שבת סח. - בבלי

סח.

אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת.

וכל אב מלאכה עיקרי שהוא עשה. מי שעושה מלאכות אסורות רבות הנכללות תחת קטגוריה אחת של מלאכה חייב להביא רק קורבן חטאת אחד.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי: ״עוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ״, תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״. וְגַבֵּי שְׁבִיעִית נָמֵי, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי: ״עוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ״, תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״. וְהָא גַּבֵּי מַעֲשֵׂר, דְּקָתָנֵי: ״כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ״, וְלָא תָּנֵי ״כְּלָל גָּדוֹל״!

גמרא: הגמרא מנסה להבהיר את לשון המשנה ושואלת: מדוע המשנה שנתה את הביטוי: כלל גדול? אם תאמר שזה משום הטעם הבא, הרי יש בכך קושי.
כאן, משום שהתנארוצה לשנות במשנה בהמשך הפרק בעניין הכולל שתי הלכות, תוך שימוש בביטוי: ועוד, אמרו כלל אחר; לכן, במשנה זו, המתייחסת למספר רב יותר של הלכות, הוא שנה תוך שימוש בביטוי: כלל גדול.
וגם לעניין שנת השמיטה, משום שבמשנה מאוחרת יותר (שביעית ז, ב) התנארוצה לשנות: ועוד, כלל אחר, בתחילת הפרק הוא שנה תוך שימוש בביטוי: כלל גדול. גם שם בחירת הלשון מובנת.
אולם, לעניין הלכות מעשרות, שבהן המשנה (מעשרות א, א) אומרת שני כללים זה אחר זה, התנאשנה בהמשך אותה משנה: ועוד, אמרו כלל אחר, ואף על פי כן, בתחילת המשנה התנאלא שנה: כלל גדול, אלא בחר לומר בפשטות: אמרו כלל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: שַׁבָּת וּשְׁבִיעִית דְּאִית בְּהוּ אָבוֹת וְתוֹלָדוֹת — תְּנָא ״גָּדוֹל״, מַעֲשֵׂר דְּלֵית בֵּהּ אָבוֹת וְתוֹלָדוֹת, לָא תְּנָא ״כְּלָל גָּדוֹל״. וּלְבַר קַפָּרָא, דְּתָנֵי ״כְּלָל גָּדוֹל״ בְּמַעֲשֵׂר, מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִיכָּא?

רבי יוסי בר אבין אמר שהמונח: כלל גדול, אינו תלוי בקיומו של כלל אחר; אלא הוא תלוי בחשיבותו של הכלל. לכן, ביחס להלכות שבת ושנת השמיטה, הכוללות אבות ותולדות, התנא שנה במשנה: כלל גדול. ביחס להלכות של מעשרות, שאינן כוללות אבות ותולדות וכל ההלכות שלהן שוות במעמדן, הוא לא שנה תוך שימוש במונח: כלל גדול. הגמרא שואלת: ולפי נוסח המשנה שלימד בר קפרא, שלימד את הביטוי: כלל גדול ביחס למעשרות, אילו אבות ותולדות ישנם ביחס למעשרות?

אֶלָּא לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, גָּדוֹל עוֹנְשָׁהּ שֶׁל שַׁבָּת יוֹתֵר מִשֶּׁל שְׁבִיעִית, דְּאִילּוּ שַׁבָּת אִיתַהּ בֵּין בְּתָלוּשׁ בֵּין בִּמְחוּבָּר, וְאִילּוּ שְׁבִיעִית בְּתָלוּשׁ לֵיתַהּ בִּמְחוּבָּר אִיתַהּ. וְגָדוֹל עוֹנְשָׁהּ שֶׁל שְׁבִיעִית יוֹתֵר מִן הַמַּעֲשֵׂר, דְּאִילּוּ שְׁבִיעִית אִיתַהּ בֵּין בְּמַאֲכַל אָדָם בֵּין בְּמַאֲכַל בְּהֵמָה, וְאִילּוּ מַעֲשֵׂר בְּמַאֲכַל אָדָם אִיתֵהּ בְּמַאֲכַל בְּהֵמָה לֵיתֵהּ.

אלא, האין זו הסיבה שהמשנה משתמשת בביטוי: כלל גדול; משום שהוא גדול ביחס לכללים אחרים? היקף החומרים שהשימוש בהם מחייב עונש על חילול שבת גדול יותר מהיקף החומרים שהשימוש בהם מחייב עונש על חילול שנת השמיטה. שכן הלכות שבת חלות הן לגבי צמחים תלושים מן הקרקע והן לגבי צמחים מחוברים, בעוד הלכות שנת השמיטה לגבי צמחים תלושים אינן חלות, אך לגבי מחוברים הן חלות. והיקף החומרים שהשימוש בהם מחייב עונש על חילול שנת השמיטה גדול יותר מהיקף החומרים שהשימוש בהם מחייב עונש על הפרת הלכותמעשרות. שכן, לפי דין תורה, הלכות שנת השמיטה חלות הן לגבי מאכל אדם והן לגבי מאכל בהמה, בעוד הלכות מעשרות חלות לגבי מאכל אדם, אך לגבי מאכל בהמה הן אינן חלות.

וּלְבַר קַפָּרָא דְּתָנֵי ״כְּלָל גָּדוֹל״ בַּמַּעֲשֵׂר: גָּדוֹל עוֹנְשׁוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂר יוֹתֵר מִשֶּׁל פֵּיאָה, דְּאִילּוּ מַעֲשֵׂר אִיתֵהּ בִּתְאֵנָה וְיָרָק וְאִילּוּ פֵּיאָה לֵיתַהּ בִּתְאֵנָה וְיָרָק. דִּתְנַן, כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּיאָה: כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל וְנִשְׁמָר וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — חַיָּיב בְּפֵיאָה.

וְלְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּר קַפָּרָא, שֶׁלִּמֵּד אֶת הַבִּטּוּי: כְּלָל גָּדוֹל, בְּנוֹגֵעַ לְמַעַשְׂרוֹת גַּם כֵּן: תְּחוּם הַדְּבָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם מִתְחַיְּבִים עֹנֶשׁ עַל הֲפָרַת הֲלָכוֹת מַעַשְׂרוֹת גָּדוֹל מִן הַתְּחוּם שֶׁל הַדְּבָרִים שֶׁעֲלֵיהֶם מִתְחַיְּבִים עֹנֶשׁ עַל הֲפָרַת הֲלָכוֹת פֵּאָה. שֶׁהֲרֵי, מִדִּבְרֵי רַבָּנָן, חוֹבַת מַעַשְׂרוֹת חָלָה לְגַבֵּי גַּם תְּאֵנִים וִירָקוֹת, וְאִלּוּ חוֹבַת פֵּאָה אֵינָהּ חָלָה לְגַבֵּי תְּאֵנִים וִירָקוֹת. כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ בְּמִשְׁנָה בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה: קָבְעוּ כְּלָל בְּנוֹגֵעַ לְפֵּאָה: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם לְאוֹצָר חַיָּב בְּפֵּאָה.

אוֹכֶל — לְמַעוֹטֵי סְפִיחֵי סְטִיס וְקוֹצָה. וְנִשְׁמָר — לְמַעוֹטֵי הֶפְקֵר. וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — לְמַעוֹטֵי כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת. וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת — לְמַעוֹטֵי תְּאֵנָה. וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — לְמַעוֹטֵי יָרָק.

הגמרא מסבירה מה ממועט על ידי כל קריטריון במשנה. אוכל, למעט הספיחים של איסטיס [satis] ופואה. מאחר שצמחים אלה משמשים לצביעה ולא למאכל, חובת פאה אינה חלה עליהם. ונשמר, למעט הפקר יבולים, אשר מעצם הגדרתם אינם נשמרים. וגידולו מן הארץ, למעט כמהין ופטריות, אשר, שלא כצמחים אחרים, אינם יונקים את חיותם מן הארץ. ונלקט כאחד, למעט עץ התאנה שפירותיו נלקטים במשך תקופה ממושכת, שכן התאנים אינן מבשילות כולן יחד. ומכניסו לאחסון לקיום; למעט ירקות, שאי אפשר לאחסן אותם לפרקי זמן ממושכים.

וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר תְּנַן, כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעֲשֵׂר: כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל וְנִשְׁמָר וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ — חַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר. וְאִילּוּ לְקִיטָתוֹ כְּאַחַת וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם לָא תְּנַן.

ואילו, בנוגע למעשרות, למדנו במשנה: קבעו כלל בנוגע למעשרות: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ חייב במעשרות; לא למדנו בנוגע למעשרות את הקריטריונים הבאים: נלקט כאחד, ושמכניסים אותו לאוצר לקיום. לכאורה, תאנים וירקות חייבים במעשרות, ונמצא שתחום החומרים החייבים במעשרות רחב מתחום החייבים בפאה.

רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מַתְנִיתִין בְּתִינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם. אֲבָל הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח — חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. תְּנַן: ״הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת״, לָאו מִכְּלָל דְּהַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה מֵעִיקָּרָא?! לָא, מַאי ״כׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת״ — שֶׁהָיְתָה שְׁכוּחָה מִמֶּנּוּ עִיקָּרָהּ שֶׁל שַׁבָּת.

המשנה דנה באדם ששכח את עצם מהותה של שבת. הגמרא מבקשת להבין כיצד יהודי יכול לשכוח את עצם קיומה של שבת. רב ושמואל, ששניהם אמרו: משנתנו עוסקת בשניהם, ילד שנשבה בין הגויים ומעולם לא התחנך וגר שנתגייר בין הגויים ומעולם לא למד את הלכות שבת. אולם, מי שפעם ידע את עצם מהותה של שבת ולבסוף שכח, חייב על כל שבת ושבת, כפי שלמדנו במשנה לגבי מי שיודע את עצם מהותה של שבת. הגמרא מבקשת להבהיר גישה זו. למדנו במשנתנו: השוכח עיקר שבת. האין ביטוי זה מציין במשתמע שהוא היה מודע לשבת מלכתחילה? כדי לשכוח, אדם חייב היה להיות מודע קודם לכן. דבר זה מעורר קושי על דעתם של רב ושמואל. הגמרא דוחה זאת: לא, מהי המשמעות של: השוכח עיקר שבת? שעיקרה של שבת היה תמיד נשכח ממנו, כלומר, הוא מעולם לא ידע זאת.

אֲבָל הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח מַאי — חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת? אַדְּתָנֵי הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, לִיתְנֵי ״הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח״, וְכׇל שֶׁכֵּן הָא! מַאי ״הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת״ — מִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִיקָּרָהּ שֶׁל שַׁבָּת וּשְׁכֵחָהּ.

הגמרא מוסיפה ושואלת: אולם, לפי הבנה זו, במקרה של מי שידע את עיקר השבת ולבסוף שכח, מהי ההלכה? האם הוא חייב על כל שבת ושבת? אם כן, במקום שהמשנה תלמד את ההלכה הבאה: מי שיודע את עיקר השבת ועושה מלאכות רבות בשבתות רבות חייב להביא קרבן חטאת על כל שבת ושבת, שתלמד: מי שידע את עיקר השבת ולבסוף שכח, וכל שכן מי שיודע את עיקר השבת יהיה חייב על כל שבת. הגמרא משיבה: לשיטת רב ושמואל, מהי משמעות הביטוי: מי שיודע את עיקר השבת? מי שפעם ידע את עיקר השבת וכעת שכח אותה.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria