרון אחר המתאים למבואות על ידי הנחת קורה הנמשכת מכאן, מקצהו של בית אחד, עד קצה הבית שממולו. בכך נוצרת מחיצה סמלית לרוחב הרחוב. וכן, הוא רשאי להניח קורה הנמשכת מכאן, מצדו האחר של הבית. לדעת רבי יהודה, בדרך זו מותר לטלטל חפצים ולהניח אותם בשטח שבין המחיצות הסמליות, כפי שהיה עושה ברשות היחיד. החכמים אמרו לו: אין עושים עירוב ברשות הרבים בדרך זו. המבקש להפוך רשות הרבים לרשות היחיד חייב להעמיד מחיצות ממשיות.
וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״גְּמוּרָה״? מַהוּ דְתֵימָא: כִּי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּלָא הָוֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, הָנֵי מִילֵּי לְטַלְטֵל, אֲבָל לִזְרוֹק מוֹדוּ לֵיהּ — קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא מקשה על לשון התוספתא: זהו רשות היחיד גמורה. ומדוע קראו לה גמורה? הגמרא משיבה: שמא תאמר: מתי חולקים חכמים על רבי יהודה ואומרים שאין זו רשות היחיד? דבר זה אמור רק לעניין האיסור לטלטל שם בשבת. על ידי מחיצות אלו, לא נעשה המקום רשות היחיד גמורה עד כדי כך שיהיה מותר לטלטל שם. אבל, אפשר שלעניין האיסור לזרוק מרשות הרבים למקום זה, חכמים מסכימים עם רבי יהודה שהשטח שבין המחיצות ייחשב רשות היחיד מן התורה ויהיה אסור. לכן, התנא השמיע לנו שלדעת חכמים אין זו רשות היחיד כלל.
אָמַר מָר: ״זוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים״. לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי אִידַּךְ דְּרַבִּי יְהוּדָה. דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן — יְסַלְּקֶנָּה לִצְדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ.
כך גם נשנה בתוספתא לגבי הגדרת רשות הרבים, שהאדון אמר, בהדגשה יתרה: זו היא רשות הרבים. הגמרא שואלת: מה באה הדגשה זו למעט? הגמרא משיבה: כאן באה התוספתא למעט הלכה אחרת של רבי יהודה. כפי שלמדנו במשנה: חכמים התירו לעולים לירושלים לרגל להציב דיומדין המשמשים כמחיצות סמליות סביב הבארות, כדי להחשיב את הבארות וסביבותיהן לרשות היחיד. כך יכלו עולי הרגל לשאוב מים מן הבארות אפילו בשבת, שכן נעשו לרשויות היחיד. רבי יהודה אומר: אם דרך רשות הרבים עוברת בתוך שטח הבארות והדיומדין ומפריעה להם, הוא חייב להטותה לצדדים, כדי שהעוברים ושבים לא יעברו שם. לשיטתו, ריבוי אנשים העוברים באותו מקום מבטל את רשות היחיד שנוצרה רק באמצעות מחיצות סמליות. וחכמים אומרים: אין הוא צריך להטות את דרך רשות הרבים. ההדגשה בתוספתא: זו היא רשות הרבים, מלמדת שרק האזורים המסוימים המנויים שם נכללים בגדר רשות הרבים; אולם באר שסביבה הוקמו מחיצות שוב אינה בגדר רשות הרבים, אף אם ההמונים ממשיכים ללכת דרך אותו מקום.
וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״גְּמוּרָה״? אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״גְּמוּרָה״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״גְּמוּרָה״.
הגמרא שואלת: ומדוע הם קוראים לזה מלא ממש? הגמרא משיבה: הדגשה זו לא הייתה נחוצה. אבל, מאחר שהוא שנה את הרישא של התוספתא תוך שימוש במונח מלא ממש, הוא שנה גם את הסיפא תוך שימוש במונח מלא ממש לשם אחידות.
וְלַחֲשׁוֹב נָמֵי מִדְבָּר, דְּהָא תַּנְיָא: אֵיזוֹ הִיא רְשׁוּת הָרַבִּים? — סְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּמְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשִׁין, וְהַמִּדְבָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בַּמִּדְבָּר. כָּאן בִּזְמַן הַזֶּה.
באשר למקומות המוגדרים כרשות הרבים, הגמרא שואלת: ויש לכלול את המדבר בין המקומות הנחשבים לרשות הרבים? והלא שנינו בברייתא אחרת: מהי רשות הרבים? סרטיא, ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר? אמר אביי: אין זו קושיה, שכן כאן, במקום שמנה את המדבר בין רשויות הרבים, מדובר על הזמן שישראל היו שרויים במדבר, והוא היה מקום שהרבים מצויים בו. וכאן, במקום שהמדבר לא נמנה בין רשויות הרבים, מדובר על זמן הזה, שאין הרבים מצויים שם.
אָמַר מָר: אִם הוֹצִיא וְהִכְנִיס בְּשׁוֹגֵג — חַיָּיב חַטָּאת, בְּמֵזִיד — עָנוּשׁ כָּרֵת, וְנִסְקָל. בְּשׁוֹגֵג חַיָּיב חַטָּאת, פְּשִׁיטָא! בְּמֵזִיד עָנוּשׁ כָּרֵת וְנִסְקָל אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.
כך גם נלמד בתוספתא שהאדון אמר: אם הוציא חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, אם הכניס, אם עשה זאת בשוגג, הוא חייב להביא קרבן חטאת. אם עשה זאת במזיד ולא היו עדים למעשהו והוא לא הותרה, הוא נענש בידי שמים בעונש של כרת. אם הותרה והיו עדים לעבירתו, הוא נענש בידי בית הדין ונסקל. הגמרא שואלת: בשוגג, הוא חייב להביא קרבן חטאת; פשיטא שמי שעובר על העבירה החמורה של חילול שבת בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. הגמרא משיבה: היה צורך לתנא ללמד שאם עשה זאת במזיד הוא נענש בכרת ונסקל. מאחר שהיה צריך להזכיר את המקרים הללו מפני שיש בהם חידוש, הזכיר גם את המקרה שבו עשה את העבירה בשוגג, כדי להשלים את התמונה.
הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִלַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.
הגמרא שואלת: גם זה מובן מאליו, שכן התורה קובעת במפורש שמי שמחלל שבת במזיד ללא עדים והתראה נענש בכרת, וכאשר יש עדים והתראה הוא מוצא להורג בסקילה. הגמרא משיבה: דבר זה בא ללמדנו בהתאם לדבריו של רב, שכן רב אמר: מצאתי מגילה גנוזה בביתו של רבי חייא שבה סוכמו בקצרה ענייני תורה שבעל פה, והיה כתוב בה: איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות האסורות בשבת הן ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת. לשון זו אינה ברורה, ונראה שמשמעותה היא שמי שעושה את כל המלאכות האסורות חייב להביא רק קרבן חטאת אחד.
אִינִי?! וְהָתְנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת. וְהָוֵינַן בַּהּ: מִנְיָנָא לְמָה לִי? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.
הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי שנינו במשנה: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת? המשנה המשיכה ומנתה את אותן מלאכות. ודנו בה: לשם מה אני צריך מניין זה של ארבעים חסר אחת? די היה למשנה למנות בלבד את המלאכות האסורות. ורבי יוחנן אמר: גם למספר יש משמעות, כדי ללמדנו שאם עשה את כולן מן המלאכות האסורות בהעלם אחד, שבמהלכו לא היה מודע לאיסור הכרוך בכך, הוא חייב להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת מן המלאכות האסורות בנפרד. ממילא, אי אפשר להבין את דברי איסי בן יהודה כפי שהוצע לעיל.
אֶלָּא אֵימָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַל אַחַת מֵהֶן. וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: הָא מֵהָנָךְ דְּלָא מְסַפְּקָן.
אלא אמור כך: יש ארבעים מלאכות אסורות חסר אחת, ועל אחת מהן אין הוא חייב. בין אותן מלאכות יש יוצא מן הכלל אחד שאינו מפורש, שעליו אין אדם חייב להיסקל אלא רק עובר על לאו. זה שהוזכר בתוספתא לגבי מי שמוציא בשבת שהוא חייב כרת וסקילה, מלמד אותנו: מלאכה זו של הוצאה מרשות לרשות, נמנית עם אותן מלאכות אסורות שלגביהן אין כל ספק וברור שאדם חייב עליהן כרת וסקילה אם עבר עליהן.
אָמַר מָר: אֲבָל יָם וּבִקְעָה וְהָאִיסְטְווֹנִית וְהַכַּרְמְלִית אֵינָן לֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִקְעָה אֵינוֹ לֹא כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא כִּרְשׁוּת הָרַבִּים? וְהָא תְּנַן הַבִּקְעָה בִּימוֹת הַחַמָּה, רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה. בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכָאן וּלְכָאן!
כך גם נלמד בתוספתא שאמר האדון: אולם, ים, ובקעה, ואכסדרה, והכרמלית כולם נכנסים לקטגוריה הכללית של כרמלית, אשר אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. הגמרא שואלת: והאם בקעה אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים? והלא למדנו במשנה במסכת טהרות: הבקעה, בימות החמה, שהוא זמן שהרבים מצויים בה, אף על פי כן, היא נחשבת רשות היחיד לעניין הלכות שבת, שכן לפי גדרי הרשויות של שבת היא נשארת בגדר רשות היחיד. ואילו, עדיין היא נחשבת כמו רשות הרבים לעניין הלכות טומאה, שבהן יש הבחנה בין מקום שהרבים מצויים בו למקום שאין הרבים מצויים בו. ואילו בימות הגשמים, בחורף, כאשר הרבים אינם מצויים בשדות, הבקעה נחשבת כמו רשות היחיד לזה, שבת, ולזה, טהרה. בקעה היא רשות היחיד ולא כרמלית.
אָמַר עוּלָּא: לְעוֹלָם כַּרְמְלִית הָוְיָא, וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד — לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים.
אולה אמר: למעשה, העמק הוא כרמלית; ומדוע המשנה מכנה אותו רשות היחיד? כדי להדגיש שאין הוא רשות הרבים, שכן המשנה במסכת טהרות לא נכנסה לפרטי הלכות שבת. היא רק הדגישה את ההבחנה בין הלכות שבת לבין הלכות טומאה וטהרה.
רַב אָשֵׁי אָמַר:
רב אשי אמר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria