בְּקוֹלָב הַלֵּךְ אַחַר מַסְמְרוֹתָיו. בְּסוּלָּם הַלֵּךְ אַחַר שְׁלִיבוֹתָיו. בְּעַרְסָא הַלֵּךְ אַחַר שַׁלְשְׁלוֹתָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד.
בלוח תלוי, הולכים אחר מסמריו, שעליהם תלויים החפצים. בסולם, הולכים אחר שלביו. ובמאזניים גדולים, הולכים אחר שרשרותיהם ולא אחר לוחות הבסיס שלהם. וחכמים אומרים, לגבי כל הכלים הללו, הכול הולך אחר המעמיד. המעמד ההלכתי של החפץ אינו נקבע לפי הרכיב של הכלי שהוא החשוב ביותר מבחינת התפקוד. הוא נקבע לפי הרכיב החשוב ביותר מבחינת המבנה. לכן, לדעת רבי נחמיה יש הבחנה, אפילו בהלכות שבת, בין טבעת שיש עליה חותם לטבעת שאין עליה חותם, שכן לשיטתו החותם מהווה את התפקיד העיקרי של הטבעת. אולם חכמים סבורים שלגבי הלכות טומאה וטהרה החלק העיקרי של הטבעת הוא הטבעת עצמה, ולא החותם. לכן, הם מתירים לצאת לרשות הרבים בשבת אפילו בטבעת שיש עליה חותם.
רָבָא אָמַר, לִצְדָדִים קָתָנֵי: יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם — תַּכְשִׁיט דְּאִישׁ, אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם — תַּכְשִׁיט דְּאִשָּׁה.
רבא אמר: ניתן ליישב סתירה זו בדרך אחרת. המשנה העוסקת בהלכות טומאה שנתה לגבי שני סוגי הטבעות באופן מפריד, כלומר, בהתייחס לנסיבות שונות: טבעת שיש עליה חותם יכולה לקבל טומאה משום שהיא תכשיט של גבר; טבעת שאין עליה חותם יכולה לקבל טומאה משום שהיא תכשיט של אישה.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: טוּמְאָה אַשַּׁבָּת קָרָמֵית?! טוּמְאָה, ״כְּלִי מַעֲשֶׂה״ אֲמַר רַחֲמָנָא — וּכְלִי הוּא. שַׁבָּת, מִשּׁוּם מַשּׂוֹי אֲמַר רַחֲמָנָא, אֵין עָלֶיהָ חוֹתָם — תַּכְשִׁיט, יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם — מַשּׂוֹי.
רב נחמן בר יצחק אמר יישוב נוסף לסתירה בין המשניות: וכי אתה מעלה סתירה מההלכות של טומאה להלכות של שבת? העקרונות היסודיים של תחומי הלכה אלה שונים לחלוטין. לגבי טומאה, התורה אמרה: "כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" (במדבר לא:נא), וטבעת שיש עליה חותם היא כלי ולכן יכולה לקבל טומאה. אולם לגבי שבת, התורה אמרה שהאיסור הוא משום שהחפץ הוא משא. לכן, במקרה שבו אין עליה חותם, היא תכשיט ומותר לענוד אותה ברשות הרבים. במקרה שבו יש עליה חותם, היא משא ואסור לענוד אותה.
וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: הוֹאִיל וְאִשָּׁה אוֹגֶרֶת בָּהּ שְׂעָרָהּ.
עוד למדנו במשנה: ולא במחט שאינה נקובה. הגמרא שואלת: לאיזה שימוש ראויה מחט מסוג זה? רב יוסף אמר: הואיל ואישה אוספת את שערה ומצמידה אותו לרשת השיער שלה באמצעות המחט שאינה נקובה.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְתֶהֱוֵי כְּבִירִית טְהוֹרָה, וְתִשְׁתְּרֵי.
אביי אמר לו: ואם כן, תהא המחט כמו בירית טהורה מבחינה טקסית, ולפיכך תהיה מותרת. יש סוג של בירית, רצועה המבטיחה שגרביה של אישה לא ייפלו, שאינה יכולה לקבל טומאה. לאישה מותר לצאת לרשות הרבים כשהיא עונדת אותה בשבת, אפילו אם היא מקושטת. מטעמי צניעות, אישה בוודאי לא תסיר את ביריתה ולא תציג אותה ברשות הרבים. באופן דומה, לגבי המחט, ההנחה היא שאישה לא תתיר את שערה ברחוב.
אֶלָּא תַּרְגְּמַהּ רַב אַדָּא נַרְשָׁאָה קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף: הוֹאִיל וְאִשָּׁה חוֹלֶקֶת בָּהּ שְׂעָרָהּ. בְּשַׁבָּת לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רָבָא: טַס שֶׁל זָהָב יֵשׁ לָהּ עַל רֹאשָׁהּ. בַּחוֹל חוֹלֶקֶת בָּהּ שְׂעָרָהּ, בְּשַׁבָּת מַנִּיחָתָהּ כְּנֶגֶד פַּדַּחְתָּהּ.
אלא, רב אדא מן העיר נרש פירש לפני רב יוסף: הואיל ואישה מפלסת בו את שערה. הגמרא שואלת: בשבת, כאשר אסור לסרק את השיער, לאיזו מטרה מתאימה מחט זו? רבא אמר: יש טס זהב בקצה האחר של המחט. ביום חול היא משתמשת בו כדי לפלס את שערה. בשבת, היא נועצת את המחט בכיסוי ראשה ומניחה את טס הזהב כנגד מצחה לנוי.
מַתְנִי׳ לֹא יֵצֵא הָאִישׁ בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר. וְלֹא בְּיָחִיד, בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּרַגְלוֹ מַכָּה. וְלֹא בִּתְפִילִּין, וְלֹא בְּקָמֵיעַ בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּמְחֶה. וְלֹא בְּשִׁרְיוֹן וְלֹא בְּקַסְדָּא וְלֹא בְּמַגָּפַיִים. וְאִם יָצָא — אֵינוֹ חַיָּיב חַטָּאת.
משנה:אדם לא יצא בשבת בסנדל המסומר, כפי שיתבאר בגמרא. ולא יצא בסנדל יחיד כשאין מכה ברגלו. ולא יצא לא בתפילין, ולא בקמיע כשאינו מן המומחה, אלא נכתב בידי מי שלא קבע לעצמו שם כמומחה בכתיבת קמיעות המועילים לנושאים אותם. ולא יצא לא בשריון, ולא בקסדה, ולא במגפיים. מונחים אלו יתבארו בגמרא. ואם יצא לרשות הרבים באחד מכל אלו, אינו חייב להביא קרבן חטאת.
גְּמָ׳ סַנְדָּל הַמְסוּמָּר מַאי טַעְמָא?
גמרא: הגמרא שואלת: מה הטעם שהחכמים אסרו לצאת עם סנדל מסומר בשבת?
אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁלְפֵי הַשְּׁמָד הָיוּ, וְהָיוּ נֶחְבָּאִין בִּמְעָרָה, וְאָמְרוּ: הַנִּכְנָס — יִכָּנֵס, וְהַיּוֹצֵא — אַל יֵצֵא.
שמואל אמר: אלה היו אלה שנמלטו מן הגזירות של רדיפות דת, ואחרי אחת המלחמות הם הסתתרו במערה. והמתחבאים אמרו: מי שמבקש להיכנס למערה רשאי להיכנס, אבל מי שמבקש לצאת מן המערה אינו רשאי לצאת. למי שיוצא אין דרך לדעת אם האויב אורב מחוץ למערה או לא. לכן, יציאה עלולה לחשוף את נוכחותם של המסתתרים במערה.
נֶהְפַּךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, כִּסְבוּרִין הֵם אֶחָד מֵהֶן יָצָא וְרָאוּהוּ אוֹיְבִים וְעַכְשָׁו בָּאִין עֲלֵיהֶן. דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶם אוֹיְבִים.
קרה שהסנדל של אחד מהם היה הפוך, חזית הסנדל הייתה מאחור, ועקבותיו נראו כמו צעדיו של מי שיוצא מן המערה. הם חשבו שאחד מהם יצא וחששו כי אויביהם ראו אותו וכעת הם באים עליהם לתקוף. מתוך בהלה, הם דחפו זה את זה והרגו זה את זה במספרים גדולים מאלה שאויביהם הרגו בהם. לזכר האסון הזה שנגרם מסנדל ממוסמר, אסרו לצאת בו לרשות הרבים.
רַבִּי אִילְעַאי בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בִּמְעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה. כִּסְבוּרִין הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים. דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶן אוֹיְבִים.
רבי אלעאי בן אלעזר אומר שהטעם לגזירה היה שונה. פעם אחת היו יושבים במערה ושמעו את קולו של סנדל מסומר על גבי המערה. הם חשבו שאויביהם באו עליהם. דחקו זה את זה והרגו זה את זה במספרים גדולים יותר ממה שאויביהם הרגו בהם.
רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת. כִּסְבוּרִין הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים. דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶן אוֹיְבִים.
רמי בר יחזקאל אמר שהטעם לגזירה היה שונה. הם ישבו בבית כנסת ושמעו את קולו של סנדל מסומר מאחורי בית הכנסת. הם חשבו שאויביהם באו עליהם. הם דחקו זה את זה, והרגו זה את זה במספרים גדולים יותר ממה שאויביהם הרגו בהם.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אַל יֵצֵא אָדָם בְּסַנְדָּל הַמְסוּמָּר. אִי הָכִי, בְּחוֹל נָמֵי לִיתְּסַר! מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה — בְּשַׁבָּת הֲוָה. בְּיוֹם טוֹב לִישְׁתְּרֵי! אַלְּמָה תְּנַן:
כדי להנציח את האסון ההוא שאירע בגלל סנדל ממוסמר, באותה שעה אמרו: אדם אינו רשאי לצאת בסנדל ממוסמר. הגמרא שואלת: אם כן, גם ביום חול היה צריך להיות אסור. הגמרא משיבה: כאשר אירע המעשה הזה, היה זה בשבת. לכן גזרו את האיסור על הסנדל הממוסמר דווקא בנסיבות מקבילות. הגמרא מקשה: אם כן, ביום טוב נעילת סנדל ממוסמר הייתה צריכה להיות מותרת. מדוע, אם כן, שנינו באותה משנה:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria